ארז שוייצר
ארז שוייצר

מעודן כל כך הסייג שמציב טוביה ריבנר בפתח ספרו "שירים סותרים", שאין להבחין בו כמעט. "לו האצילה הזקנה מחוכמתה ומיישוב הדעת על שירי", הוא פותח, "היה מאיר פנים לכל מי ומה שיש בו הארת פנים". לרגע הופיעה מלת התנאי הקצרה, לו, וכבר נשכחה, שהרי המשפט המלא, והבאים אחריו, יש בהם מיישוב הדעת והחוכמה של משורר צלול, בן 87 בעל עיניים פקוחות ולשון תמציתית המכירה אמת בלבד. ואלה דבריו: "לא היה צריך לבקש שמחה כי תוך תוכו שמחה/ על שהעולם עדיין קיים... וגם הזדון לא תמיד שולף טפריו ואני נושם... ומסוגל ליהנות גם מיין טוב ומהדשא עם עצי היקרנדה/ באור בין ערביים שריכך את לבו ונותן לצבעים/ להיראות ולעורבני צעיר למצוא חרקים בעשב... איזו ברכה הן העיניים הרואות! ... בערב הציפורים שרות ביתר שאת והאוויר מלא שירה/ וגם לך יצא שיר אווירי, שיר מעודד - והייתי מאמין בלב שלם". אם כן, תיאור כוליותם המפעימה של החיים, של החסד המתגלה בטבע ברגע של הפוגה מן הזדון, מכריע לכאורה את הכף. לא רק הקוראים, לבם מתרחב, גם המשורר עצמו חותם את דבריו בחיוב נלהב. "והייתי מאמין בלב שלם". ובכל זאת, משהו מן התנאי, מן הסייג, נשמר גם כאן - "והייתי" - ומחזיר את העין לראשית, אל הסייג.

הרבה כותב ריבנר בספרו זה על אמנות, על מוסיקה ופיסול וציור, אולי כי הוא מסכם בזאת את חייו (ריבנר אינו רק משורר, אלא גם צלם נהדר) ואולי כי האמנות היא דרכו של האדם ללכוד באינטימיות מרבית את אותה כוליות מפעימה שבטבע, שכנגדה עומד הזדון. אבל בעצם, ריבנר שב ושב בספר אל השאלה, אם אין בה, באמנות, איזה כזב, שכן הזדון, ידו על העליונה והוא הנותן את הטון בעולם. באופן דידקטי מעט הוא מצביע על כך בשיר "מוצרט: סונטה ק. 545", שרסיטל הפסנתר בו נחתם בהצבעה על המאזין, איש תרבות גרמניה כנראה: "המפקד, שבע רצון, יושב לסעוד עם משפחתו/ הוא מטלפן: ?מחר רק ששת אלפים'". האמנות, לא רק שאינה מונעת את הרוע, לפעמים היא אף מסווה אותו. מכל מקום, אין בה מחסה של ממש. "האיש עם ביתו הנטוש, הפליט הזה", כותב ריבנר מול ציור של אמן לא ידוע, "לאן ילך/ כשהבית רק בית מצויר?" אבל זהו רק הסייג. חשיבותו מובנת, אולי מכרעת. בלעדיו שירתו של ריבנר היתה עיוורת.

ובכל זאת, האמנות היא גם חסד. היא חסד בחייו. כך, לנוכח טבע דומם של שרדן: "עכשיו חדל רעש העולם/ לא עוד רדוף לבי נפשי לא מאווה דבר/ אני מביט בה ומביט בה, אם עדיין אני מביט". כך, בביקור בפומפיי: "רקדניות נוגנות בבית המסתורין/ מעשה חושב מחייה נפשות/ כמעט תשמע את זמרתן, ותפיפות קלות בטנבורין". כך, אפילו לנוכח פרסקו של מאסצ'ו: "הערופים למיניהם, כמה יפה הדם אשר נשפך/ מגדמי צוואריהם... אין רחמים לאמנות, אלא עלינו". ריבנר אף מתפעל מ"גרניקה" לפיקאסו, אך יודע ללעוג באירוניה מרה לתהילה ולהון שהביאה לצייר, בעוד פרנקו ממשיך לרמוס את ספרד. כך הוא מסכם: "מחאות יש, אמנות יש, הרג יש/ אשם וחפות, טיפשות וחוכמה, אמת ושקר, צער ורווח/ משכלים ידיים". אולי זו תמצית חוכמתו של ריבנר, ולא רק ביחס לאמנות. הזדון והחסד משכלים ידיים, דרים בכפיפה אחת. כמי שידע סבל רב בחייו, עקירה ואובדן, כל שביכולתו הוא להמשיך להתבונן ולהתיר לעצמו להיות מופתע. "בן אדם מסוגל לשאת כמעט הכל/ ואיש אינו יכול לדעת מתי והיכן/ תכניע אותו השמחה". אבל התבוננות זו, אין משמעה סבילות. על סף גיל 90 ריבנר כתב את אחד משירי המחאה הנוקבים של העת האחרונה, אלגוריה וחזון מבעית, הנפתח במלים "זה שנים/ שמפלצות החלו מהלכות בינינו/ תחילה לא ידענו, קשרנו להן כתרים" וסופו אפוקליפסה מוסרית, מדינית וחברתית. האם לריבנר, פליט אירופה הנאצית וחתן פרס ישראל, יהיו שומעים?

התבוננות בטבע היא גם התבוננות בסבל ובאכזריות והכרה בכך ש"הרעב הוא מלך רב". בשיר התבוננות והגות מופלא, "חיים", מצטט ריבנר את הפילוסוף היווני אנקסימנדרוס: "הדברים, מהיכן שבאו שמה ישובון, כי כך נגזר/ ישובון לאבדון לכפר על העוול שהיה היו קיימים". אבל כנגד הפסימיות ביחס לטבע הדברים והאדם, ריבנר מוסיף מופת של חמלה: "האם ידע מה מייגע הוא לחיות: רודף-נרדף, טרוף-נטרף?/ ומדי פעם, איזה אושר?"

ריבנר עומד בספר זה בשנותיו האחרונות. "לא ניתן להמשיך / מחשיך", הוא כותב. אבל גם לנוכח הסוף הבלתי נמנע, הוא מעמיד מופת של חוכמה וישוב דעת. "מחר גם אם אכרה מאה אוזניים/ לא אשמע אף צליל אחד בסבך עץ הפיטנגו... ואם תמשיך הירגזית עם גבה הירוק/ לדגור על גוזלים בסוכתנו פעם-פעמיים בשנה/ כאילו אשמח, אפילו אשמע רק כאילו/ כי שירה לא תיאלם במרחביה". ספר נפלא.

שירים סותרים. טוביה ריבנר. קשב לשירה, 72 עמ', 54 שקל

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ