מאיה בז'רנו - אלכימאית היום-יום

קריאה קרובה בשיריה של מאיה בז'רנו מעידה על כך שגם הם עוסקים ברגעים של התגלות בתוך רגעי החול, רגעים שמבקשים לחולל את המציאות באופן אחר

מעין הראל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מעין הראל

התעוררתי בלבו של אלכסון מאיה בז'רנו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 69 עמ' 58 שקלים

השיר "שתי אפשרויות לחצות את השבת" נפתח כך: "לחצות את היום בארבת הזמן/ צד אחד אל צד שני סמוך/ - עברי זמן מקיפים וסירת נפש גופה שטה ביניהם, / חרב אור הולכת ונרשמת בתודעתה לחתך, לבחר בחיים,/ לבחור בחיים הנישאים במעלה אל קצה היום/ והיום כגרם מעלות, וכל מעלה פעימה זוהרת/ ואפק המים בו נפתח לאינסוף". זה אחד מהשירים היפים בספרה החדש של מאיה בז'רנו, וכמו השיר, גם הקובץ כולו - מופיעות בו אפשרויות מפתיעות של כתיבה ויצירה, בחירות ודרכים פואטיות.

"התעוררתי בלבו של אלכסון" כולל למעשה שני ספרים, שנדמים גם הם כשתי אפשרויות שיריות שונות לחלוטין. חלקו הראשון, "כתב יד של רקדן/ית או כוריאוגרפיה של הנפש", הוא מונולוג שירי ארוך, שנכתב בעקבות צפייתה של בז'רנו בעבודתה של להקת המחול בת-שבע במשך שנה וחצי. שירתה של בז'רנו היתה מאז ומעולם רב תחומית, והיא עוסקת בזיקות ההדוקות שבין חיים לאמנות. בז'רנו היא "משוררת חוקרת", הכותבת שירה שמסיטה את המוקד מן ה"אני" אל ההתבוננות בעולם ואל ניסיונות המיפוי שלו - זו שירה שמנסה לברר מהם גבולות התודעה, הגוף, הזמן, ובתוך כך גם להבין מהי שירה ומהם התהליכים שהיא מחוללת. כלי החקירה של בז'רנו חורגים לעתים קרובות מן התחום המילולי - בין אם הם נדרשים למונחים מדעיים, למאפיינים של אמנות פלסטית, למוסיקה ועוד. לכן, הבחירה לחקור את עולמם של אמנים טוטאליים כמו רקדנים אינה מפתיעה כלל. המונולוג השירי הארוך נפתח בהצהרה על היותו בלתי אפשרי: "לכתב על מחול/ זה כמו/ להדביק טפטים על הים", ובאמת, שירי המחול יוצרים מעין נוסח שירי חדש, שמחייב כמה קריאות: זוהי כתיבה תזזיתית ומסחררת, הנעה בין דוברים וזהויות: לעתים ריקוד בזוג, לעתים חוויה של יחיד, לעתים כחלק מאיזו שליחות אלוהית. הריקוד מבטל את הגוף, את ההגדרות המוכרות ואולי גם את עצם האפשרות של חומר - זוהי אמנות חסרת גבולות, פורצת דרך, מושגים והגדרות ומצויה כל העת על ספה של נפילה. אך יחד עם זאת היא גם יוצרת גשרים: "גשר בין עיני לבין אזני/ לבין שתי שפתי,/ גשר בין בהונותי וצוארי", ומאפשרת תנועה חופשית בין מרחבים: אלכסון, אחו, אוויר, גן עדן. היא מתירה מטמורפוזות ומעברים בין זהויות מגדריות, פנייה דתית אל אלוהים, לידה מחדש והולדה. הריקוד נהפך למטאפורה לקיום ואולי מעבר לכך - לקיום השירי הייחודי, הניסיוני, של בז'רנו, שמבקש אחר המופלא.

המופלא מצוי גם בחלקו השני של הספר, שלכאורה כולל שירים שונים למדי, פרוזאיים יותר ואולי גם מאוחרים יותר - אלה הם שירי התרשמות, הכתובים כמין יומן אירועים, כשכל שיר מתמקד בחוויה יומיומית אחרת או במין הקפאה של רגע. מין חקירה יומנית. אולם קריאה קרובה יותר בשירים הללו מעידה על כך שגם הם עוסקים ברגעים של התגלות בתוך היום-יום, רגעים שמבקשים לחולל את המציאות באופן אחר. גם כאשר זו מציאות פשוטה ורגילה כביכול, היא נצבעת בגוונים של פלא. כך, ישיבתן של שלוש חברות סביב לשולחן במסעדה בשבת בבוקר מתוארת כרגע שנהפך ל"המציאות נדמית בלתי נגישה/ מרב יפי, מקפת בהולה בזהב זורם ללא הרף"; הליכה אחרי סנאי ביער בבולטימור נהפכת לחוויה מסתורית, והאפשרות לפלא נמצאת גם באתרי ההיכרות באינטרנט, בנסיעה לכפר רופין או באופן שבו מיטת לימודים נהפכת לרפסודה: "במחצת הקיר פתח יבקע/ במקום הסרט במסך -/ מטת הלימודים הגדולה תופע/ רפסודה מטלטלת במסע".

שוב ושוב נדמית כאן השירה כמו אלכימיה, ובז'רנו מתחקה אחר הרגעים שבהם נעשית המציאות הפשוטה לנקודת מוצא בלבד להפלגה אל עולם אחר. התחושה הזאת עולה גם מן הדמויות האנושיות המשורטטות בשירים: המלט וקירקגור המשוטטים בתל אביב, עלם דמוי מלאך הנקרה על דרכה ברחוב קינג ג'ורג', בתוך ההמון הסואן, הספר ארקדי, שנעלם והיה ל"ג'ין" בנוסח אלאדין. גם כאן נפרצים הגבולות, גם אם באורח מטלטל פחות מאשר בשירי המחול. חשוב לציין כי הגיחה הזאת אל המחוזות שמעבר לנגלה היא לעתים קרובות גם הומוריסטית. כך למשל מתוארים גולשי אתר ההיכרויות ג'יי-דייט: "תארו לכם את שריקת ?למקומות צא'/ והם יוצאים בעינים עצומות/ יורים את תחמשתם:/ גומי לעיסה צבעוני, אחד על השני/ ונתקלים במסך העמק הפלסמטי".

אך יחד עם זאת, בשירים אחרים מובלע גם זעם על הקלקול האלים שחל במופלא או ביכולת לכתוב עליו, כמו בשירים הפוליטיים של בז'רנו, שכמה מהם מופיעים בקובץ הזה. אם החלק הראשון של הספר הוא ציור אקספרסיוניסטי או סוריאליסטי נועז, הרי שחלקו השני קרוב יותר לאמנות הצילום, שגם מוזכרת בו כמה פעמים - אלא שזהו צילום רב-ממדי, צבעוני, מלא חסד. אחד השירים היפים בקובץ, נכתב בעקבות ביקור בתערוכת הצילום של רודי ויסנשטיין, נחתם בשורות הבאות: "זקוקים למבט חדש שימשיך את הקו בצילום ממעוף הגמל/ וצלום ממעוף הזבוב, צלום ממרומי העץ צלום ממרומים / - שמישהו יגע בנו עוד פעם". מגע כזה, מבט חדש כזה, מאפשרים השירים של בז'רנו.

ארקדי

שנתים מאז העלמותו

לא ותרתי על ארקדי-

אחד שיד לו בעצובי המרשים

יד יודעת ומעמיקה.

מעולם לא גחכתי למראה הקיר המסנור

בחדר עבודתו הצנוע, מטלא בדיפלומות ותצלומי בוגרים

למודי שער בערים רחוקות,

אבל לא בהם היתה תפארתו -

ארקדי הספר נחן בעין השטן המוסקבאי,

היא תמיד נצנצה בחיו? מקצועי מחמיא, מגדיר מידית

את מזגה, תוחם גבולותיה עד לרגע הכנסה לרשותו,

של נערה מתבגרת המתיסרת באיזו צורה לבחר,

של אם, של אשה שברית לה עם צורה בראשה

והיא מבקשת חזוק או שנוי, לתעתע ולקסם או

להרחיק משהו מעליה כשתסתכל בקלסתרה, או

הקשישה המטפחת, מתיסרת בכאביה ובזמן הנשכח שחלף

מבקשת בלי מלה וארקדי נענה לה בתנועות אצבעותיו ומספריו

וגואל אותה עוד פעם אחת, או

של האמנית שאי הנחת של נפשה מצבת בשערה, בתסרקתה

באנדרטה אורגנית מבהיקה...

אבל הוא נשאר מחוץ לספור -

מעשיות היפי הריחניות נמשכו מחלונו

שפנה לחצר אחורית ורק מצלת הכסף

הדהדה פעמונים:

מישהו נכנס מישהי יצאה

מישהו שלם מישהי עמדה,

מישהו מתקשר מישהי מופיעה

וארקדי תמיד מחוץ לספור -

מבקש נשיקת פרדה

כשהתוצאה מפתה

מחי? ומעשן

מחי? ומעשן

כשמת לפתע באמצע חייו

שכניו נדו לו בספוק נקמני -

הם לא אהבו אותו.

הוא מעולם לא חנן אותם במגע הקסם הספרי,

ועבורי

ישאר ג'יני מחונן ודחוס

בתו? בקבוק מוס לעצוב שער.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ