יוכי שלח
יוכי שלח

גלימה, מדים וכתונת לילה: משל שנועד לעורר תקווה

ז'ורז' אמאדו. תירגם מפורטוגזית: יורם מלצר. הוצאת זמורה-ביתן, 270 עמ', 84 שקלים

האם עיצוב כריכה של ספר הוא אך ורק מעשה שיווקי, או שהוא עשוי להיות מעשה פרשני ואולי אפילו אידיאולוגי? את התשובה לשאלה הזו קל לבדוק כיום, מאחר שרשת האינטרנט מאפשרת לנו להציץ בעיצובי כריכה שונים לספר אחד. המקרה של ספרו של ז'ורז' אמאדו, "גלימה, מדים וכתונת לילה - משל שנועד לעורר תקווה" (בתרגומו המוצלח של יורם מלצר), מעניין במיוחד, מאחר שמלכתחילה זהו ספר בעל יומרה חברתית, פוליטית ואידיאולוגית, עם עלילה מפותלת על גבול הסנסציה.

הרומן מתאר שני אנשי רוח קשישים, המוצאים עצמם בלב תהליכים גדולים מהם של מלחמה וכיבוש, שאין להם כל השפעה ממשית עליהם. העולם נחלק לשניים - מלחמת חושך ובני אור - פאשיזם ונאציזם מכאן וקומוניזם ודמוקרטיה מכאן. צרפת נכבשה זה עתה ובותרה לשניים וגרמניה עומדת לפלוש לברית המועצות. בברזיל, הנאנקת תחת עולה של הדיקטטורה של "המדינה החדשה", נאלצים אנשי הרוח למצוא דרכים יצירתיות במיוחד כדי להילחם ברודנות. מאחר שזה עתה מת אחד ממשורריה המוערכים של ברזיל, אחד מ-40 "בני האלמוות" - חברי האקדמיה לאמנויות של ברזיל - יש למצוא מי שימלא את מקומו.

הגנרל פריירה, איש צבא ותומך נלהב בנאצים, שפירסם בעבר כמה שירי נעורים מביכים, מציג את מועמדותו. עבור כמה מחברי האקדמיה זו כבר עילה למלחמה, וכל האמצעים כשרים. המלחמה מתוארת כמערך של קרבות הנחלק לשלושה שלבים שונים, עם פקודות מבצע, כיבוש עמדות, תגובות אלימות וחיפוש בעלי ברית. בין הכלים העומדים לרשות הלוחמים ניתן למצוא לא רק "מסכת של כזבים וסכסוכים ('סכסוכים ללא הגבלה!')" ושימוש "בפארסה ובאבסורד" המופנים כלפי חברי האקדמיה בעלי זכות הבחירה, אלא גם משלוחים של יין פורט ותופינים יקרים, ארגזי שמפניה, ובעיקר ניצול קסמיה הנשיים וגופה של שחקנית תיאטרון ידועה, אחת מאהובותיו לשעבר של המשורר המת.

המלחמה המשעשעת מקבלת תפנית פתאומית בשל אירוע מפתיע, והכוחות מופנים ליעדים חדשים ומגבירים את לחץ ארטילריית השוחד הכספי והמיני כאחד. עשרות דמויות משתתפות בקרבות משני הצדדים, ולכולן שמות ברזילאיים מסובכים, שהקורא מוצא את עצמו מדלג עליהם בייאוש מה, בתקווה שלא יאבד את דרכו בסבך הקרבות המרים.

אמאדו מציין בכותרת המשנה כי זהו משל, ובהקדמה קצרה הוא אף טורח רבות להבהיר שכל דמיון בין הדמויות, הארגונים, האקדמיות, המעמדות והכיתות לבין אישים ואירועים מהחיים הוא בגדר צירוף מקרים בלבד. כל כך הוא מפרט וטורח, עד שהקורא תוהה האומנם רק צירוף מקרים: מאחר שהספר פורסם לראשונה ב-1979, בתקופת הדיקטטורה בברזיל, לא קשה לשער מהו הנמשל; "הגיבור האמיתי של ספרי", אמר אמאדו בראיונות רבים, "הוא העם הברזילאי". אולם במקרה זה אין מדובר בעם הפשוט, אלא באליטה הפועלת בשמו.

מכל מקום, ברור שזהו ספר פוליטי עם משנה סדורה, המרחיק את עדותו עד לדיקטטורה של "המדינה החדשה" בשנות ה-40 של המאה ה-20, אך שואף להיות אקטואלי ורלבנטי ובמידת מה גם אוניברסלי, עד לימינו אנו - זמן רב לאחר מות מחבר הספר עצמו. תיאור הדמויות הרבות, אף שהוא קצר ושטחי, מעלה אפילו חשד מסוים שמדובר ברומן מפתח. הדמות היחידה המעוצבת באופן מלא (יחסית) היא דמותו של המשורר המת, שמגלם את רוחה של ברזיל הגאה ואשר שירתו תיארה בלהט רומנטי דומה את פאריס הכבושה ואת הנשים בחייו, שקשריו האירוטיים והרומנטיים עמן זוכים לתיאורים מפורטים ומשובצים בקטעי הסונטות "שלוחות הרסן" של המשורר.

עד כמה מוצאים כל אלו ביטוי בעטיפת הספר? שתי גרסאות פורטוגליות מצאתי לרומן; בראשונה איור של אשה צעירה ועירומה יושבת על כיסא מהודר שהולבש במקטורן צבאי מעוטר, ונראית שקועה בחלומות שאפתניים. בכריכה השנייה ציור בצבעי מים של אשה עירומה, שרועה על מיטה בגבה אלינו וצופה אל הנוף הנשקף מן החלון. על אדן החלון אגרטל עם פרחים ורודים. בשני המקרים ניכרת ההשפעה של מסורת הציור הצרפתית. תחכומן של שתי העטיפות ניכר בכך שהן משיגות שתי מטרות באחת: מצד אחד, הדגשה של החלק האירוטי של הספר, שהוא ללא ספק מקדם מכירות משמעותי; ומצד שני יש כאן גם הצדעה סמלית ונרמזת לפאריס הכבושה.

אחת משתי כריכות הרומן בתרגום לאנגלית מציגה שני גנרלים לבושי מדים ועטויים מדליות, העומדים משני צדיו של ארון מתים ומביטים זה בזה כמו זוג תרנגולי קרב. מעל הארון ניצב ספר פתוח, שוורד אדום מונח עליו. ברקע כיסא אדום וריק, המצפה לאיש שישב עליו. זו גרסה המדגישה את הרומנטיקה הלטינית, שבמרכזה מלחמות הגנרלים, ואשר בה האירוטיקה והרומנטיקה נרמזות בלבד באמצעות הוורד. הגרסה השנייה באנגלית מציגה בפשטות שלושה פריטים: עט, חרב וכתונת לילה, וככל הנראה סומכת על היכרותו המוקדמת של הקורא עם אמאדו. בשני המקרים זהו עיצוב מעט שבלוני, שהוויזואליה שלו הולכת עקב בצד אגודל אחר עלילת הרומן.

עטיפת הרומן בעברית (בעיצובו של אמרי זרטל) נוטה יותר להפשטה. היא מציעה כריכה באדום עז שבחלקה העליון צללית של עלי גפן ובחלקה התחתון חרב שציפור קטנה עומדת עליה. נראה, אם כך, שהגרסה העברית מעדיפה את האידיאולוגיה "האדומה", המרקסיסטית, העומדת בבסיס ספרו של אמאדו, על פני הצדדים האירוטיים העסיסיים, כאשר הרומנטיקה והשירה מיוצגות על ידי ציפור השיר והחרב המסוגננת. אלו גם הנושאים שבהם מתמקד הטקסט בכריכה האחורית.

ההבדלים בין העטיפות השונות מעידים אמנם על תפיסת הוצאות הספרים השונות והעורכים את קהל היעד שלהם ומבקשים לפתות אותו באמצעותן, ואולם יש בהם גם כדי להעיד על הדרך שבה הם מפרשים את הרומן. אם לשפוט על פיהן, הרי שהגרסאות הברזילאיות רואות בספרו של אמאדו בעיקר רומן המתאר פרשיות אהבים פוליטיות ושמות בחזית את החלקים הסנסציוניים של העלילה - על חשבון הצדדים האידיאולוגיים שלו. הגרסאות באנגלית רואות בו רומן אתני-לטיני, ואילו הגרסה העברית שולחת את הקורא למלחמה אידיאולוגית של ממש.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ