בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה: כנגד שלושה בנים

תגובות

שלושה משוררים, גברים בעשור השמיני לחייהם, מצליחים מאוד בתחומם, מפרסמים ספר חדש. מבין שלושתם, יוסי יזרעאלי, שזכה לפרסום בינלאומי כבמאי תיאטרון, מתייחס אל בליית הגוף באופן הבוטה ביותר. על כריכת ספרו "שירי הקיום של מר זנגביל" מופיע תצלום ישיר, מרתיע כמעט, של סבך שיער חזה גברי מאפיר ומתחתיו עור מאדים, מרובב כתמי זמן. על הכריכה האחורית מופיע מוטו: "שיר קיום הוא תיעוד הכוריאוגרפיה של זרועות הטובע".

מחזור שירי הקיום של יזרעאלי נע מיקיצה אל שינה. היקיצה, כך נדמה, אינה סמלית, והחזרה אל השינה איננה מטאפורה לקץ החיים, אלא נתיב בריחה מתודעה ריקה מנחמה או מאשליה. הספר נפתח בסוף חלום, שבו "מתנפלות עליו בשנתו, הטיוטות המעוכות/ של המחשבה, וכמו קושיה/ שפתרונה הוא קושיה גדולה הימנה/ תהום בולעת תהום". הגיל, על פי יזרעאלי, כמו תשואות כבוד, אינו משכך את התהיה והכאב הכרוכים בקיום חסר המשמעות ברוח תורת האבסורד, שיזרעאלי נראה כדבק בה במלוא לבו.

ליזרעאלי יכולת מרשימה לנסח את עמדתו בשורות דימוי מבריקות, חלקן שכלתניות, חלקן מנוקדות רגש. "יתום כמו כעס שהנמען שלו מת", הוא "מתעורר כמו התראה מוקדמת" ועשוי "רוח שצוברת את עצמה מחפצים עפים". את הכתיבה הוא תופש בדימוי יפהפה, "כמו פרפר שהופך לכאב בטן - עדיין לא מלה / וכבר עינוי - מתחולל בו שיר", אבל גם בה, או בהתבוננות, אין נחמה. אולי לכן התחושה העולה מן הספר אינה של טראגיות נאצלה, אלא של בזבוז. אפילו את הבזבוז הזה יזרעאלי מנסח היטב: "שהעיניים מעניקות לו אשראי בלתי מוגבל/ לא הופך את העולם למציאה". במקרה כזה, אין תמיהה שכל שהוא מבקש הוא לחזור לישון, שהרי, בלשונו, "מה שמפהק זה החיים".

גישה הפוכה, שיש בה מעט תמימות אבל גם רוחב לב ואולי אף תבונה עתיקה, מבטא משה דור בספרו "בשבח השנאה". דור נחוש שלא לבזבז את האשראי שמעניקים לו עיניו והעולם, ונחישות זו, הבאה לידי ביטוי גם בשירי אהבה לוהטים לאהובתו, חרף גילם ויחסיהם הממושכים, היא המעניקה את התנופה לספרו.

כמו זנגביל, דור פותח ביקיצה. "עם שחר הערפל כה סמיך שהכל/ אינו אלא אפשרות: עצים בני אדם/ ציפורים, סנאים". ההתבהרות הצפויה "אולי תאשש שוב מושגים שעכשיו/ איבדו את משמעותם, ואולי לא". מכאן אפשר לבחור, להתבונן ולאשש את הקיום או לא, ודור בוחר: "בבוקר ערוץ הנהר, לאורך העצים/ העבותים, ירוק כהה... אבל/ מי שיישב ויתבונן בזרם החולף/ על פניו, יחוש שינוי מתמיד מתבהר/ והולך במחשבותיו". הטבע, כמו גם האמנות, ממלאים את דור שמחה פשוטה ושלמה, גם אם אין הוא מעלים עין מחלופיותם או מהסכנות האורבות בהם (אוג ארסי, קנאת סופרים). לאהבה ולחיי הזוג תפקיד דומה בחייו. "אין מי שיכול לשכך את/ חרדות התבל/ ואילו אני משתדל לנחמך... גם ביודעי שאינני מסוגל להקים מפעל נייר/ כדי לכתוב עליו את הגיגי הנבוכים. שעון החול שלנו מורה/ רק את זמננו הזעיר, גרגריו הזהובים יפים/ כל כך בהיגרעם אחד אחד בדומייה".

המינוריות והעדר היומרה שבכתיבתו של דור נעשים עקרוניים, אם קוראים כהצהרת כוונות את שירו "האומן": "בטרם יאסוף/ את כליו, הוא מעיף מבט של סיפוק במעשה/ ידיו חף מיומרות אלוהיות, אבל שלם/ עם עצמו, עם עולמו ועם תיקונו". במצב עניינם זה, אין פלא שהוא מסכם את ספרו בשיר פשוט, ארומטי ומשמח, הנפתח בשורה האופטימית כל כך: "קפה של בוקר חביב עלי כנפשי".

קודר יותר, המר מבין השלושה, הוא ספרו של אורי ברנשטיין "שירים לפסנתר יחיד". אולי משום שהוא האישי והחשוף מביניהם, אולי מפני שהוא המשוכלל יותר מבחינה לשונית ופילוסופית, תחושות ההתפכחות והכישלון הגודשות את הספר קשות כל כך לקריאה ולקבלה. אמנם גם ברנשטיין מנסה בתחילה להישיר מבט אל העולם, אך מאחורי הגלוי לעין הוא רואה "רק קלעים/ נופים צבועים בגסות, שלטים מטולאים... רמייה זמנית של צמרת באורה". פה ושם עוד חודרים לעולמו הדועך זיכרונות נעימים, אך בקשתו להתברך ב"הבהירות האחרונה" מובילה אותו למסקנות עגומות. האשליה הנרקיסיסטית על ערכה הגואל של השירה, או על כוחה להקנות חיי נצח, מתנפצת לא רק לנוכח קברו הדומם של ייטס ("למי בצע באשליה הנואלה/ על חד פעמיותה של המלה", הוא מהרהר שם), אלא גם בתור לרופא. "אתה רואה שאין לך מותר/ מכל השאר, נטולי הפנים, שפגשת בחדרי ההמתנה, בתור לאבחנה".

השירה המכזיבה כביכול, ההבטחה שהפרה לכאורה, היא אחת מגיבורות הספר הזה. מפגש מדומיין עם משוררים רעים חותם אותו במסקנה מעורבת: "הם יודעים כולם שהמלים לא סיפקו/ פירוש, ובכל זאת הסתפקו/ בהן/ ואולי לא היה מוצא שונה/ או טעם, או צידוק, או מענה". ובכל זאת, שירתו המשובחת של ברנשטיין ידעה לאורך השנים להאיר פרקי חיים על מורכבותם ויופיים המר; נדמה כי הפרספקטיווה החד-ממדית שאימץ כעת העכירה גם אותה. זהו ספר עצוב של בדידות והחמצה ותבוסה.

"שירי הקיום של מר זנגביל". יוסי יזרעאלי. הקיבוץ המאוחד, 76 עמ', 52 שקלים

"בשבח השנאה". משה דור. הקיבוץ המאוחד, 93 עמ', 68 שקל.

"שירים לפסנתר יחיד". אורי ברנשטיין. הקיבוץ המאוחד, 78 עמ', 68 שקל.



תצלום: דניאל צ'צ'יק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו