"כך נגלתה לפני השירה"

כמו בסיפור בורחסי ממש, נמצאו לפני שנים אחדות בעליית גג של ספרייה הקלטות של הרצאות שנתן חורחה לואיס בורחס כמה עשרות שנים קודם לכן; הן נערכו לספר "מלאכת השיר", המאפשר לחזור אל דמותו החידתית של אחד המשוררים, הסופרים וההוגים הגדולים במאה ה-20

אורית מיטל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורית מיטל

מלאכת השיר

חורחה לואיס בורחס. תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו. תירגמו מאנגלית: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי. הוצאת בבל, 111 עמ', 88 שקלים

ניגשתי לספרו של בורחס, "מלאכת השיר", בלהיטות מסוימת, שמחה על ההזדמנות ללמוד את ה"מלאכה". שהרי "מלאכה" אינה מתרחשת ברגע מיוחד וחמקני של השראה ואינה בהכרח סוג הפעילות המאפיין מכשפים-גאונים. להיפך, המלה מרמזת על כך שכתיבת שירה היא גם סוג של עבודה, מקצוע הדורש מאמץ ומיומנות. כותב השירים המשתמע ממנה איננו זה שנעשים בו מעשים: לא רק משורר-מדיום, המתווך באמצעות המלים דבר מה גדול ממנו בהרבה הכותב את עצמו דרכו, אלא גם בעל-מקצוע שעמל על "מלאכת השיר". פירשתי איפוא את הכותרת כהזמנה להשתתף במעין סדנה שמנחה חורחה לואיס בורחס - משורר, מספר, הוגה דעות ומבקר מן החשובים והבולטים שידעה המאה ה-20.

כמי שמבלה חלק ניכר מעתותיה כמנחה וכמשתתפת בסדנאות כתיבה, שמחתי על ההזדמנות ללמוד את המלאכה מהסופר שבדה את "פונס הזכרן" ואת "פייר מנאר", דמויות ספרותיות שמלוות אותי מאז פגשתי בהן ב"גן השבילים המתפצלים"; מן המשורר שהתוודה "אשה כואבת לי בכל הגוף" (מתוך "המאוים" בתרגום טל ניצן, "שבו" 7); ושלימד אותי כי "החצר היא מדרון/ שהרקיע זורם בו אל הבית" ("החצר", "פעמון הפרא" בתרגומה של טל ניצן).

אבל ספרו של בורחס אינו בית מלאכה לכתיבת שירים. למעשה, את הכותרת "מלאכת השיר" כדאי לקרוא אחרת: לא השיר הוא האובייקט, התוצר של מלאכה כלשהי, אלא להיפך, השיר הוא זה העושה במלאכה. מלאכתו של השיר מתחוללת באנשים, שהם קוראיו, ובמקרה הזה בבורחס, שפרקי הספר פורשים את תודעתו. זוהי תודעה של קורא אוהב שירה, החושף בפנינו איך השיר ואיך טקסטים כתובים בכלל, עושים בו את מלאכתם: "לפני הכל אני רואה עצמי כקורא. כידוע לכם, העזתי לכתוב; אבל אני מאמין שמה שקראתי חשוב בהרבה ממה שכתבתי, שכן אדם קורא את מה שברצונו לקרוא, אך אינו כותב את מה שברצונו לכתוב אלא את מה שהוא מסוגל לכתוב".

אהבת הקריאה של בורחס, חיבתו הידועה לספריות ולספרים, הן שעומדות כאן במרכז. ועם אלה קל להזדהות. הספרייה עבורו היא "מערת קסמים" אינסופית, שתשוקתו מרחיבה אותה לאין שיעור: "לפעמים כאשר אני מביט בספרים הרבים שבביתי, אני חושב שאמות בטרם אגמור לקרוא אותם, ואף על פי כן איני יכול שלא לרכוש ספרים חדשים. בכל פעם שאני הולך לחנות ספרים ומוצא ספר על אחד מתחביבי, למשל השירה האנגלית העתיקה או השירה הנורדית, אני אומר לעצמי: 'חבל שאיני יכול לקנות את הספר הזה; כבר יש לי עותק אחד בבית'". מי שכאלה הם תחביביו, וכזאת היא ספרייתו, לא פלא שתודעתו עשויה מרקמת ציטוטים משל סופרים ומשוררים, רובם מתים. בורחס רואה בהם בני-שיח, עמיתים ומורים, המלווים את צעדיו: "אני מתאווה לשמוע את קולם. ולעתים אני מנסה לחקות את קולם בקולי בניסיון לחשוב את המחשבות שהיו עשויים לחשוב. הם תמיד לצדי".

ואמנם, חיקוי קולם של האבות והמורים מאפיין את השיח הבורחסי, הגדוש אזכורי שמות של מלומדים בני תקופות ותרבויות שונות וציטוט מכתביהם. גם בספר "מלאכת השיר" הנושאים העולים לדיון משתנים אמנם מפרק לפרק, אבל אופן פרישת הטיעון והדגמתו דומים, ונשענים על אזכורי שמות של כותבים - ידועים יותר או פחות - ועל ציטוטים מדבריהם. כבר בשני הדפים הראשונים של הספר אנחנו נתקלים בסופר האנגלי תומס דה קווינסי, בפילוסוף והפוליטיקאי האיטלקי בנדטו קרוצ'ה, במשורר האמריקאי ראלף אמרסון, בבישוף ברקלי, בג'ון קיטס ועוד.

בין אם הנושא הוא "החידה שבשירה", "אמנות הסיפור", "תרגום והמוסיקה של המלים" או "המטפורה", בורחס - כאילו היה בעצמו מעין "פונס הזכרן" של הספרות - פולט עשרות ומאות שמות, של פילוסופים, אנשי דת, סופרים ומשוררים, דמויות ספרותיות והיסטוריות, שאת קולן הוא מעלה למעננו באוב. פעולה זו לא רק משמרת אותן בתודעתנו אלא כמו מקימה אותן ממש לתחייה: "נדמה לי שאמרסון כתב באיזה מקום שספרייה היא סוג של מערת קסמים מלאה באלה שהלכו לעולמם, ושאלה שהלכו לעולמם עשויים לקום לתחייה ולחזור לחיים אם רק נפתח בעמודיהם". הציטוטים הללו הם פעולתו הפואטית של בורחס; פעולה אורפאית, המעלה קולות רפאים מן השאול, ומשמרת אותם במצב הביניים המאפיין את המעשה האמנותי - ספק מתים ואינם, ספק חיים והווים. עם זאת, גם שאלת המסירה מאב לבן, שאף היא שאלה על חיי נצח, עומדת בבסיס הציטוטים הללו.

דומה שקשה לגשת אל בורחס באמצעות כלים פרשניים פסיכואנליטיים, ושקריאה כזאת זרה לפרויקט הפואטי שלו, המתמקד בפני השטח המתעתעים של המציאות ושל ה"אני". בורחס מתעניין בהשתקפויות, בכפילויות ובבבואות המביטות זו במשטחיה הממורקים של האחרת לנצח; במלכודות דמויות מבוך שאינן מאפשרות חדירה אל עומק כלשהו, ובוודאי אינן מניחות תודעה או נפש מרובדת.

ובכל זאת, בפרק האחרון של "מלאכת השיר", שהוא גם הפרק בעל הטון האישי ביותר בספר, מתאר בורחס סצינה בראשיתית, מכוננת, שהתרחשה בינו לבין אביו: "אני חוזר אל אותו ערב דרום אמריקאי, שהוא כבר נחלת העבר הרחוק, ורואה בו את אבי. אני רואה אותו ושומע את קולו המבטא מלים שלא הבנתי, אך הרגשתי. המלים הן של קיטס, מתוך האודה לזמיר. שבתי וקראתי אותן פעמים רבות, כפי שקראתם בוודאי גם אתם, אבל הייתי רוצה לקרוא אותן שוב. נדמה לי שזה יגרום נחת לרוח הרפאים של אבי, אם היא נמצאת בקרבת מקום".

סצינה זו מאפשרת הצצה אל מה שמניע את מכונת הציטוטים הבורחסית. האב מענג את הילד באמצעות מלותיו המתנגנות של קיטס, ויוצר בו תערובת של השתאות, חוסר הבנה והתרגשות לנוכח דבר-מה פלאי, שבורחס המבוגר מנסה לפענח: "חשבתי אז שאני יודע הכל על מלים, הכל על השפה (כילדים אנו חושבים שאנו יודעים דברים רבים), אבל המלים ששמעתי זה עתה היו בעבורי בגדר התגלות. לא הבנתי אותן, כמובן. וכי כיצד יכולתי להבין שורות המספרות שציפורים, שחיות, הן נצחיות, שהן על-זמניות מכיוון שהן חיות בהווה? (...) עד אותו רגע התייחסתי לשפה כאל אמצעי לומר דברים, להתלונן, לומר 'אני שמח' או 'אני עצוב'. כששמעתי את השורות ההן (במובן מסוים, אני ממשיך ושומע אותן עד היום), הבנתי שהשפה יכולה להיות גם מוסיקה ותשוקה. וכך נגלתה בפני השירה".

לא רק המוסיקה והתשוקה אלא גם ההבטחה לאלמוות שזורה בסיפור הקטן הזה. הציפורים, החיות בהווה, הן נצחיות - בניגוד לבני האדם, השבויים לנצח בעבר ובעתיד. אבל גם אביו של בורחס, שבנו ממשיך את הקריאה ההיא כל חייו בניסיון לרצות את רוח הרפאים שלו, שומר כך על נצחיותו, וכך גם האישים המצוטטים, ובדרך כלשהי גם המצטט עצמו, המבקש מן הסתם להפוך בתורו ממצטט למצוטט.

פרשנים מציינים כי חלק מן השמות שבורחס משרבב לספריו הם בדויים, וכי הציטוטים הם לעתים פרי המצאתו של בורחס עצמו (בספר "מלאכת השיר" הספקות הללו אינם עולים, שכן המביאים לדפוס מספרו את השמות, ובהערות השוליים הצמידו תאריכי לידה ופטירה לאישים כגון אזורין, אנטואן גאלאנד, ג'ון בוניין, ואחרים, ששמותיהם אולי אינם מוכרים למרבית הקוראים, ואף הוסיפו מידע מתומצת על חייהם ופועלם); אלא שגם צורה זו, הציטוט הבורחסי המומצא, מתבארת לאור הסצינה המשוחזרת - או הבדויה - עם האב, המדבר אל בנו במלותיו של קיטס. שכן יש בציטוט המומצא מן המאמץ לשחזר עבור הקוראים את המבוכה לנוכח מלים לא מוכרות, מעוררות השתאות; ועמו את הספק הקל של הילד, השואל את עצמו מהו הדבר המדבר אליו מבעד לקולו של האב, ובתוך כך מיהו האב הדובר אליו ומי הוא עצמו, הנחדר כך על ידי הדיבור הזה.

קוראיו של בורחס ושומעיו נקראים כך להשתתף בסצינה, בתפקיד הילד: להתמסר לשיר, העושה בהם את מלאכתו, להיחשף אל הקול הפונה אליהם, התובע מהם הקשבה בכל מאודם. הקשבה זו שינתה עד היסוד את בורחס, שמאותו רגע נגלתה לפניו השירה; אבל היא גם הותירה אותו שבוי לנצח באותו רגע ממש. זוהי המלכודת של "מלאכת השיר" שאותה הוא מבקש לחלוק עמנו.

רשימת האישים המצוטטים ארוכה. אורכה כאורך הספר, ולמעשה היא לבו הפועם, תוכנו וצורתו. לא מיותר לציין שלמרות הגיוון הרב היא אינה כוללת נשים. זוהי רשימה של אבות ומורים ספרותיים שבורחס מעניק להם ספק-חיים, והם בתורם מעניקים תוקף לטון הריבוני שלו עצמו. עליהם הוא נשען ומהם הוא שואב את הסמכות לקבוע את קביעותיו הנחרצות. קביעה נחרצת כזאת היא הטענה כי כל האסתטיקנים שקדמו לו חולקים סוג מסוים של עיוורון: "מאז ומעולם, כשעילעלתי בספרי אסתטיקה, היתה לי ההרגשה המעיקה כאילו אני קורא בחיבוריהם של אסטרונומים שמעולם לא צפו בכוכבים. כוונתי לומר שמחבריהם כתבו על שירה כאילו היתה משימה שיש למלא, ולא כפי שהיא באמת: תשוקה והנאה".

אמירות מסוג זה, המפוזרות בספר, מנוסחות לעתים קרובות כמעין מכתמים שובי-לב שקשה להפריך, כגון "היופי אורב לנו בכל"; "בשירה השלמות אינה נתפשת כמוזרה; היא נראית הכרחית"; או אפילו "הקריאה הראשונה היא הקריאה האמיתית". דוגמאות ספורות אלה מצביעות על האמביציה של מנסחן: להציע תיאור של "הכל", של "היופי" או "האמת".

מבטו של בורחס רחב, חובק-כל. זהו מבטו של מבקר תרבות והיסטוריון, היכול לקבוע גם ש"איננו יכולים להאמין באמת באושר ובהצלחה. ואולי זו אחת הרעות החולות של תקופתנו", או "האפוס, כך אני סבור, הוא מן הדברים שבני אדם זקוקים לו". כלומר מי שבאמצעות הקריאה יכול לנסח תובנות פסיכו-סוציולוגיות רחבות היקף על תקופתו. מנקודת מבט זו הוא גם יכול לקבוע ללא עוררין מיהו המשורר הטוב ביותר של כל הזמנים (שייקספיר), שלעומתו כל השאר הם "משוררים מינוריים". ובורחס משתמש במלה זו בהוראתה הישנה, כמלת גנאי, ולא כשבח כפי שנהוג היום.

אבל האם בורחס עצמו אינו מבקש לצוד את היופי, לפרשו, לנמקו ולהסבירו? האם הוא כותב על שירה ב"תשוקה והנאה" - או "כאילו היתה זו משימה שיש למלא"? במלים אחרות, האין הוא כותב בעצמו כאסטרונום עיוור שמעולם לא ראה כוכבים, למרות שכל חייו כיוון אליהם עדשות מלוטשות ומשוכללות מאין כמוהן? הניסיון ליצור טבלאות-הערכה וסולמות מדידה למשוררים, כמו מעין מצעד פזמונים ענק המשתרע על פני תקופות ומרחבים עצומים, חובר ב"מלאכת השיר" לשאיפה הכמו-מדעית להעמיד את השירה על מספר מצומצם של עקרונות, תבניות, נוסחאות או דגמים.

הדוגמה המאלפת ביותר לכך היא הפרק על המטפורה. מטפורות הן יצורים פרועים מטבען. שלא כמו הדימוי, המציב תמרור אזהרה לפני הקוראים בדמות כ' הדימוי, או בדמות המלה "כמו", המטפורה מטיחה בנו ללא אזהרות מציאות לא מוכרת, מעוותת, שיש בכוחה לעתים לטלטל אותנו. אבל מכל העשיות המעניינות שאפשר לעשות במטפורות - או להניח למטפורות לעשות בנו - בורחס בוחר בגישה מדעית-מתמטית, בפעולת מיון וצמצום.

הפרק נפתח בציטוט מטפורה מן המזרח הרחוק: "אם אינני טועה, הסינים כינו את העולם 'עשרת אלפים דברים, או (...) 'עשרת אלפים ישויות'". הצד הכמותי של המטפורות מטריד את בורחס - הן רבות מאוד, רבות מדי, אבל אינן מגוונות מספיק לטעמו: "אם ניקח את המספר עשרת אלפים, ואם נקבל את ההנחה שכל המטפורות נולדות מהבאתם יחד של שני דברים שונים, אזי היינו יכולים, אילו עמד לרשותנו די זמן, לחשב סכום כמעט לא ייאמן של מטפורות אפשריות. שכחתי את האלגברה שלמדתי, אבל נדמה לי שהחישוב הוא 10,000 כפול 9,999 כפול 9,998 וכן הלאה. כמובן מספר השילובים האפשריים אינו אינסופי, אך הוא עולה על כל דמיון. כך שיכולנו לחשוב: מדוע משוררים בעולם כולו ובני כל העידנים נדרשו לאותו מאגר מצומצם של מטפורות בשעה שישנם שילובים אפשריים רבים כל כך?".

למרבה התדהמה זהו עיסוקו העיקרי של הפרק: ההתחקות אחר מספר דגמים יסודיים, שמרבית המטפורות שנכתבו אי-פעם מתארגנות על פיהם. מה שמפליא את בורחס במטפורות אינו הכושר האנושי לברוא אותן; לא תמונת העולם המורכבת שהן מבקשות למסור, זרה ומשכנעת בעת ובעונה אחת, היא המעסיקה אותו, אלא העובדה שהן מצטמצמות למספר דגמים יסודיים: ההשוואה בין עיניים לכוכבים, בין קרב לאש, בין זמן לנהר, בין נשים לפרחים, בין החיים לחלום ובין שינה למוות.

כמעט שערורייתית נראית לו העובדה כי קורא המתעניין בשירה - ולא בתיאוריה של השירה - עלול לחלוף על פני מטפורות שונות הנגזרות מדגם אחד מבלי להרגיש בכך כלל. עבורו זהו העיקר: "אילו הייתי הוגה נועז (...) הייתי אומר שישנם כתריסר דגמים כאלה, ושכל שאר המטפורות אינן אלא משחקים שרירותיים".

הספר "מלאכת השיר" אינו כולל פרק על דמויות בשירה או בספרות, או על "אמנות בניית דמויות", אבל הסקרנות כלפי הפרסונה של בורחס העולה ממנו היא מרכזית, ואינהרנטית לכתיבתו בכלל. כזכור, כבר בסיפור "בורחס ואני", הפותח את "גן השבילים המתפצלים" תוארו היחסים המתוחים בין בורחס לבין "שם המחבר" שלו: "מוגזם יהיה לטעון שהיחסים בינינו עוינים. אני חי, אני מסכים לחיות, כדי שבורחס יוכל לזמום את הספרות שלו, וספרות זו מצדיקה אותי (...) שנים על שנים ניסיתי להשתחרר ממנו (...) אינני יודע מי משנינו כותב את העמוד הזה".

גם מ"מלאכת השיר" עולה פרסונה כפולה, ספק איש שחלם כי הוא פרפר, ספר פרפר החולם כי הוא איש. כך, לצד הטון הסמכותי, מקים בורחס פרסונה נוספת, של הוגה הססן, אכול ספקות, המגשש את דרכו אל האמת; מי שאין באמתחתו תשובות אלא רק שאלות. כבר בפתיחת הספר הוא טורח להנמיך את הציפיות: "לפני הכל הייתי רוצה להזהיר אתכם בנוגע למה שאפשר, או מוטב למה שאי אפשר לצפות ממני. אני נוכח ששגיתי (...) אין כל בשורה בפי (...) אוכל להציע את תהיותיי, ותו לא (...) כל שבידי להציע לכם הם ספקות".

הסתירות העולות מדמותו של בורחס כפי שהיא עולה מקובץ ההרצאות שעליהן מבוסס הספר רבות. האם האיש שצורת הביטוי המרכזית שלו היא ציטוט מדבריהם של קודמיו הוא גם זה הכותב על ההיסטוריה כרעה החולה של תקופתנו? "לדעתי החוש ההיסטורי שלנו רובץ על גבנו כעול (...) כיום מעסיקות אותנו הנסיבות (...) ואולם אם אכן ניחנו בתודעה היסטורית, נוכל בוודאי להניח כי יום יבוא ונהיה פחות מודעים להיסטוריה. יום יבוא ובני אדם יחשיבו אך בקושי את צירופי הנסיבות שמתוכם צמח היופי ויראו לנגד עיניהם את היופי עצמו. ייתכן אף שיחדלו מלהתעניין בשמותיהם של המשוררים ובתולדות חייהם (...) אני מדמה לעצמי שבעתיד (ואני מקווה כי עתיד זה מצוי מעבר לפינה) לא נסיבותיו של היופי יטרידו את מנוחת בני האדם, אלא היופי עצמו". במלים אחרות, הפרסונה של בורחס העולה מן הספר היא זו של מלומד קשיש המבקש להימלט מלמדנותו, אלא שזו אוחזת בו כבטרף ואינה מרפה, עד שהיא לוכדת גם אותנו בקסמה.

כמו על מנת לאשש את הפרסונה הכפולה הזאת, יחד עם הספר "מלאכת השיר" ראה אור בימים אלה ספר נוסף של בורחס, "שבעה לילות" (הקיבוץ המאוחד), שאף הוא מבוסס על סדרת הרצאות שנשא בערוב ימיו. בין שני הספרים יש הבדל עקרוני: "מלאכת השיר" מבוסס על הרצאות שבורחס נשא באוניברסיטת הרווארד ב-1967, אבל אלה לא נערכו ולא הותקנו על ידו כספר. "שבעה לילות" מבוסס על הרצאות שנשא ב-1977, אך במקרה זה הוענקה לבורחס ההזדמנות לערוך אותן. כמובן שפרסום שני הספרים בסמיכות זה לזה כמו נלקחה מעלילה בורחסית של הכפלות והשתקפויות: איזה משני הספרים הללו קרוב יותר ברוחו לכוונותיו של הדובר שנשא את ההרצאות? באיזה מהם בורחס "אמיתי" יותר? אלה שאלות חסרות טעם לא רק לאורן של התיאוריות העכשוויות על "מות המחבר", אלא גם לאור העלילות שרקח בורחס עצמו בספריו.

לא פחות מעוררת השתאות היא עלילת הבאתו של הספר "מלאכת השיר" לדפוס, המתוארת על כריכתו האחורית. אף היא נשמעת כאילו נלקחה מאחד מסיפוריו של המרצה: "במהלך החודשים הבאים נשא בורחס את ההרצאות באנגלית, בעל-פה. ההקלטות, שהיו העדות היחידה שנותרה מהן, אבדו בספריית האוניברסיטה, וקיומן התגלה בדרך מקרה רק יותר מ-30 שנה אחר כך, כאשר לקראת סוף המאה שעברה נמצא אחד מסלילי ההקלטה בעליית הגג של הספרייה". הספרייה, מקום חיותו העיקרי של בורחס, אותו מרחב שהוא מתאר כ"מערת קסמים מלאה באלה שהלכו לעולמם", בלעה את ההקלטות ופלטה אותן שוב באורח פלא כשבורחס, הספרן העיוור, כבר לא היה בין החיים.

עלילה זו, בנוסח "אבד" ו"נמצא", כלומר עלילה של שכחה - או השכחה - וגילוי, אוספת את ההרצאות, מוסיפה להן ממד ביוגרפי והופכת אותן למעין סיפור. היא מוסיפה ל"מלאכת השיר" רובד נוסף של הבטחה: הישרדותן הפלאית של מלותיו מוסיפה להן עוצמה, אולי אפילו ממד של קדושה. שהרי תלאות הזמן לא נגעו בהן, והן נותרו חיות כשהיו, גם לאחר מותו של הגוף שהגה והפיק אותן. זוהי עוצמתן של רוחות רפאים, שהידע שלהן חוצה גבולות, וכולל דבר-מה שהאנושי מנוע מידיעתו.

ספר שיריה של אורית מיטל, "שירי ברירה", ראה אור בהוצאת כרמל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ