דברים שבשירה | בשיער שיבה וללא מלים

ארז שוייצר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

מבהלת ההיסטוריה לא נשאר הרבה ב"רק החיבה עולה לשמים", קובץ השירה הצנוע והמרגש של המשורר הפולני תומאש יאסטרון. היעדרו של העולם הפוליטי לא היה מהדהד בו כך, אלמלא היה יאסטרון משורר שההיסטוריה שלובה בחייו באופן הדוק. בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת הוא היה פעיל בתנועת סולידריות ונאסר בשל פעילותו המחתרתית נגד השלטון הקומוניסטי בפולין. כעת, בספרו האחרון, הוא כותב, בתרגומו הראוי של יונתן ברקאי: "ערים ובני אדם/ הופכים לחרבות/ והכל בכל זאת/ נותר כפי שהיה./ כרי העננים מרפדים את השמים/ קרן השמש/ קופאת על עפעף האבן".

הזמן לקפוץ אגרופים חלף אפוא, מבחינתו, אבל אין להבין מכך שיאסטרון התכנס אל נינוחות לירית של סף שיבה. "אנו ממשיכים להיות שטופים/ על ידי הזמן/ מודאגים משטויות/ כאילו הן יכולות להשמיד או להציל אותנו", הוא כותב. לקראת גיל 60 הוא כמו מתפנה לשוב אל שאלות היסוד של הרוח. חבריו מתים סביבו, אחרים חולים, נערות יפות מזכירות לו את קמילתו המינית, לאמו הוא מחליף חיתולים. "היה זמן/ כאשר אפילו הנופים על הבולים/ הפיצו ריח// עכשיו רק לפעמים/ הפרידה מדיפה מרירות... האם יש מה שיש/ אני תקוע בשאלה הזאת/ בשער שיבה וללא מלים".

אלא שליאסטרון אירע נס, כלשונו. בגיל 56 נולד לו בן. בעצם, "רק החיבה עולה לשמים" סובב על ציר הלידה הזאת, המעניקה ליאסטרון פרספקטיווה נדירה למדי. הוא אב טרי, החווה מחדש את הפלא שבהתהוות אדם, שבבריאה, על כל הרוך והעונג והחרדה שבהורות, ובה בעת נפגש באופן יום-יומי עם החידלון והעליבות והכאב שבזקנה ובמוות. "אני זורק לתוך המכונית/ חיתולים/ עבור בני הקטן/ ועבור אמא שלי// מה שלא נכנס לתוך הראש/ נכנס בלי כל מאמץ/ לתא המטען".

באופן סימטרי כמעט, יומני, שיר אחרי שיר, יאסטרון נע בין הקצוות. בשירים העוסקים בבנו הוא אינו מהסס להיות סנטימנטלי. "בכיו כמו זמרה / וכשהוא ישן/ מתכנסים המלאכים/ ומתיישבים לו על הריסים". שירי המבוגרים שלו, לעומת זאת, ישירים וחסרי רחמים כמעט. "הגיע הזמן/ לחברותי מהכיתה/ התחילו לכרות שדיים... חברים קורסים לידי/ מסרטן הריאות והמעי הגס... ואנחנו כאילו כלום/ צועדים בשדה הקטל/ כאילו לא נמשכת המלחמה/ שממנה לא יינצל איש". שני העולמות נפגשים בינתיים רק במבט המפוקח שהוא נותן בבנו התמים. לכן, רווי אשמה וחמלה, הוא מבקש: "בני, אתה שמכבה את החיוך/ מביט בעיני בקפידה/ סלח לנו על הזמן".

בין תיאורי הינקות הנהדרים של יאסטרון לאבחנות גיל התבונה שלו, החדות כסכין, שאינן נטולות הומור לפעמים, מתגלה הזמן כגיבורו של הספר הזה. "מירוץ הזמן ידהים כל אחד מאתנו", הוא מתריע. אלא שבכוח התודעה, הזמן יכול גם לסוב לאחור. נפלאים השירים שבהם הזיכרון נע הלוך ושוב בין העבר להווה ומצייר בתנועה זו את דיוקנו הנפשי של המשורר. "אמי/ מביטה בי בפליאה/ על שאני כה זקן// באותה מידה של פליאה/ הביטה/ כשהיתה ילדה קטנה/ על ציפור מתה/ תחת עץ פורח"; "הילד זהוב השיער/ המחייך בתמונה/ הוא אני// אם אאמין/ בעצמי/ בצילום הזה/ אוכל ללא מאמץ/ אפילו להאמין באלוהים".

וגם חרקים ממלאים את הספר הזה. מוזר, אבל יאסטרון מקדיש כמה וכמה שירים לתיאור מאבקיו ביתושים, בעכביש, במקקים. הוא מטביע אותם באמבטיה, מוחץ אותם, מועך אותם אל הקיר. אולי זו דרכו לומר משהו על הגורל המשותף, השרירותי, לאדם ולפחותים שביצורים החיים, ואולי זה דווקא משקל נגד חיוני לחסד האמפתי שהוא מציע לחולל, בכל זאת, בחיים קצרים ומוזרים אלו. "אנו כה עדינים/ וזה ממש מפחיד... הסכין נתקעת בבטן/ יותר בקלות מאשר בלחם... אז היצמדי אלי/ רק החיבה עולה לשמים".

וגם: ללאה זהבי חוזה אחר עם הזמן. "את תשירי/ ואני אמית אותך/ בקצב שלי", היא כותבת בפתח ספרה הרענן דווקא, הבהיר והמוסיקלי, "פינה זעירה במקום בורח". באומץ לב שאין בו חשיבות עצמית מוגזמת ולא קדרות ראוותנית, היא כמו מרפרפת על פני נושאים כבדי משקל כגיל הבלות, תחושת כישלון או הצלחה כוזבת, פרידה מאהובים ופרידה מן החיים. נדיר וטוב לקרוא שורות כמו "אני מתקרבת לגיל העקר/ שבו איך לא/ מתפוררים מפוריות האחרים// ודרך אגב יש לי בת/ יפה משוש לבי/ כבת עשרים". על שירתה, ובזה מקוריותה וסוד יפיה, נסוך איזה הומור דק, שאין בו התחמקות מאחריות, אבל יש בו חוש מידה לא שכיח ומודעות עצמית בריאה.

תכונות אלה בולטות במיוחד לנוכח ריבוי השירים הארס-פואטיים בספרה של זהבי. ארס פואטיקה עשויה להיות מלכודת, מין התהדרות בתואר אצולה, אבל את זהבי היא משמשת כדי לומר משהו אנושי מאוד. "כל מלה כאן צריך/ או אפשר או חובה/ להחליף במלים אינספור/ או להמיר בכתם לבן/ שניתן להמשיל/ לכתם שחור או ענן/ או לשים במקומה/ את אי יכולתי/ הו אי יכולתי/ לשמוח בגבולי".

"רק החיבה עולה לשמים", תומאש יאסטרון. תירגם מפולנית: יונתן ברקאי. הוצאת פרדס, 87 עמ', 49 שקל

"פינה זעירה במקום בורח", לאה זהבי. הוצאת אבן חושן, 162 עמ', 60 שקל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ