בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תשוקה ומצוקה" מאת לואיס סרנודה | שירת הגירוש מגן עדן

לואיס סרנודה, בלשונו המשלבת רגישות קלאסית בחופש מודרני, הוא אמן גדול של שירי אהבה וטבע. דברים שבשירה

4תגובות

מתבקש להכריז כי "תשוקה ומצוקה" הוא אירוע, שהחלל במדף ספרי השירה המתורגמת לעברית צומצם, שמבחר ראשון זה משירי המשורר הספרדי לואיס סרנודה, בן דורו של פדריקו גרסיה לורקה, פותח צוהר לקסם ספרותי שאינו מוכר דיו בישראל, שסרנודה הוא משורר חשוב. אלא שרגישות מסוימת מצדו שלו, רגישות הנדמית לעתים מופרזת, כמו מתנגדת להכרזות ממין זה. סרנודה מוטרד מאוד משבחים מאוחרים למשוררים מתים. כך הוא כותב על אוקטביו פאס: "לילות וימים מרים, בלי עזרה/ מאיש... כדי שכעבור שנים, מאות/ שנים, יזכה לבסוף במחווה הדוחה/ של אחד מעתודי העולם הזה". ועל לואיס דה גונגורה (בן המאה ה-16): "מזל שמת ובתור שכזה מלאו לו/ שלוש מאות שנה, כך שגם צאצאי עולביו/ יוכלו לקוד קידה לשמו". ועל ורלן ורמבו: "אפילו לזונה כושית היתה אז זכות להעליבם./ כיום... צרפת עושה שימוש בשני השמות ובשירתם/ להאדיר את שם צרפת ואמנותה הלוגית".

נדמה שלא רק התנגדות לשימוש נבוב בשירה כב"קישוט חסר תועלת", כלשונו, עומדת ביסוד רגישותו זו של סרנודה, וגם לא רק הבקשה שלא לטייח את העוול הנעשה תכופות לגדולה. אותה רגישות אולי מבטאת עירנות לפער בין מה ששירה רוצה להיות ובין מה שהיא יכולה להיות, בין השאיפה מעלה, אל חיים של חירות ואומץ ויופי נשגב, ובין הבדידות ואי ההבנה שהשירה גוזרת על המשורר, החי במלוא עוזן את מגבלות הגוף והחברה וקטנוניות היום-יום. כך, למשל, בעברית היפה של המתרגם שלמה אביו, סרונדה כתב על גונגורה הנערץ עליו: "בשירה מצא תמיד, לא יפי בלבד,/ כי אם עוז רוח לחיות ביתר חירות ויתר גאות,/ כבז-ציד הממריא מהיד הקפוצה ודואה בעבי/ עננים מזהבי אור, שם במרומי השחקים". ואולם אלה דברי נחמה כמעט. קודם להם התיאור הבא: "כבר מסכין לראות את חייו כחלום עובר/ שהשחר מפזרו, לאהוב את פנת בדידותו, המסייעת/ לגבור בסבלנות על דלותו".

סרנודה עצמו דווקא התקבל היטב בחייו, הן על ידי הקהל והן על ידי חוגי הספרות הספרדית. אלא שכבני דורו, לורקה או ויסנטה אלחנדרה או חואן רמון חימנס, הרבה לנדוד, ועל רקע מלחמת האזרחים בספרד גלה לצרפת, לאנגליה לארצות הברית, ולבסוף למקסיקו, שבה מת ב-1963. במידה רבה, גם לנסיבות חייו אלה, כמו להומוסקסואליות שלו, לא כדאי לייחס את תחושות הניכור והעקירה שבשירתו. נראה כי אלה נובעות מתפישה בסיסית של חיי העולם הזה כמגבלה רוחנית, כגלות, כאתר של כמיהה מתמדת לאמת ולאהבה שאינם בנמצא. הדחף הבסיסי המניע את סרנודה הוא אפוא רומנטי. "גם אם אינך מאמין/ הרי בהתאוותך לדבר מה/ מבלי שתודה, בפועל, אתה מאמין", הוא קובע, וגם: "בין גני עדן שבאפשר/ למיני תופת, רק בעודה/ על האדמה הנפש מבחינה./ לכן הנפש השוקקת/ מותשת מן החלומות/ ומטירופי הדעת העגמומיים/ עורגת לחזור למעונה/ עתיק הימים". ומכיוון שהוא ספק רלגיוזי ספק אקזיסטנציאליסטי, קשה, למשל, לקבוע למי - לאהוב או לאל - הוא כותב: "אתה ההצדקה לקיומי/ אם איני מכירך, סימן שלא חייתי/ אם אמות בלא להכירך, לא אמות, כי לא חייתי".

שירתו של סרנודה היא, אכן, שירת הגירוש מגן עדן. רמזים לגן עדן זה אפשר למצוא בשירי הילדות הנפלאים שלו. לא רק פואמת מרד מבריקה, רבת עוצמה, "המשפחה", כתב על ילדותו ("אותו קן אנוש/ רעוע שכמוהו כזכוכית שהכל יכולים לשברה,/ אולם, אין בכוח איש להגמישה"), אלא גם: "עם רדת ערב, מבעד/לזגוגית, ילד מתבונן תמה/ בגשם. נורה נדלקת/ באחד הפנסים, מעמתת/ צחור גשם עם שחור אוויר... בית הספר רחוק, לא/ עת לימודים, עם ספר/ מעשיות ואיורים/ תחת מנורה, לילה/ חלום, שעות בלי תכלה... בצל עצמה מתגלמת הפנינה". אבל הגירוש נוכח. שוב ושוב מחפש סרנודה את מי שהיה פעם ואינו מוצא. "עלומיך? אינם יותר/ מריח הדרים רוחף". תחושת הגירוש היא מתמדת, רודפנית. המשורר כמו נהדף שוב ושוב על ציר הזמן ומתרחק מהפוטנציאל שהיה גלום בו. "בהקיצך מחלום, אתה תר אחר/ בחרותך, כאילו היתה גופו/ של רע לחיים"; "היית צעיר, אך מעולם לא ידעת זאת/ עד היום, כשהציפור נמלטה/ מכף ידך". על רקע זה קל להבין את משיכתו אל החידלון, אל "מקום בו ידע ומרגוע אינם אלא שמות/ שקרקעו ורקיעיו מקיפים מכל צד זיכרון יחיד;/ מקום בו אנוח חופשי, בלי שאכיר בכך/ מפורר לערפל, להעדר... במקום בו תדור שכחה".

אלא שיש משהו חלקי מדי בתפישת סרנודה כמשורר מורבידי, גולה בעולמו, פסימי ותו לו. צדו השני של מטבע הגירוש הוא הכמיהה המתמדת לחזור, התשוקה שלא כבתה, וחשוב מכך, הרגישות להבחין ברסיסי גן עדן בעולם הזה. סרנודה, בלשונו המשלבת רגישות קלאסית בחופש מודרני, הוא אמן גדול של שירי אהבה וטבע. יש לקרוא בהם כדי לחוש באותה איכות מרוממת רוח, שעליה כתב ב"סיגליות": "בעודן צועדות מנצחות לעבר מותן,/ תומכות לרגע, על אף שבריריותן,/ את הזמן בין עלי הכותרת. עולה בידן/ להפוך את רגען הארעי מופת לכל עראי/ ניחן ביופי, קסם קיים בזיכרון וחי".

"תשוקה ומצוקה" / לואיס סרנודה. תירגם מספרדית: שלמה אביו. הוצאת קשב לשירה, 78 עמ', לא צוין מחיר



פ.ג לורקה, לואיס סרנודה וויסנטה אלחנדרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו