"השחיין המהיר של הרגש" מאת אשר רייך | האהבה עצמה הייתה לארץ רחוקה

מה שיפה בקובץ "השחיין המהיר של הרגש" זה שגם כשאשר רייך זונח את העמדה התמימה, הוא אינו מתחכם ואינו מגביה לבו

ארז שוייצר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

אחרי עלעול מהיר, ראשוני, בדפי הספר, העין נודדת כמו מעצמה אל העמודים הראשונים. היא מחפשת משהו, ומוצאת: "לאלישבע, תמיד". אנחת רווחה כמעט נמלטת מהפה. הקדשתו של "השחיין המהיר של הרגש", מבחר שירי האהבה של אשר רייך, לאשה האחת אינה הכרחית או אפילו מתבקשת, היא בוודאי לא סיבתו הראשונית, אבל נדמה כי ראוי שיהיה מוקדש למישהי. אחרת, מה הטעם? אחרת, לאן יתפזרו והיכן ייקלטו שורות כמו "על פנייך נגלה/ זוהר הרקיע.// אפילו באופל/ אני יכול ללכת/ באור פנייך"?

יש משהו אמיץ, מעורר הערכה, בנכונות של המשורר הוותיק להיענות לדחף הרומנטי, הסנטימנטלי, המניב שורות כאלה וגם את כותרות שערי הספר, המצהירות "אהבתנו מוחקת את חוקי הטבע" או "מה שזורח הוא חום גופנו". אלא שאין לטעות, גם אם שורות מצועפות עיניים מפוזרות בו פה ושם, וגם אם על רובו שורה רוח רומנטיקנית נטולת אירוניה, שירי האהבה של רייך אינם תמימים דווקא. נדמה כי לפעמים הוא נוקט עמדה נאיבית במתכוון, כבמין שעשוע מתריס, כאומר שאינו מוכן לקבל על עצמו את צו הריחוק ושומר על נאמנות אבירית למסורת השירה הסנטימנטלית. לפעמים הוא אף נוקט עמדה הפוכה, מפוכחת, ומדגיש את התשוקה הגסה כראשיתה של האהבה ואת הכאב והסבת הכאב כאחריתה ("בתשוקה הזאת העיניים תמיד/ גדולות יותר מהלב והלב מהיר יותר מהעיניים", נאמר בשיר הנושא). בתווך אפשר למצוא מנעד התייחסות רחב למדי לאשה ולאהבה, החל באובייקט מיני גרידא וכלה במושא הערצה רוחני, החל בנוסטלגיה לרגשות נעורים וכלה בכמיהה מרירה לתשומת לב ולמגע בגיל העמידה.

בעצם, אפשר לזהות איזו תבנית בשירי הספר, תנועה שבולטת במיוחד במחזורי השירים הכלולים בו. זוהי תנועה המתקיימת במקביל בשני ערוצים: ביחס ההולך ומסתבך לנושא השיר - האהבה או האהובה - וביחס של הכותב לקהל היעד, לקוראים הפוטנציאליים. נדמה כי שככל שגוברת מורכבות היחסים, על העומק והמשברים הכרוכים בכך, כך פונה השיר פחות אל קוראים תמימים, שוחרי רומנטיקה לשמה, ויותר אל קוראי שירה "קשים", עירניים יותר להרמזים ולרובדי הלשון. כך, המחזור שמתחיל בפרגמנט הקצר "אני ואת נחל" נחתם, כעבור שבעה בתים, בשורות אלה: "אני ואת ואחד הוא הנחל/ אם נתברך פה בשפי/ ואם הנחל הזה ייחרב/ אני ואת נהיה למים/ בתוך אדמה הומיה, בשלה לעוניינו/ מתחת לעוברים ושבים בחרבה/ בשפך החדש שיעלה ויזרח: גשר אחר".

אבל מה שיפה בקובץ מלא וגדוש זה הוא שגם כאשר רייך זונח את העמדה התמימה, הוא אינו מתחכם ואינו מגביה לבו, לא כלפי אהובותיו ולא כלפי שירתו. אולי לכן שיריו המושכים ביותר הם אלה שהוא משכלל בהם את עמדת האמצע, שאינה רגשנית ואינה מפוכחת עד כדי ציניות, עד אובדן כל רגש: "עץ גווע הוא הכאב של החלון/ והוא גווע מול ביתי/ ושם העץ כשמה של אשה/ שאהבתי פעם ומתה. רק/ מתוך עוני רגשי/ אני נזכר בה עכשיו עד לפרטיה". ומן הקוטב האחר (והרי לאוהבים מגיע): "שמעתי את שירתה בוקעת/ מן הפה המפהק לילה./ ירח עם שני חלב/ נישק אותי לילה טוב".

וגם: העין נודדת ומחפשת הקדשה גם בפתח ספרה של טלי לטוביצקי "נסי מלים כלליות יותר", שאף הוא רובו ככולו שירי אהבה. ההקדשה נמצאת שם, אם כי היא דורשת פיענוח: "An die ferne Geliebte" - "אל האהובה הרחוקה", כשם מחזור השירים של בטהובן. ומכיוון ששירי הספר אינם מבקשים להסתיר הרבה, בעיקר לא את כאב הנטישה, נשאלת השאלה מדוע דרושות כאן ההסוואה, ההזרה. התשובה עולה מאליה מבין דפיו. לא די בכך שאהובת המשוררת נסעה לארץ רחוקה, "ארץ הנישואים", נדמה שהיא לקחה אתה משם את עצם האפשרות לאהבה. האהבה עצמה היתה לארץ רחוקה.

"אומרים שהיא כבר לא תשוב", כותבת לטוביצקי, "אבל אני אינני עשויה/ להאמין בכך. עדיין לא./ נחוץ שכפור יכה בעצם החזה/ הלב ישחיר, ככפיס עץ/ יתפצח/ כי-אז אחדל". ועוד היא מספרת, "לא נזהרתי וחליתי בך כמו במגפה", ופרט לכמה תיאורים של עדנה אירוטית, השבר אוחז בכל דפי הספר וקודם אפילו לפרידה עצמה. "אם אצלם אותך/ לא אצטרך לאהוב אותך" - כך הוטרמה, בעיצומם של ימי האהבה, הידיעה כי יבוא יום ובו האהובה "לא חוזרת אלי באס-אם-אס, ה-S.O.S של שחייני הלב".

יפה האופן שבו לטוביצקי קושרת בין הליריקה לטכנולוגיה, ממקמת פתאום ברגע ההווה את רגשותיה העתיקים - גם היא רומנטיקנית, בוודאי אם מביאים בחשבון את הפן הקודר של הלך רוח זה. אבל יפה יותר, וזה סודו של הספר, שככל שכאב הפרידה גודש וממלא את דפיו ואת עולמה של לטוביצקי כולו ("איך את רוחשת תחת/ שאון היום... כמו פסקול נצחי", היא כותבת), לא הפסימיות שלטת בו, אלא משהו אחר, משהו חיוני ושלם ונדיב ופתוח לכל. אולי כי הכמיהה לאהבה היא הצהרת אמונה באהבה, הצהרה הנשמעת כאן בעוז.

אל הנערה שעל המרפסת: שיחה עם המשורר אשר רייך

"השחיין המהיר של הרגש". אשר רייך. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 158 עמ', 88 שקלים "נסי מלים כלליות יותר". טלי לטוביצקי. הוצאת קשב לשירה, 66 עמ', לא צוין מחיר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ