תמר משמר
תמר משמר

מונוגמיה עילית

סבינה מסג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 93 עמ', 58 שקלים

המשוררת סבינה מסג מציעה בשנים האחרונות, בצד שירתה, מניפסט פואטי אקולוגי, שמנסה לכתוב שוב טבע בלי מרכאות - טבע פראי הקיים, לכאורה, מחוץ לתרבות ולטקסט. להחזיר את שירת הטבע, מורשת הרומנטיקה, למרכז. זאת, לדבריה, לאחר שהטבע הוזנח לטובת מוטיבים אורבניים ואקזיסטנציאליסטיים בתקופה המודרנית והפוסט-מודרנית. שירת הטבע החדשה אינה עוד מתפעמת מיפי הטבע בנוסח הרומנטי אלא "מפוכחת ולוחמת המנסה להיות לפה לטבע האילם". ועוד מוסיפה מסג על האקו-פואטיקה: "ההתקיימות בקונטקסט הפיסי-מרחבי משפיעה על יצירת זהות אישית וחברתית ועל האופן שבו נבנים טקסטים, הרבה יותר מן האידיאולוגיה ומפוליטיקה" (ראו מאמרה של מסג, "אקו-פואטיקה, שירת הטבע החדשה", "הארץ" 22.5.2007).

אני, הקוראת, אולי אורבנית, מתקשה להאמין בקיומו של טבע אילם, מין "מקור" טבעי שיד אדם לא נגעה בו, שיכול להתקיים במבודד מתיווך תרבותי ולהיות נגיש, כמין טבע בטוהרו, לאדם. אבל הבעיה המרכזית של התפישה הזאת היא ניסיונה להפריד את ה"ירוק" מהפוליטיקה ולהפוך את המרחב ל"נקי" פוליטית. דומה הדבר לתנועות ירוקות שמתעלמות משאלת פיתוח פצצה גרעינית בתחומי מדינותיהן, ולבנייה אקולוגית, שומרת משאבים, בשטחים כבושים. הראייה האקולוגית חשובה, אך כשהיא מתנכרת לפוליטיות שלה-עצמה ומעמידה במרכז את האדמה על חשבון האדם (הכבוש בעיקר, למשל הפלסטיני), היא לא רק בלתי שלמה אלא גם מעוררת קושי מוסרי.

מעבר לקשיים אלה, נשאלת השאלה מה תורמת הפניית המשוררת לכותרת "שירה ירוקה" או "אקולוגית" להבנת שירתה. בעיון בספרה החדש, "מונוגמיה עילית", מתגלה דווקא הפוטנציאל המגביל של מטרייה פואטית-אידיאולוגית זו: כשהשירה מנסה להיות פה לוחמני ל"טבע האילם", היא הרבה פעמים יוצאת מאולצת או לא משכנעת. חבל, כי סבינה מסג היא לעתים קרובות משוררת מבריקה - השפה חשובה לה, והיא מתפעמת ממנה כפי שמתייחדים לפעמים אנשים שהיגרו אל השפה מתוך שפה ראשונה אחרת. דוגמה בולטת נמצא בשיר ששמו "אקולוגיה" המתחיל בתנופה מלאת ברק ובצירוף חומרים מפתיע: "אהובי בנה לי בית על כביש גהה,/ בצל מוטת כנפי נמל התעופה/ נטע גינה שגבולותיה/ הם רכס הרי הקומפוסט ורכס הרי יהודה./ והאוויר מלא במסר המוסררה/ ובנס הנדידה של חסידה". מיד לאחר שורות אלה, בבתים השני והשלישי שלו, השיר מאבד את התנופה והברק לטובת דידקטיקה של העדפת האדמה ("בלילה החושך מוחק את הכתב על הניר") ושל שימור אנרגיה ("כביש גהה מחבק את ששת נתיביו/ בידי חשמל./ מה שיסלים את אלימות שלטיו").

לעומת זאת, במקומות שבהם הטבע אינו מופיע כנושא לעצמו והמרחב מייצג יחסי אנוש, או משמש כאופן עיצוב של היסטוריה אישית ומשפחתית - שבה האדם במרכז ולא האדמה - מסג לעתים קרובות מוציאה מתחת ידה שירה מרגשת ואמיצה. פן זה מתגלה כבר בשמו של הספר - האירוני במידה רבה - "מונוגמיה עילית", המגדיר מערכת יחסים אנושית במונח המזכיר כינוי אופייני בעברית למרחב עירוני דווקא (נצרת עילית, חיפה, וכדומה).

השירים מתארים את דרכה הנפתלת והמורכבת של ההיסטוריה הזוגית בזמן ובמרחב, והכיוון של הספר כמו-לינארי: פגישה (וחיים משותפים ממושכים), פרידה ושיבה. אבל הדברים המעניינים מתרחשים בסדקים של הלינאריות הזאת, היכן שהמרחב (בתי המגורים השונים המייצגים תחנות חיים: הבית במוסררה, הבית במגדל, הבית בכליל וכדומה) מייצר את החיים הממשיים, שאף פעם אינם באמת לינאריים.

בשירתה של סבינה מסג יש ניסיון מתמיד לביית את המרחב. הבית הוא מרכיב בסיסי בהגדרת הזהות האישית - אבל הבית לעולם אינו מובן מאליו ובכל פעם נבחר מחדש. יתר על כן, הדוברת אוגרת בתים וההיסטוריה הפרטית שלה, כמו גם ההיסטוריה של חייה הזוגיים, היא היסטוריה של הבתים שחייתה בהם. הדוברת בשירים מתנהלת בתוך המתח הזה, בין האמירה החזקה, של האישור העצמי, "אני בית", לבין ההיסטוריה של הבתים, שברבות הימים נהפכת למין גיאולוגיה או ארכיאולוגיה - "מצבור בתים מהלך ונכתב ושר... תל/ שטרם חרב".

הרצון לביית את המרחב, להפוך אותו במובן הראשוני ביותר לבית ול"אני", חושף היסטוריה מורכבת של זהות מהגרת ואת הרצון הבלתי נדלה להשתייך. "בכסף מיובא קנינו לנו/ מרפסת לכינרת, חלון אל הארבל/ - פסגת מאוויים מילדות דחוקה/ בכפר שלם/ ובגבעת עלייה" (מתוך "הבית במגדל"). הילדות הדחוקה, דוחק כלכלי-חברתי ודוחק הנשימה ביפו ובדרום תל אביב, מסבירה את הצורך באוויר לנשימה המגולם בחלון ובמרפסת. אך לא רק הכסף מיובא ולא רק המרפסת נקנית - גם אהבת הארץ היא דבר נרכש, הנקנה בייסורים, ודרוש לה פיתיון: "לימדנו את עצמנו לאהוב את הארץ/ באמצעות פיתיון הכינרת/ שנגסנו מהצד" (מתוך "קאי אקרא לו").

כמו הבית, גם הזוגיות וההגדרה העצמית כאשה בתוך הזוגיות ומחוץ לה היא מעשה מרכבה של זהויות שונות: "יכולת פשוט/ לשחות, להיות/ בשמש או בצל,/ אם ואחות,/ חיה קטנה, יצור בתוך/ האדמה או על החוף, חוה, אשה,/ עקרת.../ אחר כך הן נפלו/ כמו דרדרת/ ולא היתה/ ברירה/ אלא/ לשלוף/ את המשוררת". הזהויות ה"טבעיות" ("לשחות, להיות") והזהויות שמעניקה התרבות ("חוה, אשה, עקרת") אינן מספיקות ברגע מסוים, והמשוררת, הזהות ה"רזרבית" שנמצאת שם בפנים באיזשהו מקום - "טבעי"? תרבותי? - משמשת כמין גלגל הצלה מפני כאוס זהותי.

ודומה שהבית, כמרחב של קיום אינדיווידואלי ושל יחסים זוגיים, מקבל משמעות נוספת בספר זה לא רק מעצם העובדה ששעריו מאורגנים על פי בתים, אלא גם מכך שהקובץ עצמו מכיל ישן וחדש, והשירים הישנים, מספרים קודמים של מסג, מוצאים בקובץ זה עצמו בית חדש, הקשר חדש. מבחינה זו, הספר בנוי יפה גם כמכלול והוא מופיע כהצעה פואטית-תרבותית המרחיבה את מושג הבית ומכלילה בו גם את השירה-כבית. והשירה היא אולי הבית היחיד שבו נשארת הדוברת גם כשהיא עוברת מבית פיסי אחד למשנהו.

תמר משמר ערכה את גיליון עיתון 77 בנושא "מי מפחד מוירג'יניות: נשים כותבים נשיות"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ