נקודתיים | ויסלבה שימבורסקה מתבוננת בסוף

יותר מששימבורסקה עוסקת בספר בחידלון, באובדן ובאבל, היא עוסקת בתגובתו, וליתר דיוק, באי-תגובתו, של הטבע על מוות זה

ארז שוייצר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

נקודתיים ויסלבה שימבורסקה. תירגם מפולנית: רפי וייכרט. הוצאת קשב לשירה, 46 עמ', לא צוין מחיר

הנקודתיים שהעניקו לספר זה את שמו מופיעות כפשוטן רק בסופו. הן חותמות אותו במחווה פתוחה, כמזמינות קשב וסקרנות וציפייה ללא נודע, למה שעדיין לא נכתב, להתחלה שלאחר הסוף. מכיוון שהקובץ הקצר והיפה הזה פורסם בהיותה בת 82, ואף שאין בו קדרות מורבידית כלל וכלל, אפשר להעז ולשער כי ויסלבה שימבורסקה מציבה את הנקודתיים האלה כרמז לסופם הממשי, המתקרב בהכרח, של חייה שלה.

חיזוק להשערה זאת אפשר למצוא בלא מעט שירים הכלולים בו ועוסקים מפורשות במוות, אם זה "מותנו" ("למחרת - בלעדינו"), אם זה מותם של שכנים אנונימיים ("תאונת דרכים") ואם זה המוות כנגזרת של החיים עצמם ("ראיון עם אטרופוס"). ואולם גם שירים אלה עומדים בסימן נקודתיים. יותר מששימבורסקה עוסקת בהם בחידלון, באובדן ובאבל, היא עוסקת בהם בתגובתו, וליתר דיוק, באי-תגובתו, של הטבע על מוות זה. ונדמה כי אין מרירות ביחסה לאדישותו זו, אם אכן זו אדישות, אלא השלמה, ואולי אפילו יותר מזה, תחושה של המשכיות, נחמה הנובעת מהתבוננות בדרכו של העולם.

בשיר "תקרית", למשל, שימבורסקה מתארת בחמלה בודהיסטית ממש ציד אנטילופה על ידי לביאה. חמלה - כלומר היא אינה כואבת רק את כאבה של הניצודה, אלא גם של זו שנגזר עליה לצוד ואולי תהיה קורבן ציד בתורה. "שני יצורים תאבי חיים פורצים בריצה/ זו אנטילופה בבריחת פתע,/ ואחריה לביאה מתנשפת ורעבה". זה סדר הדברים, ויש להכיר בו. "על השאלה מי אשם, מאום זולת שתיקה", היא כותבת.

ובשורות הבאות שימבורסקה מפרטת: לא אשמים השמים, לא אשמה האדמה, לא אשמים הזמן וכו'. גם האדם הצופה במתרחש הוא חף מפשע, אבל במקרה שלו מופיעה הסתייגות אחת: "במקרים כגון אלה". הסתייגות זו, האגבית כמעט, חשובה מאין כמותה. שימבורסקה אומרת בה שהאדם הוא חלק מן הטבע, אבל בבינתו ובכוחו, המנוצלים לרוב לרע, הוא גם נפרד מהטבע. היא אינה מוכנה לקבל בסלחנות את הזוועות מעשה ידי אדם. האדם אינו תמים, הוא אינו חף מפשע כלביאה.

אבל האדם הפרטי, קורבן ההיסטוריה, ראוי כמובן לחמלה, ואין כמו שימבורסקה לדבר אליו ולתאר אותו בהומור, תבונה, אומץ ואהבה. בשיר "נחמה" היא אפילו מציעה להיטיב את רוחו בספרות נאיבית כמעט. "דרוין./ כדי להרגע קרא כנראה ספרים/ אבל היו לו דרישות:/ שלא יהיה להם סוף עצוב.../ כמי... שחזה במינים רבים כל כ? שנכחדו.../ לפחות מן הבדיון/ וקנה המדה הזעיר שלו/ יכול היה לצפות לסוף טוב./ אז חיבים: קרן שמש מבעד לעננים". כמובן, אין למהר ולהסיק שמודל אסתטי זה הוא המודל הבלעדי שאימצה שימבורסקה, או אפילו המודל המועדף עליה, אבל בדרכה המעודנת והאירונית היא הטמיעה אותו בשיריה, ודרך זו אולי גם היא אחד מביטויה של החמלה. יש אופן מיוחד שבו שירתה של שימבורסקה, גם ברגעיה האישיים ביותר, כוללת תמיד את זולתה.

השיר היפה ביותר בקובץ מתייחס לכאורה לחד-פעמיות הגורלית שהובילה ללידתה שלה. לכאורה - כי משהו מסתורי ומפעים מתרחש בו, משהו שחורג הרבה מעבר לשאלה מה היה קורה אילו נישאו הוריה לבני זוג אחרים. במקרה כזה, שימבורסקה כותבת, צלם בית הספר של בנותיהן ההיפותטיות היה מבקש, "לחי? יפה, כשאסמן./ תבדקו רק/ האם כלן כאן?" התשובה הבאה מיד וחותמת את השיר - "כן, אדוני, כלן" - גם היא סוג של נקודתיים. היא ממלאת את שארית הדף הלבן ברוחות רפאים, באפשרויות שלא התממשו, בילדים שלא נולדו, ובאלה שכן. האם שימבורסקה, בתרגומו היפה כתמיד של רפי וייכרט, מרמזת בשיר הפותח את הקובץ ובשיר שסוגר אותו כי המסתורין הצפוי לנו לאחר מותנו אינו שונה מהמסתורין שקדם לבואנו לעולם?

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ