דברים שבשירה | נשיכה חבויה בשקע הלחי

המבט שנותן המשורר אריה סיון בעיר שנולד וחי בה הוא נוסטלגי, אבל גם מסוקרן; אוהד, אבל גם מסויג; לירי וגם צוהל

ארז שוייצר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

שירתו של המשורר הנורווגי רולף יאקובסן, המובאת לקוראי העברית לראשונה בקובץ "בצפונו של כדור העולם", מוקפת בטבע ושקועה בטבע וחדורה ברוח הטבע, עד שבהחלט אפשר לכנותה, כפי שעושה זאת המתרגמת סבינה מסג, שירה ירוקה, אקולוגית. ואכן, גם אם בכתיבתו המוקדמת של יאקובסן אפשר לזהות התלהבות ממסילות ברזל, מאורות העיר, התלהבות זו מוחלפת עד מהרה במחאה מלנכולית. "מה שלא נעשה/ המכונות/ רק מעבירות את הרעב לקומה גבוהה יותר/ עכשיו הוא שוכן בלב", הוא כותב בשיר "קדמה".

ההתבוננות של יאקובסן בטבע, ולא פחות מכך בנקודות המפגש שבין הטבע לעולם התעשייתי, מניבה לא מעט תובנות יפהפיות. בהכללה, אפשר לומר כי רוח שירתו היא בתחילה מודרניסטית-פוטוריסטית ("להאזין... לחשמליות החורקות כאן בצלילים חדשים לחלוטין/ ואז לקלוט פתאום את ריח ניצני הערמונים... ניצני ערמונים ובנזין"); אחר כך ביקורתית ("נוף עם דחפורים"), בהמשך רומנטית ("עולה קולם של נחשולים הנשברים בקצף.../ הס הם אומרים לבני התמותה - זה העולם שלנו, הנצח שלנו"), ולעתים, לרוב בשנות חייו האחרונות, בעלת גוון מיסטי ("לבו של אלוהים אינו ידוע/ אך יש ונגלה/ סימני דרך ביער/ כיוון בלב/ שבילים של אור זרוע"). עם זאת, החלוקה למגמות האלה אינה חד משמעית. בעצם, חלק מעוצמתה של שירת יאקובסן מתגלה דווקא כאשר הגבולות ביניהן מיטשטשים: לא רק עורבים וכוכבים לוחשים באוזניו על בדידותו של האדם ועל הנשגב שבלבו, אלא גם פנס רחוב, שעונים ישנים ויער האנטנות שעל גגות העיר.

ואולם, עיקר יצירתו של יאקובסן הוא אכן שירת הטבע האינטימית, שירה שהיא בה בעת הד למתרחש בנפשו של היחיד וביטוי פנתיאיסטי - המזהה את האלוהות עם היקום על כל הכוחות הפועלים בו - למהות חובקת כל, שאפשר להגדירה רוחנית. אלא שיאקובסון בילה את רוב חייו באזורי כפר, בארץ רחבת ידיים וקרה שהטבע הוא בה נוכחות חיה, עזה ודומיננטית מאוד.

לעתים מתעורר החשש שאותה חוויה שירית, שעשתה את יאקובסן לאחד המוערכים והפופולריים שבמשוררי ארצו, אינה נגישה באותה מידה למי שמתגוררים הרחק ממנה, בארץ צרובת שמש שאין בה לא מרחבים פתוחים באמת ולא רכבות השועטות בהם ומבטיחות מסע של ממש. אולי לא במקרה הגיעה שירה זו לישראל בעיקר בזכות קשרי המשפחה בין המתרגמות חנה מאי סבנדל, הנורווגית במקור, ובין גיסתה מסג, שהריקו אותה יחד לעברית יפה ונהירה ומוסיקלית כשירה מקומית ממש.

אלא שכנגד ריחוק הוויות זה עומדים שיריו האחרים של יאקובסן, אותם שירים שמבטם אינו מופנה אל הטבע הטהור או אל העיר כיישות של פלדה וחשמל, אלא אל רעיו בני האדם. שירים אלה פזורים לאורכו של "בצפונו של כדור העולם" והם אוניברסליים ונהדרים. כך, למשל, מציע יאקובסן להתבונן בנשים: "הצעירות שרגליהן היו כל כך קלות, לאן הלכו כולן/ אלה שהיו להן ברכיים כנשיקות רכות, ושיער מנומנם? שבמהלך הזמן נרגעו להיות גברות זקנות/ עם ידיים כחושות שנזהרות בעלייה במדרגות... קוד קידה עמוקה בעוברן על פני? ברחוב/ בר? אותן בכבוד הראוי/ כי עדיין שמורה עמן/ כשארית של בושם/ נשיכה חבויה בשקע הלחי". וזה מה שהוא רואה בגברים כמוהו: "מתחת לברך המגושמת שיש לי היום/ ישנה ברך אחרת, קטנה/ קצת מלוכלכת, קצת שרוטה... מקפצות מחשבות של זמן אחר/ מחשבות קטנות ומשונות/ חנוקות מעט, אך עדיין/ נושמות, והן כולן ציפייה".

מכמירי הלב מכולם הם השירים שכתב יאקובסן לאשתו, לקראת מותה ואחריו, ובהם הוא מגולל סיפור אהבה רב שנים, ארצי ומופלא כאחד, המסוכם במילותיה דווקא: "זה היה אז/ שאמרת, ספק אל האוויר/ ספק אלי: ?מי שאהב שנים רבות/ חייו לא חלפו לשווא'". גם אם שירתו של יאקובסן אינה שירה גדולה תמיד, יש בה די רגעים כאלה, של פשטות וישירות ולשון צלולה ואוהבת, העושה אותה ואת הקריאה בה לעניין החורג מן השווא.

וגם השתקעות רגישה ואוהבת בטבע המקומי, אף אם הוא עירוני בעיקרו, אפשר למצוא ב"על חול ועל ים", אסופת שירי תל אביב של המשורר הוותיק אריה סיון, שביום העצמאות הקרוב יקבל את פרס ישראל בתחום השירה. די לקרוא את כותרות השירים בקובץ היפה הזה ולחוש בטעמו: "מלים בסנדלים", "עיר אוכלת צליה", "אלגיה לקזינו חרב", "מבקש אדם חולצה לטעמו" וכמובן, "כמעט שיר פוליטי" (וכי מה יותר תל-אביבי מזה).

המבט שנותן סיון בעיר שנולד וחי בה הוא נוסטלגי, אבל גם מסוקרן; אוהד, אבל גם מסויג; לירי וגם צוהל. במידה רבה, סיון שקוע בתל אביב שאינה קיימת עוד, תל אביב של החולות ושל ספריית אקסלרוד באלנבי ושל שולחן השעווה שעליו מצא אביו בקושי את פרנסתו כרואה חשבון לפני חניכת בית הבורסה החדש. ואולם זהו גם מבט שאינו דוחה את הקיים, את החדש ומתחדש, ובעיקר, זהו מבט המתאר להפליא את מה שנצחי בתל אביב - את תעוקת החמסין ואת חדוות הבריזה, את מירוץ החיים ואת חסד ההפוגה הקטנה בתוכו.

בצפונו של כדור העולם, רולף יאקובסן, תירגמו מנורווגית: סבינה מסג וחנה מאי סבנדל. הוצאת כרמל, 168 עמ', 79 שקלים

על ים ועל חול, אריה סיון, הוצאת קשב, 57 עמ', לא צוין מחיר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ