בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מה אמרו הצוענים לסבתי" מאת צ'ארלס סימיק | תהיי לי הסכין

תגובות

צ'ארלס סימיק הוא משורר של המאה ה-20. מה פירוש הדבר, מבחינתו? אולי לחיות בצלו של להב הסכין. "הם מבקשים סכין/ אני בא בריצה/ הם זקוקים לשה/ אני מציג את עצמי כשה", הוא כותב, וגם מתריע: "אל תתפעל מהשתקפותך/ בסכין הקצב". כמי שגדל בעוני משווע ובסכנת חיים יומיומית בבלגרד של מלחמת העולם השנייה (ואחר כך, רק אחר כך, היגר לארצות הברית וזכה בה לתהילה ספרותית), סימיק מכיר את תנועתה החותכת של ההיסטוריה, את מראה הדם. הוא מצהיר: "אם רצונך/ בשיר/ קח סכין", והסכין היא אכן אחת מגיבורי "מה אמרו הצוענים לסבתי", מבחר שיריו החדש, בתרגומו הנאמן של משה דור.

הסכין היא הכלי של השוחט, אבל גם של הסבתא המבשלת לילדיה ולנכדיה, אותה סבתא שהצוענים מנבאים לה, "את תחתכי בצלים ונתחים של לבך ותערי אותם לאותה מחבת חמה". זו המאה ה-20, ולכן נבואה זו נחתמת במלים, "את תתפללי לאלוהים אך אלוהים יתלה שלט שאסור להפריע לו". במקום אחר, ואולי באותו הקשר, סימיק כותב: "יש שם סכינים המתנוצצים כמזבחות/ בכנסייה אפלה". ועוד, במבע סוריאליסטי חסר רחמים, "אמי, שימו לב, משתמשת/ בשני סכינים כבקביים בהשתופפה להשתין".

אבל יש להסתייג. את הסכינים יש ללקט מתוך שיריו של סימיק אחת-אחת. הוא אינו משורר המלחמה. הוא אינו משורר העוולה והעוני. הסכינים אינן מזדקרות מתוך שיריו, להיפך. רק בחינה מדוקדקת מגלה אותן במארג המהורהר, הנדיב, האקסצנטרי, קורע הלב, הפרוזאי והמדיטטיבי של יצירתו. את ההיסטוריה שלו סימיק אינו משרטט כאפוס גדול, אלא בתמונות קטנות, בהבזקים מחייהם של אנשי הערים, מן האופל המודרני, ממוחו הקודח. ובכל זאת, זוהי תמונת ההיסטוריה רבתי. הסכינים שם כדי להזכיר זאת.

"משא האירועים הטראגיים/ על גב כל אחד ואחד/ ממש כטרגדיה/ במובן היווני הנכון/ נחשב למשימה בלתי אפשרית/ ליצירה ביומנו אנו", כותב סימיק, ועובר מיד לתיאורה של מגיפה מסתורית, שפועלת תעשייה צעירה, חייכנית, עומדת למות ממנה בחדרה השכור, בעודה בטוחה שלקתה בהצטננות קשה בלבד. צעירה זו תמות, מסביר סימיק, "משום שלא ראתה את העיתונים/ שבעל הבית ציווה על הכלב/ להביא מהמרפסת הקדמית". וכך הוא מסכם: "הטרגדיות של היום/ שלכאורה אינן/ טרגדיות בהעדר/ דמויות המחוננות/ באצילות הנפש הקלאסית". כמובן, סימיק אינו מבקש לברוא דמויות שכאלה. את גיבוריו האצילים-הטראגיים הוא מוצא בכל מקום. "ספר בית החולים, למשל/ המגלח את קורבנות השבץ/ מגלח מטורפים בכותנות-כפייה/ אפילו איננו מספק מראה// הוא אלמן, יש לו כלב המחכה בבית (...) אומר: איש לא ראה אותי היום/ אלי שבשמים, כשם שאני לא ראיתי/ איש, אפילו לא את עצמי/ שכן התכופפתי, שקוע במלאכתי, על גבי התער".

אבל לא רק התבוננות ישירה מניעה את האמפטיה הגדולה של סימיק, אלא גם מבט הדמיון, המופנה אל הנסתרים מן העין, הנשכחים מן הלב. כך בשיר "האסיר": "הוא חושב עלינו (...) הוא מהרהר בידי על חזה/ עפעפיה העצומים, שפתיה הלחות (...) זמן כה רב חלף. הוא מתקשה/ להחליט מה עוד יש שם/ וכל הזמן החשד/ שאיננו קיימים". ואותו סיפור, במהופך: "לפעמים כשאני קורא כאן/ בספרייה/ אני זוכה בהצצה/ באלה שנידונו למוות/ לפני מאות שנים (...) מישהו/ שבמעט שנשאר מחייו/ יודע על אודותי באיזה אופן לא ברור/ וחושב עלי כעל אלוהים/ כעל השטן". נדמה שסימיק מבקש לומר דבר-מה על אחריות.

וזוהי לא תמיד אחריות מופשטת. לסימיק יש דרך להמחיש זוועה קונקרטית, לעורר מחשבה על רוע, טבח, רעב, אי צדק: הוא מפתה בפיוט, ברוך, ואז מטיח את האשמה. זה ניכר בשיר כמו "צנע": "מקצה/ של מחצית כיכר/ לחם שחור/ התקינו ראש של ילד.// ילד, אמרו,/אין לנו כלום בשביל עיניים/ לא נשאר כלום בשביל אוזניים/ ואף.// רק סכין/ שיחתוך חריץ/ במקום שאמור/ להיות פיך.// אתה יכול לחייך/ אתה יכול לאכול/ ואת הפירורים תירק/ בפנינו". לפעמים הוא אף מכנס את שתי הדרכים אל כותרת אחת. "אבי ייחס אלמוות למלצרים", למשל. פיוט או דה-הומניזציה?

בדרכו, סימיק מכריח את קוראיו לחשוב. ואולם, יש בשירתו משהו חיוני ורך יותר מתכניה הגלויים והנסתרים. הוא גם משורר של התבוננות הגותית, של הומור ביזארי, של קברט ובורלסקה. "במחבת/ על הכיריים/ מצאתי את אהובתי/ ואותי עירומים", הוא כותב. "בודהות ירוקים/ על דוכן הפירות./ אנחנו אוכלי את החיוך/ ויורקים את השיניים". וגם: "המובן מאליו קשה/ להוכחה. רבים מעדיפים/ את הנסתר. גם אני./ הקשבתי לעצים". קל ומהנה לקרוא בשיריו יותר מכפי שנדמה. יש לומר זאת. ובכל זאת, יש גם לכבד את סיכומו שלו: "כל מה שעשיתי מעודי/ כך נדמה, הוא לחטט/ בעיי החרבות במקל/ עד שהתכסיתי/ בפיח ובאפר/ שלא יכולתי לשטוף אותם מעלי/ גם אילו רציתי לעשות זאת".

"מה אמרו הצוענים לסבתי" / צ'ארלס סימיק. תירגם מאנגלית: משה דור. הוצאת כרמל, 108 עמ', 79 שקל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו