עוצר על פי תהום: רוני סומק על ספרו של זאב טנא

הקריאה בספר "זיכרון קצר" של זאב טנא דומה לדפדוף באלבום. במקום הפיגורטיביות של המלה, טנא מצייר אותה

רוני סומק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוני סומק

זיכרון קצר

זאב טנא. הוצאה פרטית. עמ' לא ממוספרים , לא צוין מחיר

ל"זיכרון קצר" של זאב טנא יש פתיל ארוך. הוא, בנסיבות אחרות, יכול אפילו להישמע כמדליק משואה פוטנציאלי. הוא נולד בפולין, ההורים שלו קיבלו פיצויים מהגרמנים, הוא שירת בצבא לא ליד הבית ובסוף לימודיו אפילו הגשים את חלומה של כמעט כל אמא יהודייה - ונהפך למהנדס.

אבל ייאמר מיד - היופי ב"זיכרון קצר" הוא בדרך שבה מאיר טנא את הביוגרפיה. הוא לובש מסכה וודי-אלנית וזו פוטוגנית על פניו. גם מדי האנטי-גיבור הולמים אותו. ביד אחת הוא מחזיק כוס חלב שנסחט מעטיני הפרה הקדושה, ביד השנייה מרחיק טנא את דלי החלב כדי לחסוך מעצמו את בעיטת הפרה. טנא יודע להתמלא בחמלה כשהוא מרהט מחדש את מערכת היחסים שלו עם הוריו, אשתו, חבריו או בניו. הקריאה בספר דומה לדפדוף באלבום. במקום הפיגורטיביות של המלה, טנא מצייר אותה. למשל השיר הבא: "סימני ההתאקלמות/ של אמא/ במרחב הים תיכוני/ הופיעו לראשונה,/ כשבארוחת הצהריים/ תפס חומוס תלמה מהקופסה/ (מעוטר בפרוסות של עגבנייה ובפפריקה מתוקה)/ את מקומו של הכבד הקצוץ".

טנא בסך הכל עורך שולחן, אבל התפריט הופך לחותמת בדרכון הישראליות של האם. אני אוהב את הסוגריים, את תשומת הלב ל"פרוסות של עגבנייה" ול"פפריקה מתוקה". הוא יודע שאת המהפך הקולינרי צריך לצלם בסלואו-מושן, מבלי לכתוב בסופו את מוסר ההשכל. ובאותה שפה דיווחית יגיד טנא: "בשנות חייה האחרונות/ אזרה אמא אומץ/ וסיפרה לי/ איך נחשף הבונקר/ שבו החביאה את אחותי...".

בהמשך השיר תתואר התמונה המתפוררת והידיעה שהתמונה הלכה לאיבוד. "נראה לי שאני", יגידו השורות, "דווקא אני,/ הצלחתי/ להחביא את אחותי". גם כאן קיימת התחושה שהשיר נפסק באמצע. גם כאן רוצים אולי את פרק ב', אבל טנא לא מתפתה למלודרמות. הוא עוצר על פי תהום. פעם זוהי תהום הצחוק ופעם זו תהום שנחפרה היטב במעדרי הכאב. טנא ממהר לדפדף באותו אלבום מטאפורי. קצב המעבר משיר לשיר לא משאיר אזורי דמדומים. ה"אסתמה", הזונות ברחוב החלונות באמסטרדם או הלוויית האב הם חומרים הממלאים באותו גובה את המבחנות בחוק הכלים השלובים.

אבל קסמו של הספר הוא בתחושה שכל שנייה עלולות המבחנות האלה להתפוצץ. הנה, למשל, השיר על העובד שנשאר עם טנא המהנדס אחרי שכולם הלכו. "אני מושעה", אומר אותו עובד ומנמק: "דקרתי את דוד שלי". כמעט ברור שטנא לא מסרב לצרפו לצוות הפיתוח, ברור יותר שהשיר מצליח לתפוס את האימה המרחפת על פניו הפסטורליים של השיר.

את השיר הזה אני מכיר גם מהבמה. טנא הוא חיית רוקנרול המסרב לאלף מלים. כן, לפעמים הוא מלביש עליהם מחסומים. לא בשביל לחסום צעקה, אלא כדי להפוך אותו ליותר כואבת.

ספר השירה החדש של רוני סומק, "אלג'יר", ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ