"זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים": שולמית אפפל מצאה חניה מעולה ברחוב השירה

אפפל, ששברה בעשור האחרון שתיקה ארוכת שנים, מבקשת לומר בספר השירה החדש שלה דברים ישירים בצורה לא פשוטה. אבל גם כאשר היא לא מובנת, יש קסם במלים שלה והן מעוררות מחשבה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

מעניינת עד מאוד דרכה הפתלתולה של שולמית אפפל בעולם השירה. היא החלה כנערה־משוררת רבת כישרון בשנות ה–60, בהיותה בת 17, אז ראו אור שני ספרי שירה שלה, "שעת ילדה" (1965) ו"יבשת שבורה" (1972), שניהם בהוצאת עכשיו ובעריכת גבריאל מוקד. אך לשיאה הפואטי באותו סבב הגיעה בספר השירה "מרחק" (1981), שהוא מעט נפלא המחזיק את המרובה, וראה אור במסגרת הסדרה המיתולוגית "ספריה קטנה לשירה" של הוצאת מסדה בעריכת המשורר אמיר גלבע. בסדרה קסומה זו הופיעו גם שלושת ספריו הראשונים של רוני סומק — "גולֶה" (1976), "סולו" (1980) ו"אספלט" (1984), וכן ספרים משל אשר רייך ("מראה מקום", 1978), משה בן שאול ("לפעמים אני", 1978), חמוטל בר־יוסף ("לקחת אוויר", 1978) ומיכל סנונית ("פנטסיה קיבוצית", 1980). סדרה זו היתה בנויה על קב ונקי ולא יותר, כמו ספרוני "עכשיו" דאז; להבדיל מהיומרנות העכשווית של כל משורר לסכם עצמו לפחות בשלושה סרקופגים גדולים ועבי כרס בכריכה קשה, עסק שממילא מערבב את המוץ עם הבר. טוב מאוד לחוקרי ספרות ורע ביותר לאוהבי השירה כשלעצמה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ