"האם ארהיב רהב למסור את פרסת כמיהותיי, לדנדן את פעמון תמימותי"

ברבים משירי ספרו השישי, "דרך כריכה ריקה", יוצר שגיא אלנקוה עולם דמיוני, שיש בו בעלי חיים מופלאים, ומשורר המכיר בבדידותו. התוצאה היא שירה מכשפת ומיוחדת במינה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

שמו של ספר השירה השישי של שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה", לקוח משיר ללא שם, המתעתע בכותב ובקורא כאחד: "בצליל משב רוח קל / בעלה / בעולם אילם. / כך ראיתי אותךָ, / השתקפות חיצונית / של עצמיותי, / ומה אתה רואה בי? / תחבולה של זיו / העולם לחדור פנימה / דרך כריכה ריקה".

אלה מלים יפות המשרות אווירה שירית, אבל האם יש לאלנקוה משהו לומר? השירים בספר אינם קלים לקריאה, מה שמחזק את ההנחה שמדובר בתרגילי כתיבה מתוחכמים. אבל אז, אחרי כמה שירים, נתקל הקורא בשיר ללא שם שנפתח כך: "עופר, עושה / כבוד לעצמות שבתוכו. / אגואיסט כחלב / שהחמיץ. / אוהב את עצמו / כקלצ'ניקוב שנדרך". כאן, כמו בשירים אחרים בקובץ, אלנקוה יוצר עולם אגדי, שבו בעלי חיים מייצגים איזו תמימות היולית, שאין הם ששים לחלוק בה. המשורר שואף ליצור קשר עם העופר, ש"קרע אותי, מאיזו חברות / שחשבתי שהיתה בינינו". העופר חייב למות, אם אינו יכול ליצור קשר עם הדובר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ