בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ארבעים" מאת מאיר ויזלטיר | על חרדת הנשמה

דרור בורשטיין על חרדות וגעגועים בשירת מאיר ויזלטיר

21תגובות

ארבעים

מאיר ויזלטיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 134 עמ', 82 שקלים

אני מנסה להסביר לעצמי מדוע שני השירים הפותחים את הספר הזה, שהוא שילוב של שני ספרים שפירסם מאיר ויזלטיר באמצע שנות השמונים - "מכתבים" ו"אי יווני" - הם מהיפים ביותר בשירתו. "חרדת הנשמה, אם לפתח בטונים גבוהים". מה יש בפסוק זה, הפותח את הספר, שכה נחרת בזיכרוני כשקראתי בו לראשונה לפני כ-20 שנה, וכה נוגע ללבי גם היום?

הפסוק הזה מכיל שני קולות, או, מוטב, שבר בקול. בהמשך הספר מתווכח המשורר עם ידיד המאשים את שירתו בשימוש ב"רטוריקה" (המנוגדת, לדעת הידיד, לשירה). אבל איזה רטוריקן יפתח כך את נאומו? קול אחד, מתוך הדממה של הדף הריק, מציג את הנושא השביר, חרדת הנשמה. מיד מתייצב כנגדו קול אחר, שתופס מרחק מהקול הראשון, מסתייג ממנו, מקרר אותו: "אם לפתוח בטונים גבוהים". הדבר המדהים במעבר הזה, המתרחש מיד בפתיחה, הוא שהטונים הגבוהים קיימים לא במלים "חרדת הנשמה", שהם נמוכים מאוד, אלא דווקא במלים "אם לפתוח בטונים גבוהים". נסו לקרוא זאת בקול ותיווכחו.

הפסוק הזה הוא ביטוי של התלבטות, ראשית ביחס לשאלה איך לכתוב את השיר ואת הספר. למען האמת, ההתלבטות ניכרת כבר בשתי המלים הפותחות - "חרדת הנשמה", מפני שמה שויזלטיר באמת מדבר עליו אינו "חרדת הנשמה" כמשהו מופשט וכללי, אלא על חרדתו שלו ועל נשמתו שלו. ואפשר לראות איך המלים "חרדת הנשמה" הן כבר התרחקות מהנושא האמיתי, הפרטי. מי שיראה את הקו המוחק, שאני מדמיין, על המלים, שכביכול נכתבו מתחת לשיר, והן "חרדת נשמתי", ואת הבנייה של העיר השירית החדשה על חורבות שתי המלים שהועלמו, יבין, אני חושב, משהו עקרוני ונוגע ללב בשירה של ויזלטיר. אפשר לקרוא שירים רבים שלו במבט כפול, שיראה את העיר (השיר) ואת התל החרב שהעיר בנויה עליו ומסתירה אותו. לפי קריאה כזו, גם שיר נודע, תקיף ונחרץ כמו "קח" ("קח שירים ואל תקרא" וכו') יובהר כביטוי גלוי שמתחתיו אימה, וכפנייה מזלזלת אל קורא, שהיא דרך אחרת לבטא את "חרדת הנשמה" הפרטית. נסו לקרוא את "קח" כדיבור של אדם לעצמו - לא לקורא זר.

ההתרוצצות שמתרחשת בין שני חלקי הפסוק הפותח של השיר היא עניינו של השיר. כי חרדת הנשמה היא "עוף מוטח, יונה כלואה בחלל", שבו "מנוחתה רק טלטול מקורה לקורה". במלים אחרות, הציור של היונה המתרוצצת ונחבטת בעליית גג אינו אלא הגשמה והמחשה של התנועה שהיתה מופשטת בפסוק הפתיחה. אם חרדת הנשמה היא התרוצצות כזו, הרי שהפסוק הפותח כבר ביטא חרדה כזו.

השיר, שנשבר פעם אחת בשורה הראשונה, נשבר שוב במחציתו. אחרי תיאור היונה הכלואה, שהיא במבט ראשון יונת הבית ("הכי לא קרואה", כתב על היונה אבות ישורון), "מתקפל" השיר בשנית, והיונה מתבררת כאשה. אין צורך בידע ביוגרפי מיוחד כדי לראות שזוהי יונה וולך. הספר "מכתבים" ראה אור כמה חודשים אחרי מותה, בספטמבר 1985. לא אקרא כאן בשיר לכל פרטיו, רק אצביע על נקודה אחת: המשורר מבין את חרדת נשמתו מתוך התבוננות בזולת. במשוררת אחרת. זה הדבר הכואב בשיר הזה. הוא רואה את נשמתו ביונה הכלואה, והיונה הזאת נהפכת למישהי שעליה הוא כותב "ככה את בחייך, סמוך לחיי" (ובהמשך: "שדה חרוך ליד שדה ירק"). אבל הוא אינו מוכן להיות היא. הוא נאבק, והמאבק הזה בונה את השיר, על שבריו. השיר מנסה להקים את ציור חרדת הנשמה "שם בחוץ", ביונה וביונה וולך, כמו על מנת להיטהר מן המצוקה. אבל הוא יודע היטב שמתוך המצוקה הוא מדבר. לכן חשוב הקורא בשיר. יש לו תפקיד. בקריאתו, עליו לראות את הדובר אליו מבעד לדיבור.

הוא מדבר על נשמתו ולאט לאט מעוף היונה מרחיק אותו אל דיבור על הציפור ועל יונה וולך. הוא מנסה לבדל את עצמו מן המעוף הזה ומגורלה של וולך: "אני כופר,/ מתחלחל וכופר בחרדה". לכפור, דהיינו לסרב להודות בקיומה של החרדה, אבל גם להפוך אותה לעניין תיאולוגי. אם החרדה היא האל, המשורר יהיה אתיאיסט; חייו "מתעבים גאלה". אבל כתיבת השיר הזה עצמו, החל מהפסוק הראשון, כפי שטענתי, על השברים וה"קיפולים" לאורך ולרוחב שבו, רומזת על עמדה שונה. כך גם סיומו של השיר הבא בספר, שאכתוב עליו כמה מלים מיד. אין זה הכופר המכריז על כפירתו, אלא המאמין-בסתר המכריז עליה, מטעמי זהירות. הוא "מתבונן בה בעין קרה" (מתבונן במי? בחרדת הנשמה? ביונה?), הוא מציב בשיר זה לצד זה שדה ירוק, "בריא", הגובל בשדה חרוך, מת. ולגמרי לא ברור באיזה צד של השדה הוא נמצא. אין שני שדות, זו האמת. השיר הזה הוא שדה ירוק המתחדש מעל שדה חרוך.

השיר השני בספר מוקדש לא לאהובה אלא לאמא. זהו שיר ארוך ויפהפה, שגם בו לא אוכל לקרוא כאן במפורט. השיר נפתח בתיאור מרוחק למדי: "פיך מלא צמר-גפן כי זה מנהגם,/ שאינם מסתפקים בעפר שנאכל במהרה". רק בשורה החמישית מגלה לנו הדובר כי המתוארת היא אמו. ומיד נפערת תהום בשיר. עצם ההתעכבות בגילוי המידע הזה - מכאיבה ומבהילה. המוסיקה שלו נשברת, כאילו פרץ השיר בבכי. משורר אחר היה מכתיר את השיר "לאמי". לא ויזלטיר.

מות אמו (ב-1980) ופיה הפקוק בלבן של הצמר גפן מצמיחים בשיר את הלבן של מוסקווה "בחורף הראשון", החורף שאליו נולד ויזלטיר, החורף של המתקפה הגרמנית על ברית המועצות. מן הפה הקר צומח השלג. מותה כאילו נרמז כבר אז, כשבגד גופה בכך ש"עצר את חלבו". האם במנוסתה לא יכולה היתה להניק את הפעוט. "מבהלת כמת עם משא תינוקך הכבד": ראו איך מחכך ויזלטיר את המלה "כבד" - והלא התינוק הכבד זה הוא - עם המלה "מת". מת אינו מבוהל. אבל הכובד של התינוק, שמוות מאיים עליו, מעורר את הבהלה. התינוק "הלך וקל מיום ליום". כמה זה עצוב. התינוק רעב ומאבד משקל בהתמדה, כמו כדי לסייע לאם לשאת אותו. אם ימות, יהיה קל לחלוטין.

אמו מתה, והוא סובב בדירתה ופותח מגירות ישנות. הוא מוצא שם תכשיטים ו"מכתבים מעוכים". אחד מהם הוא השיר הזה. הדגש לא רק על המכתב כמטאפורה של כתיבת שיר, אלא על המעיכה. בשיר "קח" מציע המשורר "מעך אותו" ביחס לספר השירה שכתב. המעיכה נתפשת כהצעה אלימה ומלאת בוז לקורא. אבל אם רואים את המעיכה לאור השיר על האמא, מבינים כמה צער יש בשיר התקיף-לכאורה "קח". גם המעבר מהמלים "חרדת הנשמה" ל"אם לפתוח בטונים גבוהים" הוא מעיכה. אתה רוצה לדבר, ואי אפשר.

לעתים נדירות המעיכה מיישרת. מועכת את המעוך. כך בסוף השיר על האמא. "חמר חיינו הוא זהב החלוף היקר/ הנגר אל גרוננו החם, השוקק לחלב". בתחילת השיר היו הזמן, ההיסטוריה, החורף - "החלוף" - האויבים הגדולים. הזמן ההיסטורי הגדול הוא שמנע מן האם להניק, כלומר לחיות כהלכה בזמן הביולוגי הפרטי. הוא היה זמן ממית, קר ויבש. עם מותה של האם המשיך הזמן במלאכתו: הוא בלם את פיה בצמר גפן. השלג והצמר גפן: שני כתמים לבנים, חונקים וממיתים. מועכים. אבל השיר הגדול הזה לא מסתיים בלבנים האלו, אלא בלבן של החלב. השיר מצליח, למרות המסופר בו, לחלוב את החלוף ולהפיק ממנו זהב. אולי הזהב הזה הוא-הוא החלב שגרוננו משתוקק אליו. אולי השיר אומר כי חלב ביקשנו, אך קיבלנו זהב, שאינו אלא תחליף.

מפתה לקרוא את סוף השיר הזה כהכללה אנושית גדולה, על "חיינו" במובן של "החיים באשר הם". אבל אני קורא אותו כסוף שאינו חורג מגבולות עלילת השיר, ואת "חיינו" אני קורא כ"חיי וחיי אמי". צמצום זה מחזק את השיר עוד יותר. לפתע, בשורות אלו, מתבהר כי המשורר תופש את חייו (בדומה לשיר הקודם) לא כחיים שהם אך ורק שלו, אלא כמערכת כפולה המורכבת מחייו ומחיי אמו, למרות שלימים "כל אחד לחוד, איש למנוסותיו". במקום האם שלא יכלה להניק, במקום מכתביה המעוכים, במקום תכשיטיה הישנים, הוא כותב לה את זהב השיר הזה; במקום הזמן המקפיא והמרעיב, הוא הופך את החומר של חיי שניהם, כ"זוג" דווקא - ראו אותם מכורבלים כגוף אחד בתחנות הרכבת בסיביר - לזהב, שהוא יקר בדיוק בגלל שהוא חולף. אנו מוצאים בסוף השיר את המשורר ואת אמו שותים ביחד. הוא חולץ את הצמר גפן המושלג מפיה של אמו ומערה חלב גם אל גרונה. חום.

ספרו של דרור בורשטיין "נתניה" ראה אור בהוצאת כתר



מאיר ויזלטיר בצעירותו. שדה חרוך ליד שדה ירוק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו