וכאן הפלא הגדול

בשום שפה חוץ מרוסית אין "יבגני אוניגין" נוכח כמו בעברית, בזכות תרגומו העתיק והמופלא של המשורר אברהם שלונסקי; ראוי להודות לגורל שנתן לשפתנו את התרגום הטוב ביותר ליצירת המופת המושלמת ביותר של הספרות העולמית. מאיה ערד על יצירתם של פושקין ושלונסקי, עם צאת המהדורה המחודשת

מאיה ערד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאיה ערד

יבגני אוניגין

א"ס פושקין. תירגום ופירושים: אברהם שלונסקי. אייר: נ. קוזמין. ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 346 עמ', 96 שקלים

"יבגני אוניגין" הוא ספר שנהפך מיד, הוא ודמויותיו, קרוב ללבך. הנה טטיאנה, באהבת נעוריה התמימה, לנסקי - בהתלהבות השירה והאהבה שלו - וכמובן אוניגין עצמו, עם הדכדוך והשיממון שלו ועם הקושי האנושי כל כך למצוא את מקומך בעולם.

קוראיו הרוסים של "יבגני אוניגין" תמיד מצאו בו את עצמם, כאילו היה "אנציקלופדיה של החיים הרוסיים": כל צעיר אידאליסט היה לנסקי, כל עירוני מפוכח היה אוניגין, כל נערה היתה טטיאנה, מייעדת עצמה לחיים של קורבן וקבלת הגורל. קשה מאוד לקרוא את הספר ולא להישאב מיד אל עולמן של הדמויות, ונדמה כאילו שאב אליו הספר אף את מחברו, פושקין, עצמו.

האם ניתן לקרוא על הדו-קרב של אוניגין ולנסקי מבלי לחשוב על סופו של פושקין? לדמות את טטיאנה הנשואה והמחוזרת, ולא לחשוב על נטליה גונצ'רובה? פושקין, כמובן, היה הראשון

לטשטש את הגבולות שבינו לבין הרומן שכתב: "פושקין" הוא דמות מן הדמויות ברומן, ידידו של אוניגין מימי ההוללות בסט. פטרסבורג ("אני מר נפש, הוא קודר", כפי שמעיד פושקין עליו ועל רעו). ברישום מפורסם (פושקין היה גם רשם מזהיר) הוא מראה לנו את שניהם, אוניגין בפרופיל ופושקין מגבו, נשענים על מעקה של גשר, מתבוננים בנהר הניבה ומשוחחים בלילה הפטרבורגי.

על מה הם משוחחים? אולי על שירה - הרי, כמסופר ברומן, בקירוב כך: "כמה שלא ניסינו להסביר לו, לא הצליח להבין את ההבדל שבין יאמב וטרוכה" (פרק ראשון, בית שביעי). זה הרי מה שעניין את פושקין באמת: השירה. וכאן כמובן גם הפלא הגדול. שהרי הרומן הזה, המתחבב כל כך והנוכח כל כך כמציאות חיה, הוא כולו מעשה מלאכה המצהיר על מלאכותיותו, כולו חרוזים ומשקל בצורה הקבועה של ה"סטנזה האוניגינית" שנוצקה עבור רומן זה.

לא רק בצורה, אלא גם בתוכן: "יבגני אוניגין" אינו אלא משחק בקונבנציות ספרותיות. "טטיאנה" אינה אלא "הנערה הכפרית", שכמותה לאינספור בספרות המאה ה-18, שבויה בקלישאות ספרותיות שלהן לועג פושקין (קצת כמו פלובר הלועג לבובארי). "לנסקי" אינו אלא פרודיה על השירה הרומנטית; "אוניגין" עצמו אינו אלא הקלישאה המרכזית של זמנו של פושקין, הדמות ה"ביירונית" הטרזנית.

האם קוראיו של פושקין אינם חשים בכך? ודאי שחשים, אבל בדרך פלא, ה"מלאכותיות" דוקא מוסיפה לחיוניות של הרומן. הקצב והקלות של זרימת החרוז, והמשחק רב-החן של הצגת הדמויות, מוליכים את הקורא לעולם שקצבו כקצב הקריאה, עולם בו נעלמים הגבולות שבין בדיון ומציאות.

הרומן מתקיים כולו בזכות הקצב שלו. זהו הקצב של מסירת הסיפור מפרק לפרק, מבית לבית, ובפרט הקצב של השורות העשויות בדיוק מופתי של רטוריקה מזהירה. כך, לדוגמה, בעיצומו של הפרק הראשון, אוניגין בוחל בחיי הדו-קרב (פרק ראשון, בית 37): "סוף-סוף מאס זה השובב / אקדח וסיף ודו-קרב" (No razlyubil on nakonetz / i bran', i sablyu, i svinetz). כמקובל אצל פושקין, המשפט חופף לשורות החורזות זו את זו, בלי "גלישות". עיקר המשפט בשורה הראשונה; המושא לבדו, בהטעמה רבת-חן, תופס את השורה השנייה כולה. זו מאורגנת כשילוש של הרטוריקה הקלאסית - שילוש שהיתרות ה"ספרותית" שלו רק מוסיפה לחינו.

הארגון הצלילי אלגנטי להפליא: שני האברים הראשונים תופסים כל אחד את אחת משתי ההטעמות הראשונות בשורה ("אקדח", "סיף") ואילו האיבר השלישי והאחרון תופס את מקומן של שתי ההטעמות האחרונות ("ודו-קרב" - ההטעמה השלישית אינה מבוצעת בפועל). הצגתי בפירוט דוגמה טכנית מאוד, אבל ללא ה"טכניקה" הזאת אי אפשר להבין את פושקין: דמו לעצמכם חמשת אלפי שורות של רטוריקה אלגנטית עשויה כליל השלמות, והנה לכם "יבגני אוניגין". איש מיורשיו של פושקין לא הצליח להידמות כלל לאלגנטיות הזאת.

*

אלא שאחד ממתרגמיו של פושקין - ומתברר שרק אחד - הצליח להעביר היטב את הרטוריקה של המקור הפושקיני. הפלא הגדול בתרגומו של אברהם שלונסקי לפושקין הוא שניתן להשתמש בו, כפי שעשיתי זה עתה, כדי להסביר לקורא העברי כיצד פועל המקור הפושקיני את פעולתו הצלילית עצמה. וגם אם הדיוק הרטורי אינו תמיד מושלם, כמו בדוגמה לעיל, הרי ששלונסקי תמיד תופס היטב כיצד לתזמר את השורות כך שיעבירו את הרוח הפושקינית.

אמנם אצל פושקין אין "השובב" אלא - מה שפשוט ואלגנטי יותר - "אבל הוא מאס לבסוף"; סדר הדברים אצל פושקין אינו הסדר ה"הגיוני" של "אקדח וסיף ודו-קרב" אלא דוקא הסדר ההפוך, "דו-קרב וסיף ועופרת", מה שמדגיש ברוב-חן את המלאכותיות ה"רטורית" של המבנה.

אך נשווה למשל לתרגום ג'ונסטון (Johnston), אחד התרגומים המשפיעים לאנגלית: "Yet he fell out of love at last / With sabre's slash and bullet's blast". אי-הדיוק התוכני אמנם צורם במיוחד (מה גם שלא לגמרי ברור כעת במה בדיוק בחל אוניגין), אבל ניכר במיוחד ההבדל הרטורי: האלגנטיות המשולשת והמשועשעת של פושקין, הומרה במבנה זוגי הנראה כאן כבד ויומרני.

לשלונסקי היו כמה יתרונות על מתרגמים כמו ג'ונסטון, וביניהם התחושה הבלתי-אמצעית של אפשרויות השירה הרוסית והשירה בכלל, האהבה והקירבה העצומות לפושקין ולרוחו מלאת החדווה. יתרון מפתיע היה זה של השפה העברית עצמה. במבט שטחי דומה כאילו יהיה קל יותר לתרגם את פושקין מרוסית לאנגלית - שתיהן שפות הודו-אירופיות - מאשר לעברית. אך למעשה, הבדלי ה"משפחה" שבין הלשונות השונות חשובים, בשירה, פחות מן ההבדלים שבין צורות הצליל שלהן; ושפות שאין ביניהן כל קירבת משפחה יכולות לעתים להיות דומות בפיתרונות שהן מוצאות לארגון הצליל והמשמעות.

ישנו מרחק עצום בין הרוסית, על הגיוון הרב של אורך המלים שלה (החל במלים שבחפצך תצטמצמנה לעיצור אחד בלבד, וכלה במלים של ארבע וחמש הברות), לבין האנגלית לדוגמה, שעיקרה מלים בנות הברה אחת או שתיים; לכן היה זה כמעט בלתי אפשרי לג'ונסטון לשמר את הרטוריקה הפושקינית. העברית, לעומת זאת, מציעה מגוון של אורך מלים שהוא קרוב למדי לזה של הרוסית, בעיקר משום שבשתי השפות יש שורשים קצרים - לצד מבנים מורכבים של תצורת השם והפועל.

כך או אחרת: בשום שפה אירופית אחרת אין "יבגני אוניגין" נוכח כמו בעברית, ואין ספק שיש צורך לשוב ולהדפיס מחדש את תרגום שלונסקי, אחד הכבירים בנכסי ה"בק-ליסט" של ספרית פועלים. לתרגום מצורפת בהוצאה הנוכחית מסתה של לאה גולדברג, "על שירת פושקין"; זוהי מסה מצוינת כשלעצמה, ועדות מרתקת לאופי הרוסי של התרבות הישראלית בראשית התגבשותה. ניכרת במסה זו נוכחותו הבלתי-אמצעית של פושקין כמי שהוא חלק נושם מחייה של לאה גולדברג ומחיי קוראיה, רובם ככולם מהגרים רוסים.

כמו כן מצורפות הערותיו של שלונסקי לתרגומו במלואן, ואף הן "רוסיות" במלאות שלהן, בהתחקות האופיינית כל כך לקורא הרוסי אחר ה-byt, הווי היומיום שברקע יצירת הספרות. מסתה של גולדברג כמו גם הערותיו של שלונסקי הופיעו כבר בדפוס, אך לרוב אין למוצאן כיום כרוכות יחד עם תרגום שלונסקי, וטוב נעשה שהן נוספו כאן.

משמחת ביותר היא התוספת המקורית למהדורה זו, מסה קצרה מאת עמינדב דיקמן על תרגומו של שלונסקי. לדיקמן כישרון מובהק לפרוזה, המזדהר בכל שורה ושורה שהוא מוציא תחת עטו, והוא בקיא מופלג בתולדות התרגום העברי. הוא מספר על הקשרו ההיסטורי של תרגום שלונסקי (שכידוע, ראשיתו ביובל המאה למותו של פושקין), ומוסיף ומתחקה, בעקבות דב סדן, אחר עושר רבדי השפה שמהם שאב שלונסקי את הלקסיקון שלו.

מאמרו זה של דב סדן, "עם תרגום יבגני אוניגין מהדורה ראשונה", הוא אולי המחקר החשוב ביותר שנכתב לפי שעה על תרגום שלונסקי לפושקין, ואולי היה כדאי לצרף גם אותו למהדורה זו. ואולי העדיפה ההוצאה שלא להכביר גיליונות של מחקר, ומאותו טעם עצמו נתבקש דיקמן, למרבה הצער, לצמצם בדבריו ולהשאירם כעין ראשי פרקים למחקר שעוד ייכתב.

לא אכחד שיש גם נופך משונה באופן שבו רקוחה ההדפסה הנוכחית. לעתים נתקל אדם בספריות עתיקות בקבצי-קונטרסים - מיני ברושורות מן הבר ומן היקב שליקטו ספרנים וכרכו יחד כיחידה אחת. בל אחטא בשפתי, אבל משהו בהדפסה הנוכחית מעלה על הדעת מין גיבוב-אקראי שכזה. משלא מצאתי את תוכן העניינים בראש הספר, חשבתי לרגע שמא לפני ספר "רוסי", ותוכן העניינים הוא דוקא בסוף. משלא מצאתיו שם, שבתי לראש הספר ועדיין לא מצאתי שום תוכן.

לבסוף הבנתי שהמלים הספורות על אודות הספר, בעמוד השני (היכן שלרוב מופיע רק מידע ביבליוגרפי) הן תחליף לתוכן העניינים. לא רק תוכן עניינים אין לספר: אין לו גם עורך. באה יד אלמונית וליקטה, ואם לומר את האמת - פשוט צילמה את גלופת ההדפסה של תרגום שלונסקי והדביקה לו, ללא שום הסבר (ובגופן שונה במפגיע, אוי לעיניים), את מאמרו של דיקמן. והרי הרכיבים הם המשובחים שבמשובחים, החל משלונסקי וכלה בדיקמן - לא היה ראוי לחבר אותם ולרקוח אותם בצורה מכובדת יותר?

תלונת סרק! ראוי להודות לעורך האלמוני שהוציא את התרגום מחדש; ראוי להודות שבעתיים לגורל שנתן לשפתנו - ולא לשום שפה אחרת - את התרגום הטוב ביותר שנכתב אי-פעם ליצירת המופת המושלמת ביותר של הספרות העולמית.

תרגומי שלונסקי

תרגומו של המשורר אברהם שלונסקי ל"יבגני אוניגין" של אלכסנדר פושקין, שיצא לאור לראשונה בשנת 1937, הוא ממעשי התרגום החשובים של שלונסקי, שתירגם גם מחזות רבים, וביניהם ממחזותיהם של שייקספיר ("המלט"), מולייר ("טרטיף") ואנטון צ'כוב ("הדוד ואניה" ו"גן הדובדבנים")

ספרה של מאיה ערד, "תמונות משפחה", רואה אור בימים אלה בהוצאת חרגול. ספרה "מקום הטעם" (מסות על שירה ישראלית, בשיתוף עם רויאל נץ) יראה אור בקרוב בהוצאת אחוזת בית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ