"אביבה-לא" מאת שמעון אדף | לא על דרך השירה אלא לפי כאב

ספר שיריו החדש של שמעון אדף הוא קינה פוצעת על מות אחותו אביבה. זהו הישג ספרותי מושלם שזורק אור על יצירתו כולה: על המתח בין הממשי לסמלי, בין החיצוני לפנימי, בין פריפריה למרכז ובין קודש לחול

חביבה פדיה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חביבה פדיה

אביבה-לא

שמעון אדף. הוצאת דביר, 71 עמ', 69 שקלים

נורא הוד ועצב. קשה להתקרב אל ספר השירה הזה, שממחיש את המשמעות המקורית של הביטוי העברי "נורא", זה שמעורר יראה: נשגב, מבהיל, מכמיר, מצמרר, כואב, גורם לרצות לברוח ושוב מושך אליו; מה נורא מקום השיר הזה, נורא מקור כאבו ונוראה השפה שחולל. כשהמקור הוא פצע וכשגם השפה היא פצע - אותו מקור מוכחש - שותת דרכה ואז מפציעה שירה גדולה.

אם קפקא דיבר על ספר שצריך להיקרא או להיכתב כמו אסון, הספר שלפנינו נכתב ואף נקרא כך. ספר שהוא כולו שירת אשכבה למותה של האחות. אחות בכורה וכמו נפש תאומה. מורת דרך במהותה. פוקחת עיניים לילד רך ממנה. שירת אשכבה לאדם אחד. לאשה. שמעון לאחותו אביבה.

האשכבה היא סיפור איסוף החיים כולם ברגע שנמוגו, שהתפרקו. המחשבות נעות לקרעי זיכרונות ילדות עם האחות, לספרים שהמליצה לו לקרוא ולקטעי נופים במסע בין שדרות ובין תל אביב, מתערבב ברגעי ההודעה על המוות עצמו, באס-אם-אס שקורא לו להתקשר הביתה, ברמזים, בחלומות של בני משפחה, בימי השבעה, בהודעה לילדי המשפחה, בקריאות הקדיש, בגופה במכולת הקפאה, בסוג הנוף המיוחד והאקלים של נובמבר-דצמבר, של חודש כסלו, של מטחי הקסאמים על שדרות, קטעי תפילות, פרצי דיבור, הכל זה בזה ניתך, נפתל, נשזר וגם נפרם. וכך מעמיד הספר מרחב של חיים שבתוכו הקוראים נידונים להיקשר לאביבה, לאהוב אותה, לומר אביבה כן, אביבה כן, ואז לבכות אביבה לא.

כך המוות הממשי נהפך לרגע של לידת הלשון. שכן קריעה גדולה כזו שיכול לקרוע המוות בלכתם של אנשים אהובים, עוצמת הזיקוק, הצלילות, המצב האקסטטי הדחוס ההופך את התודעה לסרט צילום והקלטה רגיש - קריעה עוצמתית כזאת קורעת באדם רק האהבה ברגעי האקסטזה שלה וכך היא נרשמת בו, באותה חדות של כל פרט. אולי זה פשר שלוש המלים העתיקות: עזה כמוות אהבה; יש עזות, יש כוח מטורף שנמסך בתודעה שמחדד ביחד את כל החושים, האהבה היא סביבה זוכרת ובוערת וכך גם המוות של האהובים, שניהם עזים, עזים באופן נואש.

אלה חיים מתמידים שבהם הרגע הפואטי מביס את התיאורים התיאורטיים של המרחב הספרותי כמרחב של מוות, המרחב הספרותי נוצר כמרחב של חיים נצחיים. לאביבה, אחותו של שמעון. לנעמי, אמו של אלן גינזברג. "חיים נצחיים הם רק להשם יתברך", אמר ר' נחמן באבלו ובאסונו, אבל בו ברגע הוליד לחיים נצחיים במלותיו. חיים נצחיים חי לא רק המקונן, אלא מי שחייו קרעו כך את השפה ויצרו בה נצח שלא באבן העומדת על קבר ועפר.

*

הקריאה בספר רותחת. נעתי כלפיו כמה פעמים רצוא ושוב כדי לכתוב עליו. ולבסוף התיישבתי לכתוב עליו רחוק ממנו, כדי לתת להדיו לשקוע ולסדר את מעגלי הקריאה שלו.

המוות כאירוע פולשני-קיצוני, שחופר את כל שכבות היישות כמו דחפור, הופך את פני האדמה. הקרביים בחוץ. כמו אבני קודש המשתפכות בראש כל חוצות בעקבות חורבן המקדש, כך אבני השפה ויסודותיה נגלים מתפרצים בתוך מעשה השירה הזה, המזועזע מהסתלקותו של היקר. השפה העמוקה של אדף, פרי חינוך דתי ורבני ביסודו, משמעותה גישה חופשית לשפה העברית על כל רבדיה, זו שאולפה והורחקה בהצגת האני השירי שלו בחיי הפואטיקה של היומיום הישראלי בהתאמה עם עזיבתו את הדת; הלשון שנכרתה, וחוזרת, מתפרצת כמשא הפנימי הכבד, כמסה הקריטית של חיי הנפש, שנגלית ברגע החיפוש של מלים לקינה. הלשון נולדת כשהמוות מכונן אותה כשפה שמצאה את האינטגרציה הפנימית האישית הייחודית שלה בין שפת קודש ושפת חול מתוך עמוד השדרה החדש של הנער שבגר, שהגיע משדרות לתל אביב. אין זאת אומרת שימשיך לכתוב כך - אך בה במידה גם אין להתחייב שלא יכתוב כך עוד - במציאות האקלימית האלכימית הסגורה של ספר כך זה נובע: זה לא היה בספרים קודמים שלו וחשוב להגדיר את הרגע הזה כשלב מכונן, אחד מן החשובים במסע השירה והזהות של שמעון אדף, אדם בחייו הצבור מאהבותיו וממות אהוביו, המצטלב עם התנועה הזיג-זגית שלו בין מרכז ופריפריה (תל אביב-שדרות), קודש וחול (עברית התרגום של רילקה ועברית התפילות).

כך, בבת אחת, נבקעה שפתו של אדף והיא מכילה בתוכה באופן בו-זמני ייצוג חריף ביותר לשני קטבים שונים, שני רפרנטים: "אלגיות דואינו" של רילקה (המבטא את הרפרנט המוצהר בזהותו) וכל ספרות הקודש היהודית (המבטאת את הרפרנט המוכחש, זה שעבר דה-טריטוריאליזציה). התנועה בין שני הרפרנטים הולמת את התנועה הממשית בין שני המוקדים במציאות הממשית של תל אביב ושדרות.

ואפשר גם לצייר זאת אחרת: אם בשתי הקצוות עומדת שדרות מחד כטריטוריה ממשית ושפת הקודש מאידך כטריטוריה הסמלית - ואילו במרכז התייצבה תל אביב כדה-טריטוריאליזציה ואיתה שפת היצירה העולמית, הרי שכל המערכת הסדורה הזאת שבה ונטרפה. נוצרה הנכחה בו-זמנית חזקה מאוד של כל ארבעת הרבדים של קדחתנות מחשבתית ותנועה ממשית: בין שדרות ותל אביב; בין החיים והמוות; בין הפרטי והאסון הקולטיבי; בין רילקה לבין קרעי תפילה וקדיש.

*

באופנים שונים התמודד אדף לאורך יצירתו הספרותית המורכבת (בפרוזה, ספרי מתח, רומנים ושירה) באופן ישיר ועקיף עם זהותו העצמית כמי שבא משדרות, מן הפריפריה, אל המרכז, ועם מטען של חינוך דתי שאותו פרק, עם ההון העצמי המדהים שלו, המחובר לסצינה המוסיקלית של שנות ה-90 בדרום, שהרוק שבה מגיב למרכזים עולמיים כמו לונדון - משתחרר ומביס את המרכז המקומי - המוסיקה מתבלטת כמרכיב יסודי בתשתית זהותו עוד משדרות. אז היו בזהותו שני רכיבים בולטים שנתפשו מלכתחילה כ"מרכז" והקלו על עיכולו כמרכז, יחד עם ההילה של בואו מן הצד, עם המזרח והדת כ"סיפור עבר".

אכן, לאורך שנים לא מעטות התראיין אדף והתייחס לעצמו ולתפישת עולמו כאקזיסטנציאליסט, התרחק ואף שלל הגדרת זהות כקשורה למזרחיות, שפתו הביאה אתה סוג של נקיות ופשטות ומרחק מודע וברור מכל סממני קדושה שבהם קץ ואותם דחה. שירתו, מכל מקום, רחקה מכל מגע עם הרליגיוזי. בתוך ארגז הכלים של מהי-מזרחיות ההיבט הרליגיוזי המזוהה אתה היה הדחוי ביותר בעולמו של אדף.

התואם שבין התפתחות מסע הזהות שלו עצמו ובין הפתיחות הגוברת בתוך התרבות הישראלית הביאה אותו מדי פעם בפעם בשנים האחרונות להתייחס באופן מובהק יותר להיבט המזרחי בזהותו, אך תמיד הגיב מתוך הרחקת מהות.

"אביבה לא", כהישג הספרותי המושלם של שמעון אדף, זורק אור חדש על יצירתו הספרותית ומגמותיה עד כה. לאורך השנים בלט ביצירתו העשירה המתח בין הממדים הממשיים והסמליים, בין החיצוני לפנימי. כך ספר שיריו הראשון, "המונולוג של איקרוס", רווי בהשפעות מהמיתולוגיה היוונית, בתמהיל כולל של רוק ומדע בדיוני; בספר שיריו השני, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", מרכיב הרוק מתגבר. לעומת זאת, בספר הפרוזה "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" (לטעמי, הטוב שבספריו) התמודד במסגרת של סיפור בלשי עם סצינת הרוק של שנות ה-90 ועם התנועה בין תל אביב לשדרות, ואילו בשני האחרים, "הלב הקבור" ו"פנים צרובי חמה", עלה משקלו של מרכיב ההתמודדות עם המקורות היהודיים כנקודת התייחסות מרכזית יחד עם הבלטת הפנטסיה (בראשון שביניהם) והפריפריה (בשני). ממדים אלה יצרו קוטבי מאבק ומתח ביצירתו של אדף, שלעתים הכריעו אותה - תמיד בכישרון עצום, אך לא תמיד לטובה.

המפתחות לדיון ביצירתו של אדף לעצמה ובאופן שבו היא מבטאת סוג של תזוזה וחיפוש מעבר לעצמה, ובתוך המנעד התרבותי הישראלי הרחב, נמצאים אפוא בנקודת החיבור בין החיפוש שלו לעצמו ובין התואם עם צמתים תרבותיים. כך שיש כאן רגע הצטלבות בין פריצת השפה מתוכו ברגע אסונו; בין הליך אטי, שבו מסע הזהות שלו מאפשר לו התייחסות עמוקה יותר מצדו למזרחיות שלו ולמטען רליגיוזי מסוים שלה, ובין חיפוש שתמיד הניע אותו במודע או לא במודע ומשתקף בכלל יצירותיו, הטובות והטובות פחות.

*

"אביבה לא", כיצירה המכוננת על זעזוע זהות חריף, מלכדת את קוטבי החיפוש והמתח האלה בצורה שלמה בלא שהאחד יכריע ארצה את משנהו. לאור המרכזיות של אובדן האחות כמה שהוליד פסגה ביצירתו של אדף קשה שלא לחשוב גם על מרכזיותה בכינון זהותו כילד; זה גם זורק אור על מרכזיות הגיבורה הנשית בספרי הפרוזה של אדף, שלעתים נראית כאחות מדומיינת ולעתים כזהותו המדומיינת שלו עצמו המופיעה כנקבית (בפרט ב"קילומטר ויומיים לפני השקיעה"). כלומר, אחותו היתה בחייה, ונשארה גם במותה, מניע להשתנות, התפתחות ומודעות בזהותו של האח.

קשה שלא להתייחס כאן לסמליות האלכימית-מיסטית של אח ואחות כסוג של הרמפרודיט המתממשת כאן לנגדנו בטקסט זה - ונזכור שהרמס ואפרודיטה מייצגים לעניינו הראשון את הפרשנות והמילוליות, והשנייה - את האהבה והארוס. מנקודת מבט זאת, ב"אביבה לא" זהו הרמס המקונן כאן על אפרודיטה שלו, על מקור הארוס לחייו שלו שאבד: "חדלתי מראות / איך אחיה / בחיים עוד / ממה".

אי אפשר לאחוז בספר הזה בלי להיכנס מיד למציאות השירית של "אלגיות דואינו" - מקור ותרגום ולמציאות הלשונית שהולידו בעברית. זו נקודת הייחוס היסודית כגורם מארגן של צורה ותמה, של אינספור צירופי ומבני לשון הפורצים מחדש מתוך הטריטוריה הסמלית שהורחקה. תיבת התהודה של הפריצה הזאת מכילה זיקות משמעותיות לאותם כיוונים בשירה עכשווית. ובתוך תיבת התהודה הזאת מהדהדים "קדיש" של אלן גינזברג לאמו נעמי, הנולדת בין דפי ספרו, "אנה-לא" של אוגוסטין גומז ארקוס (שם האם המקוננת על בנה מקבלת את השם הזה), ומהשירה העברית בולטים "שבעה", הקדיש המורכב והמטלטל של חוה פנחס כהן על אוהבה ובעלה, שירת אבות ישורון (בעיקר "אדון מנוחה"), שירת שבא סלהוב ושירתי שלי.

"אלגיות דואינו" של רילקה ו"הסונטות לאורפיאוס", הכרוכות אף הן ביצירת האלגיות, ושפרצו בסופה, נוצרו בתקופה הדחוסה שבראשית המאה ה-20 בין 1911 ל-1922, אך בכל פעם בפרקי זמן קצרים מאוד של התבודדויות במגדלים אירופיים על הרים צופים אל ים, ומלבד המטרות ששם לו רילקה שם, שצליל הקינה יהפוך בסוף להלל, מרצדות בהן תמות מרכזיות שליוו את רילקה בכל שירתו, וכאן מועצמות מאוד - ובראשן קיומם של המלאכים, האבל על מותם של צעירים, וכן ברצף אליהן חיבר את הסונטים על ירידת אורפיאוס אל השאול.

לכל אלה נוכחות עזה בספרו של אדף, שהיתה עלולה כמעט להיות חונקת - ולעתים אכן נדמה שמרפרפים רגעי מחנק כאלה בספר - בשל השליטה המוחלטת של המציאות הלשונית של תרגומי רילקה לעברית על ההרמטיות המוסיקלית של הספר, לולי עלו נגדה מי התהום של הנוכחות מקרעי שפת עבר וזכר מקראות הקודש, ויצרו לעומתה כוח שכנגד; מן המתח העצום בין שני קצוות אלה וממצבו של המשורר המקונן העומד באמצע נובע טיבה המיוחד של הקינה הזאת.

כך, אף שהעוצמה השירית והמוסיקלית של הספר מכה בכל אדם המתקרב אליו, לא רבים יוכלו לפענח עד תום את תיבת התהודה השירית העצומה שלו, הבוקעת מתהומות השפה והריטואל היהודי. וכך, הספר הזה מעז לפרקים להיות סתום, אינו חדיר עד תום.

*

אחת הקינות הראשונות והקדומות ביותר המופיעה בתלמוד היא זו שהמת הולך למנוחות ועוזב אותנו לאנחות. ספרו של אדף נפתח בשורה הראשונה באנחות האלה שנקראות כך: אינחות = אין אחות; כך ברמה הלשונית, אבל הריתמוס שם אותנו מיד בריתמוס של "אלגיות דואינו" ובאופן שבו המוסיקליות - הקשורה במקור הגרמני בדיסטיכון הקלאסי - הופכת למצלול מוסיקלי מסוים, האופייני בעברית דווקא לתרגום מגרמנית: "אני במצב איך להגדירו ואקראהו אביבה-לא אקראהו אינחות/ ואדברה בו שיריות לא על דרך השירה אלא לפי כאב / ...מלאכים מחנקים נשימה וחיות בוערות עיניים"; ופתיחת "אלגיות דואינו" (בתרגום עדה ברודסקי): "מי אם אצעק ישמעני מקרב מערכי מלאכים".

הריטואלים של המוות ביהדות ספוגים בטקסטים שלכאורה לא ברורה שייכותם למוות, ואחד הבולטים שבהם הוא המנהג לומר "פיטום הקטורת" - אותו טקסט משנאי, הסופר את הסממנים ששימשו לעשיית הקטורת בבית המקדש, ושמספרם היה 365, כמנין ימות השנה. טקסט ליטורגי זה מהדהד יותר מפעם לאורך הספר כצעדיו המפורקים של מארש אבל אבוד. זוהי הספירה של הקינה את הימים המתפרקים ונדמה כי שום שרשרת לא תאגוד אותם יותר: "והלב החדול וקרוי הבל / משום שלוש מאות שישים וחמישה מנים של עשן שבו / כנגד שלוש מאות שישים וחמישה מנין ימות". עוד ועוד לאורך הספר שב כל הזמן ומבצבץ פיטום הקטורת והגדרתו של הממד הדק מן הדק (הנחוץ לשחיקת הסממנים) הופכת לכלי עבודה בספר.

כך, למשל, בארבע מלים סתומות, מהדהד טקס טהרת המצורע הכרוך בשחיטת ציפור ושוב פיטום הקטורת קובע את הקצב: "אנקורים חשויים בדמים דרורים / שרף נטף מעצי קטף", בטקסט הבלתי ניתן כמעט לקריאה ולרוב קוראי העברית סגור, ואז לפתע: "קפואים כמו זכוכית, זורחים / כרדיד ניילון / תחת ירח מושלך באשפה".

*

לתימהון לבם של חלק ממבקרי הספרות בקעה השירה הזאת. ויתפללו הם ונתפלל גם אנו מאוד שלא יוסיף שמעון לדאבה עוד. אתפלל שדאבה זאת על האהבה הגדולה, שהפכה גם לשירה גדולה, תזין את רוחו להתחדש מעומקי הנפש והנחמה.

אך אולי יהיו אף כאלה, אחשוד כך, שיתפללו כי לא יוסיף לכתוב כך.

אכן, שדה הספרות והשירה נבנה מיכולת ההכלה של משוררים את השירה, את השפה, את מה שכמעט מכריע אותם ודורש הכלה ואחר כך דורש ממבקרי השירה והתרבות להתגלות במיטבם ביכולת ההכלה שלהם, לפלס את הדרך וליצור באוזן הציבורית קשב. ספרות נבנית מיחסי הגומלין של פריצות הדרך של משוררים וסופרים וממבקרים אמיצים שמזהים וסוללים דרך להתרחבות יכולת ההכלה של הקשב והמבט הציבורי, כלומר - מרחיבים את יכולת ההכלה של התרבות.

בתוך התרבות הישראלית עמד לא פעם ילד מזרחי, מתאמץ להבין את תכולתו המלאה של אובייקט תרבותי שאולי הוא נפעם מיופיו, אך גם נהדף ממנו, כי לא היו לו כלים להיכנס אליו. מדוע שהמרכז לא יעמוד כך מול הפריפריאלי - לפחות מול זה שנהדף מעוצמת יופיו שאין עליו עוררין - ויתאמץ להיכנס אל הסתום. ומהו הפריפריאלי כאן? אותה לשון תהומות שצנחה מתחת לקרקעית עברית אחת שטוחה.

המוות העצום, הטלטול הנורא של הממשות, שיצרו את הקריעה הזאת בלשון, את לידת השפה ושני מעגלי קריאותיו: הקריאה הספרותית המבודדת כאילו אין בעולם איש מלבד אהוב אח ואהובה אחות, מעגל שאין בלתו ובלעדיו לא תתרחש כלל הבנה של שיר; ומעגל הקריאה החברתי, שהוא כפול מסע הזהות של שמעון אדף המשורר, שבודד בראשית דרכו בין עולמות והם מצטרפים בו כמעט בעל כורחו ומתוך כאב נורא. מסע הזהות של השירה הישראלית בכללותה הולך ונפתח בקשב שלו אל מה שבא ממזרח, אבל איזה מזרח הוא זה? עמוס לעייפה בחינוך הרליגיוזי שמטענו לשון קודש. והקריעה הנוראה בשפה מבקשת קשב רחב (שבשל העדרו החלטתי אני, לצד השירה, לפעול גם כמבקרת שירה).

אופי כמעט מיתולוגי-קמאי יש לקריעת אחות מאח - ברקע הקריעה הממשית של בגדי האבלים - המטאפורה חוזרת לממשותה, זה הגוף שנקרע במות הקרוב והיקר לו: "יושבות ומטליאות האחיות הנותרות/ מקום קריעת הגוף./ אחת משחלת חוט, שנייה/ מכה במחט,/ שלישית צווחת: אח,/ האצבע היא דוקרה". ו"אח" כקריאת כאב הופכת לכאב קריעת אח מאחות. אך אלוהים חוזר כנמען קדוש ומבוזה, שני קצוות של האלוהי כאחר הקדוש, ושל המוות כאחר המבעית של החיים, נפגשים בחזרה הזאת של אדף לדבר לאלוהים, דבר שלא היה לו מקום בעולמו או בשירתו.

וכך גם הוורד כסמל של ה"עצמי" במסורת רליגיוזית רבת שנים, העוברת אט-אט חילון במסורת היהודית-נוצרית, ואצל רילקה (האלגיה החמישית): "וסביב האמצע / הזה, הוורד של הצפייה; / יפרח וישיל עלעליו, סביב העלי, / זה הבועט, הנפגע באבקת פריחתו / של עצמו..."; ואצל אדף: "כריעה תחת עולו של העצמי, הוורד - מערבולת צבע, איווש יפה לבשמים"; "הזע /ה רוח את להט / הוורד, הרעד הוא / הרועד". אבל גם הפרח הזה נכתש אל מותו ומלות הקדיש הופכות לפרח המלה במקום החיים כפרח הממשי: "לא, לא זה? מה הפרח שביקשת? השיזבא? / הנה היא כרעותך צלולה כאלכוהול,/ בטורח עלוותה זרחה עליה שמש דם. וזוהי עונתה / - הושיטי את ידך". ושוב, כמה שורות שמפליאות לתמצת ולהיות קצרות, להבינן עד תום יש עוד ועוד לפרש: הפרח - סמל הארוס, החיים והמוות. "עונתה" ביטוי גם לזיווג בלשון המשנה, ואין העונה בזמן הדם. הנה שמעון מדבר אל אחותו אביבה פורחת במותה "וזוהי עונתה". שיר חודשי המוות מונה את העונות ושמה אביבה ברקע: "אביב נמוג אל קיץ, זהב המפכפך / אל העלים, לא זהב הטבעות המושלות / מאצבעות מתות של בת". ועוד הוא מדבר לה ורואים שמורתו מילדות היתה: "היכן את? תחת כר הנחתי ספר / שנתת לי / הספר הראשון שלי / הקדשתך בפתח - כתב יד נקי כמו / חתך. / היו חלומותי היכל ריק. חיכיתי וחיכיתי עד / הבוקר", והיא כמו חיה מחדש, ההרמס שהיתה לו כשהורתה לו מה לקרוא.

אנו אוספים את רסיסי הפרגמנטים ובונים מחדש את תמונת מותה של האחות. היא מתה בכסלו ולא בנובמבר או בדצמבר כדרך שמתה היא, ובקע אדף מתוך העברית: "לילה רשות למחבלים הוא,/ להט רקיעים ערל. כסלו הסר יש/ לו תבערה שחורה". או "בשחר כסלו לפתע ידעה/ רצון הגוף הוא יוצר הגירוש" וכך גם מופיע לו בהמשך חודש טבת: "במכיתות כפור מטובתות/ צלות ובעות" - עם הקרח והקור ועם התפילה והבקשה (שתי מלים בארמית המרכזיות בקדיש: צלותנא ובעותנא). ועוד העונות ממשיכות לשיר את קצב הזמן, מספקות את הריתמוס של מארש האבל שנמשך: "אפשר לשיר על גשמים, גבורות / המים, כל השבעה כרסי העננים/ חוככו ברוך חופת/ האבלים, ועל הדק מהם אפשר לשיר, / עכשיו בשחר שבט".

וכמעט שאין הספר מכיל אף תיאור של נוף שאינו מזוג אותה מזיגת הכרח של אליטרציות מרובות ודחוסות, ודווקא בתיאורי הנוף הן מתפרצות כמו היה הנוף השורק - וברקע שריקות הקסאמים - תפאורת ההכרח שסיפק האלוהי בהתגלותו לאח דרך מות אחותו: "לו יעמדו ברקיעים עצבי שמש כעפצים עולים מעקיצת צרעה"; "רק כך אפשר שאצוד את אדר".

וכך כל העונות נפרשות "מיום שחדלה הבריאה דיברו המתים בעברית:/ יוד חית בכסלו התשס"ח". ואפשר - אמרתי זאת בכל כך הרבה מלים כאן - לקרוא את המשפט הזה הפוך: מיום שלכאורה חדלה אביבה, נבראה מחדש העברית בפי שמעון אדף החי.

אדף, ששירתו הביעה מהלך של ריקון, רזון, רתיעה מהנשגב - מהלך שהוא בדרך כלל הצעד האופייני של חילון - מביע עכשיו צעד של חילול, אלוהים חוזר כנמען, אך לא רק כקדוש, בבחינת נמען להרהורים מטאפיסיים כמו אצל רילקה ב"אלגיות דואינו", אלא ככזה שמופנית אליו גם הבזות: "במה עוד להללך והללתיך בנקישת הוורד, במפל זמירים עם ערב, בצמרות בדולות משמי בדיל... שרפיך/ צו וישאלו/ מי הללך עוד כה מעל/ זמרת הזפת, מעבר דכי אספלט, בדבש רווי של האוויר,/ ומי קידש שמך באחותו,/ בנשימתה החטופה בבית שימוש, / בלב כבוש ובבשר שוכב על הרצפה, מכחיל,/ נמלא הדרת דומה, באם המכסה אותו בנשיקות/ מי קלסך" (גם כאן עוד השקה ל"אדון מנוחה" של אבות ישורון. ואז באה התנועה להבנת הזמן והחיים עצמם כסוג של פסק זמן, שהות, השהייה. אותו עומק מטאפיסי הרווי חוכמת חיים שבו כותב רילקה: "בתוך מעטים עולה הדחף לפעול בחוזק כה רב/ שכבר ניצבים הם יוקדים בשפיעת לבבם,/ עת הפיתוי לפרוח, כמו אוויר ענוג של הלילה,/ נוגע בעלומי פיהם... הן קרוב מוזרות הגיבור למתים בדמי ימיהם, לשהות לא ישעה. זריחתו היא קיום; בלא הרף יצעיד את עצמו הלאה להיכנס אל להק כוכבי סכנתו המתמדת". ואדף: "כי אנו הוטלנו לשהות לא פחותה: חישוב מרחקיה בלב מלובן, רישום/ תנועתה הניקית מן הזמן". המתים צעירים הם חסרי שהות ואילו המתאבל מוטל אל השהות של חישוב מרחקיה של הנעדרת, אך כבר הוא הופך לגיבור בדברו אותה, אינו שועה אל השהות. מדבר.

הפרופ' חביבה פדיה מלמדת יהדות ותרבות באוניברסיטת בן גוריון. ספרה "קול, תמונה וטריטוריה" יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ