בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ממש" מאת נוית בראל | לשון נאחזת בסבך הקלון

דברים שבשירה

תגובות

באחד משירי ספרה המרשים "ממש" כותבת נוית בראל: "היא אמרה, עדיף לה להיות שתי וערב מאשר חוזרת ונשנית". מפתה לבודד משפט זה, כמו משפטים אחרים בשיריה, בשל איזו איכות מיידית ועם זאת מרובדת המצויה בו. הוא עומד לעצמו בבהירותו הלשונית ובחדותו הסיפורית, ועם זאת שומר על מידה של חידתיות, מבקש להתפענח, ומעמיד לעיני הקוראים מין במה פרשנית שעליה מוצגות תמונות חיים אפשריות. הבקשה להיות שייכת, למשל, ולא להמשיך לשרך רגליים באיזו מעגליות כפייתית, יכולה לרמוז על מערכות יחסים כושלות וכמיהה להתיישב במערכת זוגית, אבל גם על צורך לחדול מתהיות פילוסופיות לטובת מערכת אמונה דוגמטית מנחמת. הפתיח "עדיף לה" מרמז על בחירה בטוב, בבנייה עצמית, אבל גם על עייפות או תבוסה. הרבה אפשרויות עולות לדיון מתוך משפט יחיד זה, ובכל זאת קל להבין אותו, או לפחות לחוש במשמעותו.

הבקשה לבודד שורות כאלה מתוך שיריה של בראל נובעת לא רק מאיכויותיהן הסגוליות, אלא גם מחיפוש נקודת אחיזה, קצה חוט. לא שתי וערב, גם לא דוגמה חוזרת ונשנית, מאפיינים את שיריה, אלא צורת הפקעת. קל לאבד בהם את הידיים והרגליים, ובכל זאת, יש בהם תחושה של לכידות ורצף, המעוררים, לצד המסתורין והיופי והחוויה הלשונית - וספרה של בראל מציע חוויה חזקה בהחלט - צורך לאתר בהם היגד, למשוך את החוט בקצהו ולהתיר את התסבוכת.

ההתנגדות להתרה מיידית של התסבוכת היא כביכול אחד מעיקרי הפרויקט השירי של בראל. ניכר שהיא מודעת היטב למאבק שבין בהירות לערפול. ואולם, אולי באופן מפתיע, אין היא מצדדת בהכרח באחרון. חשוב להבחין בכך, שכן עמדתה האמביוולנטית של בראל ביחס לשפה היא עמדה שיסודה בתהייה מוסרית. בשיר "בלי הגרלה", למשל, בראל נדמית נלהבת מ"אותו הרכיב הנעלם, חלק מכל מחשבה מתעוררת/ זה שנגרע מתוך החומר ומתנסח בקלות במלים שקופות". אלא שבסוף השיר התמונה מתהפכת: "אתה מסוכן כשאתה אחראי לסודות גדולים, לבדך... ההפסד מרשים. כמה עמוס ורב-רושם המצעד שבו הוא מהלך". ובתווך, בין שקיפות המלים המיסטית כמעט לרטוריקה המפוארת והריקה, בתווך עומד הדבר החשוב ביותר, שהוא גם "הדבר הפחות ביותר, הפנים הזרות, קורבנות מזומנים שלך".

יחסי האנוש נופלים אפוא קורבן לרטוריקה, או לפחות אינם ניתנים להסדרה בלשון. שוב ושוב מרמזת על כך בראל. בדיבור אין די לתיקון עוולות העולם. לעתים הוא רק מכסה עליהם. שירתה מבקשת אפוא לבטא את חוסר האונים שלה עצמה. "הלשון נאחזת בסבך הקלון", היא אומרת, ומדגימה זאת בכמה סיטואציות יומיומיות, בניסיון הכושל לפתוח בשיחה אמפתית עם זבנית, למשל: "לא ראיתי אותך פה הרבה זמן, אני אומרת מול דלפק/ והיא עומדת מאחוריו, כמו שאמרו לה, ועסוקה קדימה ובחזרה... אבל אני ראיתי את עצמי פה יותר מדי זמן/ היא עונה לי תשובות של הדים".

הקשר האישי כביכול עם עובדת סיעוד זרה מתגלה במלוא אכזריותו הסמויה כשהיא לא רק מאזינה, אלא גם דוברת, עברית: "מירה מנפאל/ הבינה כשדיברנו על פינוק, מס הכנסה, כבד/ קצוץ. היום נזכרתי הרבה בילדים שלי/ אמרה בעברית שהגיעה ממנה לאט".

יש משהו פוליטי בפרויקט זה של בראל, אבל לא רק. גם עם אביה הגוסס היא מתקשה, או מסרבת, לדבר ישירות. "אם היה חירש הייתי קוראת לו אבא", היא כותבת. אלא שאין משמעות הדבר שאינה רוצה לדבר. היא רוצה לחרוג מעבר לדיבור, לחצות את המלים. "לשון תיעקר. עין תיעור", היא מבקשת לנוכח מה שנראה כשעותיו האחרונות.

אבל על אביה המת כותבת בראל גם מלים אחרות, מלים על אחווה שמעבר לשפת הכלל, לשפת הציבור. "אבי ואני בעזרת השותקים. כל בתי הכנסת מתנגדים לנו... בוערים וקפואים נרות הנשמה מרחוק./ לא אל כולם. אלינו הם אומרים/ בטל דבר, לא בטלה האהבה". היא אף מזכירה שהיא "מדברת בשם האב, במלות זיכרון ועוון". העוון הוא אולי, כפי שמרומז בשירים אחדים בספר, יציאה בשאלה, זניחת הדת, ואולי מתוך חוויה זאת משתמרת ב"ממש" איזו תחושה רליגיוזית, הנובעת גם היא מאותו מסתורין שבמלים, האוחזות במציאות ומנסה להיעקר מתוכה בעת ובעונה אחת.

יש עוד שירים רבים, נושאים רבים, ב"ממש". לא כולם עוסקים במתח הזה. בראל מגלה את כישרונה גם בשפה שאינה נאבקת בעצמה. אפשר למצוא אצלה תיאורים חזקים של ניכור עירוני ולעומתם שורות יפהפיות על פאריס, למשל, המחיות מה שנדמה כי נשחק עד דק, וגם הערות על מלחמה ודימויי טלוויזיה ועל חברות ואכזבה ואהבה. ובכל זאת, היא שוב ושוב מזכירה, "הציפור יכולה לשיר/ אבל היא שקטה. אנשים התפללו לגשם גדול/ לא לטפטוף העלוב הזה".

כיצד איפוא להתיר את המתח הזה, בין הכתיבה לחוסר האונים שבה? מה, בכל זאת, עושה השירה? באחד מהשירים האחרונים בספר בראל מוסרת בדרכה את סיפורו של שאול, המחפש אתונות ומוצא מלוכה. "מבפנים נהפכים בך צלילי נבל ותוף", היא חותמת את שירה, "אתה איש אחר". כותרת השיר היא "גם שאול". מי עוד מלבדו? אולי המשוררת, המשורר.

ממש. נוית בראל. עם עובד, 77 עמ', 64 שקל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו