"גרגרים" מאת מאיה בז'רנו | קולו של האוגר הקטן

גרגריה של מאיה בז'רנו אינם בדיוק הייקו, ועם זאת, הם מעוררים אותו חיוך של השתאות ואותו דוק של עצב שמעוררת שירת זן במיטבה

ארז שוייצר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

ספר נהדר, "גרגרים" של מאיה בז'רנו. עולמות שלמים מתכנסים בו אל גרעין הרגע, אל שירים קצרים מאוד. "קליתי פלפלים/ אפיתי חצילים/ הצטרפתי לשיירת חוגגי הפסח", למשל, או "הוא לא מגרש אותן/ הוא מאכיל אותן/ הזקן שיונים נחות על כובעו וכתפיו". מתבקש לומר שהמשוררת הוותיקה, שנודעה ב"עיבוד הנתונים" שלה, בחרה הפעם להצטמצם אל הנתונים לבדם, אבל לא יהיה זה מדויק. גם אם שאבה את השראתה ממסורת ההייקו, גרגריה של בז'רנו אינם בדיוק הייקו, דווקא בשל איזה מרכיב של עיבוד המצוי ברבים מהם. עם זאת, הם מעוררים אותו חיוך של השתאות ואותו דוק של עצב שמעוררת שירת זן במיטבה.

לא רק ספירת ההברות עומדת בייסוד ההייקו, אלא גם, ובעיקר, ההתבוננות בחולף כמות שהוא, תוך אישורה התמידי של מלאות הרגע הנוכחי (ויש יאמרו, של הנצח המגולם בו) ואגב הימנעות מכל עומס סמלי וסילוקו של העצמי מבין שורות השיר. בגרגריה של בז'רנו, לפחות בחלקם, יש איזה מטען פסיכולוגי-אישי שאינו עונה על הדרישות האחרונות, ולעתים גם הכרזות וחיוויים ישירים ("תנו להם מדינה", קורא אחד משירי הספר), אבל אין בכך להפחית מיופיים ומכוחם לתפוס את הרגע. אולי גם נכון יותר לכתוב כך במערב. מכל מקום, הם מציירים יחד את דיוקנה הפרטי של המשוררת מתוך מפגש יום-יומי עם הדברים כפי שהם - כמעט.

בעצם, אחת האיכויות היפות ביותר ב"גרגרים" היא איכותו של המפגש. לא לשווא רבים מהמפגשים נחתמים בהקדשה. "היא לא לבדה/ לידה יושב מ. פרוסט/ לוחש לה משהו על תרגומה (להלית ישורון)"; "היום נודע לי סוד הכוח של/ שומר הספרייה - מבוקר עד ערב/ הוא אוכל טונה חיה מן הים (המאבטח הרוסי)". מה שנדמה כשיר סגור, שאלה ותשובה, נפתח בקריאה קשובה לעוד ועוד מחוזות גיאוגרפיים, נפשיים ותרבותייים, המדהדים בתוכו ומובילים זה אל זה. בז'רנו אולי מזמינה בכך להפוך כל מפגש אקראי למפגש אנושי ממשי, מפגש עם עולם ומלואו. בעצם, היא מזמינה להתבונן כך בכל, לא רק בבני האדם. "משנמחצה רגלו/ של האוגר הקטן/ שמעתי לראשונה את קולו"; "האם כלבתי מבחינה/ בין טיולי בוקר שבת/ לטיולי יום חול?" נפלא.

גם בעצמה מתבוננת בז'רנו ברוח דומה, מתוך תנועה בו-זמנית של התרחקות מן הדברים והתקרבות אל מהותם. "בתי נסעה למרחקים/ ביתי נשאר/ אימהותי נשארת". הכל משתנה אפוא וגם לא. "תולעים תולעים תולעים/ רוחשים בתוך המאפה/ כה רציתי לנגוס בו, ברעבוני"; "בכיתי למראה החיים ברחוב/ מפגן עלומים מרהיב, בהלמות תופים/ ואקרובטיקה שמעבר לחוקים". הכיליון דר בכפיפה אחת עם כוחות החיים. אין סתירה בין הדברים.

בז'רנו אינה חוסכת מעצמה ביקורת ("מה דוחה חיוכי החביב/ לסופר המנוול והמצליח") וגם אינה מציירת מצג שווא של אינטימיות אידילית בעולם שיש בו תמיד מידה של זרות ואי ידיעה. "חצי שעה אני כאן/ גם את חצי שעה כאן/ זה רק כמעט אותו כאן", היא כותבת, ומרמזת לשירו של המשורר היפאני טנדה סנטוקה, "לי ההולך/ לך הנשאר/ שני סתווים" (מתוך הקובץ "אומרי שיר על סף המוות", מסדה, 1985, בתרגום יואל הופמן). שירי הייקו קלאסיים אכן מהדהדים לעתים בשירתה של בז'רנו, וטוב שכך. הרי בחזרה אין לפגוע ולו במעט במקוריות ובחד פעמיות של הרגע הנוכחי ושל האדם המתבונן בו, ולא באושר שמעוררות פתאום המלים המנסות ללכוד אותם. "מקרר חדש מבהיק נכנס/ למקומו של הישן/ ריק מביצים ריק מזכרונות".

וגם: את ספרו היפה והעדין של נדב ליניאל, "תקרת האדמה", אפשר לקרוא, לפחות בחלקו, כיומן התבגרות. יש בו הרבה מן הפסיכותרפיה: "הבית, האמנו, הוא תשבץ/ של ריבועי חדרים שבו האל"ף של האהבה/ היא גם אל"ף האשמה". נפלא מתאר ליניאל את האלימות המופעלת על היחיד ועל רגישותו בתהליך החברות. "בביולוגיה, בבחינת הבגרות/ מנתח לפני חולה/ הושבת לפני הפרח./ בכל צעד קרבת/ אל זהות הפרח/ רחקת מזהותך". גם מקומו של הצבא אינו נפקד מן המסע ("בקו המטרות במטווח /9 שחף מהדס/ מעל צעקות הסמל") ולא מקומם של הבשלת הזהות המינית ולא של גילוי האמנות, המנחמת ומבטיחה גאולה.

אבל לא בשל המרכיב התרפויטי שבו ראוי לקרוא ב"תקרת האדמה", אלא בשל לשונו של ליניאל, הנאנקת תחת משא החיים האלה וחותרת לחלץ מתוכם אמת ויופי אחרים. חשוב מכך: אם תרפיה, לא רק לעצמי. בשיר "נעילה", ליניאל מתדפק לכאורה על דלתו של אמיר גלבע, אבל לא לבדו. "אנחנו הולכים ורבים/ אנחנו צובאים על דלתך... שתשקנו מים". לא רק משורר שיבין לנפשו מבקש ליניאל, אלא גם נביא. קולו של המשורר נחוץ לקהילה כולה.

לא מעט שירים כתובים היטב יש בספר, וגם שורות בודדות נפלאות כמו "והפלא הזה שבין המוח ללב מונח גרון", אבל היפה והמורכב שבהם הוא אולי השיר הפותח, "חלומותיו של יוסף בבור". גם בו, בעזרת הסיפור המקראי, חוזר ליניאל ליסודות החוויה השירית: זרות, דחייה, בדידות ומבט הממריא מן הבור אל השמים.

"גרגרים". מאיה בז'רנו. הוצאת קשב לשירה, 111 עמ', לא צוין מחיר

"תקרת האדמה". נדב ליניאל. הוצאת קשב לשירה, 64 עמ', לא צוין מחיר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ