אלי אליהו
אלי אליהו

עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש

פבלו נרודה. תירגמה מספרדית: טל ניצן. הוצאת קשב לשירה, 38 עמ', 78 שקלים

בסרט האיטלקי "הדוור" מגלם השחקן מאסימו טרואיסי את המשורר הצ'יליאני זוכה פרס נובל - פבלו נרודה. על פי עלילת הסרט, המשורר נשלח לגלות באי סאלינה והדוור שמביא לו את מכתבי המעריצות שומע ממנו על כוחן וקסמן של המלים ולומד כיצד לכבוש בעזרתן לב אשה. זה סרט רומנטי ומרגש, ממש כמו שירתו של נרודה עצמו. אלא שבעקבות הסרט, שגם היה מועמד לאוסקר, החלו המוני מבקרים להציף את האי הקטן ונגרם לו נזק רב. ככה זה, קשה לשמור על הרומנטיקה בעולם המודרני.

את הספר "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש", שתורגם כעת לעברית בפעם השנייה, פירסם נרודה ב-1924 כשהיה בן 20 בלבד ובאמתחתו כבר ספר שירה אחד. ככל הנראה, שתי נערות לפחות הן הנמענות שאליהן פונה המשורר המאוהב בשיריו. האחת ירכיה צחורות וגופה חלב ואילו השנייה "נערה שחומה גמישה". הספר תורגם לשפות רבות ונהפך לרב מכר ולספרו האהוב ביותר של נרודה, שאחר כך נעשה לדיפלומט וכתב שירי מחאה פוליטיים.

אלא שאנו חיים כיום בעולם אחר לגמרי. השירה, שפעם היתה כלי הביטוי העיקרי לאהבה ולרומנטיקה, הותירה מאז את זירת הלב לשירי פופ מתקתקים ולסדרות הטלוויזיה, וכדי להבדיל עצמה מכל אלה נמנעה כמעט לגמרי מכל הבלחה של רומנטיקה והתרחקה מסנטימנטליות כמו מאש.

כשפורסם הספר הוא נחשב שערורייתי משום אופיו הארוטי. ככל הנראה בשל שורות כמו: "סימנתי בצלבים של אש/ את אטלס גופך הלבן./ פי היה עכביש חולף בחשאי./ בך, מאחוריך, ירא, צמא", או משום קריאות התפעלות בנוסח "הה ורדי הערווה" והצהרות כמו "אני רוצה לעשות אתך מה שהאביב עושה עם עצי הדובדבן". קשה להאמין שמישהו יזדעזע היום למקרא השורות האלה או יחשוב אותן לנועזות. מה שיוצא דופן ונועז בספר הזה היום הוא דווקא תמימותו וכן נכונותו של נרודה להיות רומנטיקן עד הסוף, אולי מפאת גילו הצעיר ובזכות תשוקת הנעורים שפיעמה בו.

אז איך ניגשים כיום, בעולם חומרני, תועלתני ואורבני, בעולם של שירה שרוב רובה קרה, אירונית ושכלתנית, אל ספר שכל כולו אהבה ושקיעות ופרחים, ספר שבו עיני הנאהבת הן אוקיינוס ושדיה צדפים לבנים? איך משילים את קוצי הציניות ונכנעים למתק המלים?

פשוט מתחילים לקרוא. קשה אמנם לשפוט את התרגום של טל ניצן מבלי להכיר את שפת המקור, אבל ניכר ששפתה העשירה של המשוררת השכילה ליצור תרגומים קולחים ומלאי יופי. הכתיבה של נרודה מהלכת קסם. אם השירה נעה תמיד בין החוכמה לבין היופי, הרי שבשירתו של נרודה הדגש הוא על היופי. יופיה של האשה ויופיה של השפה: "ללכת בדרך המתרחקת מכל/ שלא תחסם בעצב, במוות, בחורף/ שעיניו פקוחות בטל" או "שיכור משרף, מנשיקות ארוכות, קיצי/ אני משיט את הספינה שמפרשיה ורודים,/ נוטה כלפי מות היום הדקיק,/ נטוע בטרופו המתמיד של הים".

הים נוכח בספר הזה כל העת, והדימויים הקשורים אליו הם מן היפים בספר: "כלוא בין ים לעצבות./ מחריש, הוזה, בין שני שיטים דוממים", אומר נרודה על עצמו באחד השירים, ובשיר אחר הוא מצהיר: "עתים מפליגות נשיקותי בספינות הכבדות/ הנחפזות בים אל מחוז חפצן החומק". בשעה שהוא נפרד מאהובתו הוא רואה עצמו "שכוח כעגנים הנושנים" או "עזוב כמזחים עם שחר". הים, כמו האהובה, הוא מקום שהנפש נכספת אליו אבל גם מקום שהיא טובעת בו: "הכל בך נשאב למצולות". ואף מעשה האהבה זוכה לדימויים הקשורים במים - "במעלה הזרם, בלב הגלים מן החוץ, גופך המקביל מתהדק בין זרועותי/ כמו דג הדבק בנפשי עד עולם,/ מהיר ואטי בתנופה התת-שמימית".

אבל לא רק הים משתתף בחגיגת האהבה אלא גם העננים, הרוח, הכוכבים, הפרפרים, האדמה והשמיים. ואולי זו הדרך הנכונה לגשת לספרו של פבלו נרודה, להניח בצד אהובות בשר ודם ולקרוא אותו כשיר אהבה גדול לעולם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ