שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

העובדה שאהרן שבתאי טרם קיבל את פרס ישראל היא אות קלון לכולנו

בספרו החדש מגולל אהרן שבתאי רגעים קטנים מיחסיו עם אהובתו, אך הפעם מתגנבת לשיריו גם תודעת המוות. אלה מוצגים מפרספקטיבה רחבה של משורר בשל, שכבר מזמן היה ראוי להעניק לו את פרס ישראל לספרות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
  • שם הספר: פתחתי דלת, ועמדתְ שם: שירים
  • סופר/ת: אהרן שבתאי
  • מו"ל: עם עובד
  • עורכ/ת: אלעד זרט
  • מס' עמודים: 58
  • מחיר: 68

א.

כשאהרן שבתאי זכה למקום של כבוד בקנון של השירה העברית לדורותיה, עוד לא נולדתי. אף על פי כן, היות שהתמזל מזלי להכירו במשך השנים, כמו גם לפרסם כמה מיצירותיו ותרגומיו, הרי שמנהג המקום מחייבני לפתוח את דברי בגילוי נאות ולהתוודות קבל עם ועדה על קשרי הכשרים עם אדם עתיר זכויות המבוגר ממני בחמישה עשורים — וזאת לבל אהיה חו"ח חשוד בעיני הבריות הרחומות וטובות הלבב הדואגות דאגה שלמה וכנה לשלום ספרותנו (הגם שברי וידוע לכל כי לא נחשדו ישראל בחונטאיזם וכו'). עם זאת ולמען האמת, עלי להודות כי איני יודע מה ערכו של הגילוי הנאות בימינו. נראה שכבר מזמן מדובר בעיקר במס שפתיים, או בבקשת חסינות אם תרצו, מצד מי שמבקשים לעשות מביקורת הספרות קרדום לחנוף בו (שהרי טרם נתקלנו בגילוי נאות בנוסח "אני מכיר את X שנים ארוכות ומתעב את המנוול עד עמקי נשמתי"). זה אינו המצב במקרה שלפניכם. מי שמעורה ולו במעט בתהליכים שעברה השירה העברית ב–50 השנים האחרונות, יודע אל נכון כי הופעתו של ספר חדש מאת אהרן שבתאי היא אירוע ספרותי שלא ניתן לפסוח עליו. על כל פנים, אל אהרן הגעתי בשל שיריו ולא להיפך — ועד כאן אפולוגטיקה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ