בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה | כימהון לראות שמים

"קולות הדוממים", מרים חלפי (ברוך); "פלאקערן / ללהוב", לאה גרינשטיין

תגובות

בספרה "תמונה של אמא וילדה", המוקדש להתמודדותה עם שנות חייה האחרונות של אמה ועם מותה, ביטאה המשוררת רחל חלפי את אוזלת היד של השירה לנוכח הכאב, התסכול וחוסר האונים שהיו אז מנת חלקן. "השקר על אודות כוח הכתיבה כביכול/ השקר על אודות כוחה המשחרר כביכול/ השקר על אודות כוח הריפוי שלה כביכול/ השקר על הכורח המוחלט שלה", כתבה. אלא שבאותו ספר שיבצה כמה משיריה הקטנים של אמה, מרים חלפי, וכמו סתרה את דבריה שלה. שירים אלה, אשר הוכתבו בחלקם על ערש דווי, קרנו כורח ושחרור ואף ריפוי כלשהו במישור כלשהו. כעת כונסו כל שירי האם, לצד שתי שיחות עמה, בקובץ "קולות הדוממים" - יד זיכרון שהיא גם ספר שירה חי, מרתק ומרגש.

מעט מאוד פירסמה מרים חלפי בחייה. בשולי יצירתה כפסלת, לצד עבודתה כמחנכת, כתבה בצנעה ומתוך כורח מהוסס. היא היתה אשתו של המשורר שמשון חלפי, גיסתו של המשורר אברהם חלפי, אמה של רחל. את ספרה הראשון פירסמה בשם עט, מרים ברוך, ולו כדי שברושמו לא יתערבב פרסומם, כדבריה. ספרה השני, "כימהון", היחיד שחתמה עליו בשמה, ראה אור רק כשלוש שנים לפני מותה. השיר הנושא את שמו מיטיב להמחיש את מה שנדמה כתפישת עולמה, או את מאבק חייה: "והיה בי כימהון/ ולא היה בו סף (...) ועשיתי בי/ ספים ספים/ להעצר ולראות// וגילפתי בי/ מדרגות מדרגות/ לראות שמים// וקרן שלוה נגעה בי".

שיריה, כפסליה, היו לה אפוא כלים לטפס בהם במעלות הרוח או לאצור בהם את האין-סוף שנשמתה יצאה אליו. במלים אחרות, חלפי היתה אמנית רליגיוזית, מיסטיקנית לרגעים. "ובשעה הזאת/ אין חוצץ ביני/ ובין מה שמכיל אותי", כתבה, אבל היטב גם ידעה, כי "כל שלמעלה ממני/ הוא למעלה ממני".

אפשר למצוא אצל חלפי מעט מסערת הנפש של המיסטיקן: "טיל מונחה ירה אותי/ אל קדקד השמיים... גלגל זוהר סביב / חוגג את גלגולי". אפשר למצוא אצלה גם התרסה יוצאת דופן, חצופה כמעט, כלפי האל: "אלוהים/ רחמיך עולים בלהבות// הנח לי ואניח/ ניצוץ מרחמי/ לפנייך". ואולם לרוב, דרכה השירית מעודנת מאוד, לעתים מגששת באפילה ובכאב, לפעמים נפעמת לנוכח הבריאה, ומבקשת "לו יכולתי/ למשוך פעמון נעלם/ להרקיד תבל כעולל". לעתים, בשירתה המוקדמת, אפשר למצוא איזו נדושות בניסוח חוויותיה וכמיהתה ("אלי/ חבר אותי אל היש/ הגדול"), אבל אין בכך לפגוע באמינותה, והיא לעולם אינה גולשת למטריאליזם רוחני, כלומר להפיכתה של החוויה הרוחנית למטרה או לחפץ ראווה.

ובמיטבה, כאשר המאבק בין יש לאין, בין כאב לאקסטזה, נוכח בה, שירתה מזכירה את שירת זלדה. "התבונה התבונה/ בכל יום ללב אומרת/ שלא/ ועוד לא/ עד ידע שלא/ מעיני אנשים/ ניגרת חמדה/ צהובה כחרצית השמש".

דווקא בשנותיה האחרונות, לקראת מותה, חל איזה מפנה בשירת חלפי. החוויה המיסטית אינה נכספת בה עוד במוצהר, אינה מתוארת במושכל, אלא מתקיימת במנעד עדין של התבוננות וקשב, כלומר בפשטות. שיריה האחרונים הם העושים את "קולות הדוממים" לספר בעל איכות מפליאה. "חוטים דקים/ שזורים במוחנו// חוטים דקים/ נושאים את העולם", כתבה אז חלפי, וגם "קולות הלילה/ מהלכים בדממה// הדממה רועדת// הקולות אילמים".

"בלילה נודדים כוכבים/ מחפשים אהבה", הבחינה, וכהד לתהיותיה הישנות שאלה, "איך אפשר/ להביא/ את המרחב// אל המרחב/ הגדול?" אולי בתשובה כתבה את שירה האחרון, "הנצח יהיה/ בתוך/ עצמו", ועוד קודם לכן כמו הותירה צוואה: "לא אשאיר עקבותי בחושך/ רק באור".

וגם: משהו מן ההתפעמות והכמיהה של חלפי, מבקשת הקודש ביש ובחלום, אפשר למצוא גם בשיריה של לאה גרינשטיין-קפלן, שרק 11 מהם אותרו בשלמותם אחרי מותה בגטו קובנה ב-1944. "התלקחה משואת כיסופי/ לראות אותך, תבל/ במלואך, על פניך להלך/ ברחבות, לגמוע צערך/ ואת ההפקרות (...) ולהתאיין, להתאיין בעבורך, תבל/ אשר הוללת את כל כך / - ויפת חן".

מצמרר לקרוא את שיריה הצעירים מתוך ידיעת סופה. "זו שעת חדוות בריאה/ בהתחוללו של יש חדש/ בטרם דעיכה", כתבה מבלי דעת. "צעצועים אעשה לך", הבטיחה לבנה, "נשחקה, נשחק/ נתגלגל עלי רצפה... הליל עמוק/ אפל סובב/ שורות שורות נוקש הלב".

גרינשטיין היתה חברה ב"מיר אליין", מקבוצות ספרות היידיש התוססת בקובנה לפני מלחמת העולם השנייה, ופירסמה משיריה בכתבי העת ובמוספי ספרות בעירה. מחייה הקצרים נותרו גם סדרת מכתבים מרגשים המעניקים הצצה אל נפשה של אשה ושל תקופה.

כל אלה כונסו ב"ללהוב", ספר זיכרון שערכו הספרותי מיתוסף אל ערכו ההיסטורי והמשפחתי. שם הספר לקוח מתוך אחד ממכתביה של גרינשטיין, ובו כתבה: "לא להירקב, לבעור, ללהוב יפה יותר". מפתיע לגלות מלים אלה עשרות שנים לפני שניל יאנג טבע ביטוי זהה כמעט כמוטו של חיי רוקנרול ("It's better to burn out, than to fade away"). דווקא בקרבה בין-דורית זו יש להחמיץ עוד את הלב על חיים עזים שנגדעו ברצחנות בזבזנית.

"קולות הדוממים". מרים חלפי (ברוך). פתח דבר ומבוא: אריאל הירשפלד, רחל חלפי. הקיבוץ המאוחד, 307 עמ', 97 שקלים

""פלאקערן / ללהוב". לאה גרינשטיין. תירגם מיידיש: שלום אילתי. כרמל, 151 עמ', 58 שקלים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו