"אני אשה בורחת מצירי לידה לעיר רחוקה. מתוק לי בשמים וקר לי על האדמה"

מתחילת דרכה, שיריה של לורן מילק היו ספוגים ארוטיקה מתפרצת. ספרה השלישי, "בורא מיני יללות", ששיריו משוחררים לחלוטין, מסתמן כטוב שביצירותיה

רן יגיל
רן יגיל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רן יגיל
רן יגיל

את שירתה של לורן מילְק, ילידת 1974, אני מלווה בקריאה מאז תחילת דרכה בעולם הספרות, עוד מהימים שפירסמה שירים ראשונים בכתב העת "מטען" של המשורר המנוח מקסים גילן. אפשר לומר שכבר אז ומעט אחר כך, כשהוציאה את ספרה הראשון "דם הבתולה" (גוונים, 2000), ראיתי את כישרונה הפואטי המוכח. אלא שעם השנים, וזה לה ספרה השלישי, "בורא מיני יללות", שבא אחרי "פרפר פרלין" (ספרא, 2012), שעליו זכתה בצדק בפרס אס"י של איגוד הסופרים, נראה שהשתבחה ביותר. ולאו דווקא משום איזו מטפוריקה מורכבת, כפי שטוענים המשוררים יעקב ביטון ואפרת מישורי, עורכת הספר הנוכחי, בדש העטיפה, אלא משום שהיא דבקה, זה טבוע בליבת שירתה, בממד עומק של ארוטיות מתפרצת, תוך ויתור על איזה קיטש של גותיקה, שליווה לא אחת את שיריה הראשונים והבוסריים. רוצה לומר: נשתחררו השירים, וזה האחרון הוא הספר הטוב ביותר שלה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ