בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שברים ומכפלות" מאת רפי וייכרט | דבר קטן וטוב

שירתו של רפי וייכרט כמו אינה מבקשת להתחרות בדבר ואינה מבקשת את הגדולה. גם אם ניכרת בה מודעות עמוקה להיסטוריה של השירה

14תגובות

מפעל החיים האדיר של רפי וייכרט כעורך הראשי של הוצאת קשב לשירה מאפיל במידה רבה מאוד על שירתו שלו. זה מובן. אי אפשר להתחרות בנפח התרבותי המצטבר של בית הוצאה, שבדרך נס ממש מביא אל קוראי העברית לא רק ממיטב השירה המקומית, אלא גם משירת - איפה להתחיל - אליוט וקאמינגס, נרודה ו-ואייחו, דיקינסון ובלייק, פרוסט וריטה דאב, וכמובן, הרברט ושימבורסקה, שבתרגומו של וייכרט עצמו היתה לאחת המשוררות הפופולריות בישראל.

השהות האינטימית במחיצתם של ענקים - עריכה, כתרגום, היא עיסוק אינטימי מאוד - עשויה לעורר תגובות מתגובות שונות, ונדמה שווייכרט המשורר בוחר ביפה שבהן: ענווה. שירתו כמו אינה מבקשת להתחרות בדבר ואינה מבקשת את הגדולה. גם אם ניכרת בה מודעות עמוקה להיסטוריה של השירה ולדרכיה, וגם אם היא עוסקת לא אחת בנושאים גדולים, היא כמו שומרת על חוש מידה ואינה מבקשת יותר מפינה זעירה משלה בספרייה הנבנית לאורך דורות. זו שירה צנועה, שאינה מגביהה עוף ואינה מתבטלת, אינה חוששת מיומרה זעירה ולא מתמימות רגש, ובעיקר, מעוררת רושם של בת לוויה נאמנה. וייכרט כמו כותב שירה יום-יום כי הוא איש שירה יום-יום, פשוטו כמשמעו.

"שברים ומכפלות", ספרו התשיעי של וייכרט, ממשיך ברובו את הקו שאיפיין את ספריו הקודמים, "שירים לדר" ו"רזים", הסובבים שניהם את לידת בתו הבכורה ואת האושר המאוחר שהביאה עמה. מבטו, עם זאת, מרבה הפעם לפנות החוצה ונוגע בנושאים נוספים, אישיים יותר ואישיים פחות. גם מבחינה סגנונית זה ספר הדוק פחות ומגוון הרבה יותר מקודמיו. יש בו שירה שקולה, חרוז חופשי, ליריקה משוכללת ושירה פרוזאית גולמית כמעט. אולי לכן הוא יוצר רושם יומני, מפוזר מעט, המביא זה לצד זה שעשוע נוסטלגי כמו: "אחרי/ ארבעים/ שנה/ עדיין/ אפשר/ לדבר/ אתם/ על/ הכדור/ החדש/ ההוא/ שאבד/ אתמול/ בשיחים"; ושורות יפות וקודרות, מדמות מוות, כמו: "אז ככה זה יהיה: דממה מתארכת משעה לשעה/ עד שאין לשעות מקום/ האישון מסתגל לוותר/ על היקר... מונה רגעי יפעה/ כמו חמדן הנובר בערימת מטבעות/ מתענג על נקישתן זו בזו".

במיטבם, שירי האבהות של וייכרט מצליחים לבטא את האופן שבו תמימות הילדים מדביקה את ההורים, ובה בעת מעובדת למצער בתודעה הבוגרת. אבל נהדר מכל הרגע, שוייכרט מתאר היטב, ובו השתיים חובקות זו את זו ומרפות מן ההתגוששות: "את מהלך השעות את לומדת לאט/ לוקחת את הזמן כשאני מסביר/ על מחוגי הצבע/ מהי מחצית ומה רבע./ על שאלתך אם עכשיו בוקר/ או ערב אני מסרב לענות./ בכל דקה, דר, יש בוקר וערב/ ולי אין טענות".

על רקע התמימות הילדית, שוייכרט משכשך בה בעונג, בולטים שיריו האחרים, המודעים לקוטב האחר, לא רק לזמניות האושר ("כל זה רק פיקדון בתוך הזמן", הוא כותב), אלא גם למתרחש מחוץ לכותלי החדר המוגן. שיר חזק כזה הוא "ערב רע": "הערב היורד שחור מאלימות/ כשתחת גג החשכה אנחנו ממשיכים למות/ מכוניות כסופות חופזות בערפל/ ובצמתים הכל הולך לעזאזל// בדמות שיכור נטוי, גוחן אל החלון/ בכף ידו תקוות מטבע אחרון". חזק בדרכו החומלת, לעומת זאת, הוא "משאלות", שנכתב בעקבות ידיעה בעיתון על יעקב זכות, חולה סופני שמת בשעה שהוסע לראות את הים בפעם האחרונה: "רציתי לראות את האור/ משתבר בירוק וכחול/ לחוש את הרוח פעור/ נקבוביות בעור לטרוף/ את הנתזים במחול/ שיימשך גם אחרי שהניידת/ תחזיר אותי לנעול חיי/ רחוק מאודם עננים... בצער רב אני נפרד מזה/ ומקווה שמשהו/ יזכור באהבה את צעדי". הניידת, אגב, היא "אמבולנס המשאלות" של מד"א, מפעל מופלא המוקדש להגשמת משאלות אחרונות שכאלה.

באופן אישי וייכרט מתייחס למות אביו בשער "אבי בגבורותיו". כותרת המשנה של שער זה היא "י"ד מרירים", ואכן, יש משהו מריר באופן יוצא דופן, בלתי מתפשר וחסר נחמה, בשירים הקצרים האלה, שוייכרט בא בהם חשבון עם אביו הקר, הנוטש. "אל תטרידו אותי במותו/ בחייו רציתי. עכשיו זוטות", הוא כותב. ההסבר ליחס זה כתוב בחלקו בסונטות שורה (שיר של 14 שורות בנות מלה אחת), מתכונת המזוהה עם שיריו של וייכרט לבתו דווקא, ולכן, על דרך הניגוד, גוברת חריפותן. "בהסכם/ הסדרי/ הראייה/ מחקת/ את/ הכיתוב/ פעם/ בשבועיים/ וכתבת/ פעם/ בשלושה/ מבלי/ שידך/ רעדה", למשל, או: "פעם/ מישהי/ הציגה/ אותך/ כאבא/ של/ רפי/ ואתה/ התקוממת/ והשבת/ לה/ ?אני/ זה/ אני'".

נדמה כי סונטת שורה היא המתכונת ההולמת כאן, שכן אין זו שירה, גם לא בדיוק פרוזה, ובכל זאת, הדברים כנראה היו צריכים להיאמר, ומכל מקום, הם מאירים באור נוסף את שיריו הנרגשים, המסורים לללא תנאי לבתו של וייכרט, שאינו רק צוהל לנוכח אהבתם, "כאילו זכיתי ביקיר העיר", אלא גם תוהה: "האם תזכרי שהייתי שם, רחב/ כמו אולם שימשיך להקשיב/ גם כשתנגני בו על במה ריקה/ לבדך?"

שברים ומכפלות. רפי וייכרט. הוצאת קשב לשירה, 79 עמ', לא צוין מחיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו