בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה: תולות את הסינר

"לא מעודן" מאת סיגל בן יאיר, ו"חוף אסור לרחצה" מאת נטלי יצחקי

2תגובות

ארבעה שערים יש בספר הביכורים של סיגל בן יאיר "לא מעודן". הראשון עוסק בדיכויה הכלכלי והנפשי כאם במשפחה חד-הורית בשוק העבודה הטורבו-קפיטליסטי בישראל. השני עוסק במות אביה ובהתמודדות עם מחלות של חברים ובני משפחה. השלישי בגירושיה. הרביעי בחיפוש קשר חדש. ואולם, אף על פי שמשקלם של שלושת השערים האחרונים שווה לראשון ואף עולה עליו, בן יאיר כבר ממוצבת בתקשורת כמשוררת העוני הנשי החדש, ממותגת כמשוררת חברתית.

ממוצבת: ממותגת. האין זו הסכנה שבן יאיר מצביעה עליה? הרי מעט מאוד מתאר ספרה את השחיקה היומיומית של הנושאת לבדה בעול הפרנסה, את הריח והטעם של הלא-בדיוק-עוני-לא-בדיוק-חיים-בכבוד של מעמד העובדים החלשים בישראל. יותר משהוא עושה כן, ובזה כוחו הגדול, "לא מעודן" משקף את השפה הנשחתת עוד ועוד בשירותם של יועצי שיווק ותומכת באותו דיכוי, שראשיתו שיעבוד כלכלי וסופו מחיקה תרבותית. "אני מזכירה דו-שולחנית, מעולם לא ראיתם/ מזכירה דו-שולחנית כמוני, א-רגלית. או באנגלית/ לגלס. דגם 803 מק"ט 12985".

הדה-הומניזציה של האדם המודרני תוארה בספרות לא אחת. בן יאיר מקרבת אותה באופן מבהיל לחיי היומיום כאן ועכשיו. "לכבוד/ בן יאיר סיגל, מספר צרכן ארבע שלוש קו נטוי ארבע אפס קו נטוי ... הנך צפוי לניתוק ללא הודעה מוקדמת./ שלם חובך מיד! ... אתך בכל רגע, חברת החשמל".

יש לא מעט רגעים מבריקים בשיריה של בן יאיר. התיאור הכמו ביולוגי-אנציקלופדי של האם החד-הורית, למשל ("חדורית: בעל חיים נפוץ ממחלקת הפרוקים"), גם אם אין בו חדשנות של ממש, הוא מדויק, משעשע ומזעזע בו בזמן, ובסיכומו של דבר, שולח בקוראים מדקרת כאב אמיתית.

מדקרות כאלה מנפצות תדיר את בועות ההתבוננות האירונית של בן יאיר, שכמו מגוננות עליה מפני היטמעות מוחלטת במציאות שהיא מתארת. כזאת היא השורה החותמת את "יום הולדת שמח לבוס": "הבוס מספר בדיחה ואנחנו מהנהנים בראשינו/ מצד לצד/ בגעייה מתרפסת./ בבדיחה יש רוסי וערבי/ אבל אני צוחקת מפחד". הנה נרמס הסיכוי לסולידריות מעמדית. הנה הופנמה הדה-הומניזציה.

למרות האירוניה, יש משהו חד וברור ונוקב בשיריה החברתיים של בן יאיר. אמנם היא מרמזת בהם על שאיפתה לחרוג אל עולם מרווח יותר מבחינה רוחנית, אבל מדגישה את כוחה של המציאות למנוע זאת. אין לה כסף לקנות את אוסף שיריו של מיאקובסקי, אפילו לא את כתב העת ששירה שלה מפורסם בו, בעוד בחנות "עשירי הכרמל מגהצים/ כרטיס ויזה זהוב בחריץ, אחרי ששקלו/ ?זן לימי דיכאון' ו'מדריך להתעלות ושיבת האור'". החומר קודם לרוח, או מצמצם אותה, חד וחלק, ולשונה של בן יאיר אינה מתחמקת מלומר זאת ישירות.

את אי הבהירות, את ההתפייטות, וגם את הרומנטיזציה של הסבל, היא משאירה לשעריו האחרים של הספר, ובעיקר לאחרון שבהם, ובו היא מבקשת "שנתפתל ביופי איום, שנתפתל". נדמה אפוא, כי בן יאיר מפרידה בין שירי הכלכלה-חברה שלה ובין השירים העוסקים בבדידות, במין ובכמיהה לקשר. מה שהיה ברור ונוקב בראשונים נעשה באחרונים נפתל מעט ורווי מעקפים לשוניים ודו משמעות. ניכרת בהם משיכה אל החיוניות שבכאב ואל האוטונומיה המשחררת של השפה, המניבה שורות רגישות ויפות כמו "אתמול השלתי את עורי מולך ומתחת לעור היה רק גוף/ כל מה שהראיתי לך היה כזב/ אבל כיצד להכחיש את ידי? הרי העדינות הזו".

ובכל זאת, נדמה שגם ביחסי המינים בן יאיר נמצאת במיטבה דווקא כשהיא מישירה מבט ונוקטת לשון פשוטה וחכמה, המאירה מזווית חדשה את הגלוי כביכול לעין ומעמידה במעט מלים תמונות חיים: "ממתינים מול התוף המסתובב, תחתוני הוורודים אחוזים/ בתחתוניך ואינם מרפים מאותו כוח הדוחף אותם/ זה בעקבות זה בעקבות זה".

וגם: מבט ישיר וביטוי בהיר של מערכות יחסים יש בספרה הצנום וההגון של נטלי יצחקי, "חוף אסור לרחצה". גם אצלה הכאב שולט והאכזבה היא חלק מובנה מן הניסיון להתקרב, ונדמה שהיא מודעת היטב לשורש הבעיה, כלומר לצורך האנושי כל כך להשליך את אושרנו על כתפי הזולת. "כיצד נדע שאנו קיימים?/ אם ניתלה במישהו כל כך/ כמו שסינר תלוי על קרס/ עד שיהיה נדמה כי אהבנו אותו/ באמת/ ואנשים אז יאמרו: /'הו, היא באמת אהבה/ את האיש הזה'// האם רק כך נדע על קיומנו?" מעניין, כי לא רק על בן-הזוג היא תולה את קיומה, אלא גם על הסביבה המאשרת את הקשר ביניהם. מכל מקום, האמביוולנטיות הבסיסית של קיום במבט האחר מעוררת ביצחקי גם מידה של קבלת אחריות. "זה סיפור על תליינים/ ראית פעם איך שהם נראים/ ללא חבל בידם", היא כותבת, אבל מודה שהיא בעצמה מושיטה את החבל למי שבתגובה "ברגע אחד יהפכו את עורם".

אין אופטימיות רבה ב"חוף אסור לרחצה", פרט לזאת שבהכרה בחולשה המשותפת לכול, ובסליחה: "אני/ לא יודעת/ מה הייתי עושה במקומכם... כולנו היינו אחד/ חשבנו שזה טוב/ חילקנו מתנות/ פיזרנו תודות/ שיקרנו/ כאילו אהבנו/ היינו קורבנות/ שפטנו/ פחדנו ללא תנאים/ ללא תנאים".

"לא מעודן". סיגל בן יאיר. הליקון, 57 עמ', 55 שקל "חוף אסור לרחצה". נטלי יצחקי. עמדה, 37 עמ', 44 שקל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו