בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הייתי עייפה כמו משאית זבל

קווים ראשונים לעלייתו של דור ספרותי חדש בשירה העברית (ב)

תגובות

התנועה המרכזית בשירת דור המשוררים החדש בשירה העברית, אשר הופכת אותו למהפכנית לעומת קודמו, היא התנועה מהבית הבטוח אל המרחבים הפתוחים, ובהם הרחוב, הים, ההרים, המדבר, מקומות שונים בעולם והנדודים בכללותם. למשוררי הדור הקודם סימל הבית את המסגרת הבטוחה, השלווה, הבלתי-מסתכנת לעמוד מול המציאות החיצונית לה. הבית שימש מקום מבטחים מפני אינתיפאדות ופיגועים המוניים באוטובוסים ובבתי הקפה. המרחב הפתוח בשירי המשוררים ילידי שנות השבעים והשמונים כולל גם את הבית, אלא שהוא נפרץ ונסדק ונהפך לא אחת. המשוררים הצעירים מעיזים לצאת החוצה, ולעתים אף יוצאים אל מחוץ לגבולות ההוויה, אל השירה המטאפיסית.

שבירת מסגרת הבית הבטוח מטונימית, כמובן, גם לשבירת מסגרות אחרות בשירה החדשה. שירתם של דורי מנור ומאיה קופרמן גודעת עצי משפחה; גילי חיימוביץ' ורונן אלטמן קידר מטילים בשיריהם ספק בזוגיות הבורגנית השבעה ומחפשים סוג חדש של אהבה; שירת אורי הולנדר מבקשת לערער את שלוותו של המוסד המוסיקלי ומכניסה לתוכו תכנים נועזים; ויקיר בן משה עוסק בשיריו בחקירת האני ובבדיקת גבולותיו, אפסותו וכוחו. ברשימה הקודמת הדגמתי חלק מהמהלכים האלה ועתה אני מבקש להביא דוגמאות נוספות למהלכים דומים של משוררים אחרים מבני הדור החדש בשירה.

ענת לוין חודרת למחלקת טיפולי הפריון המקודשת, ומציגה אותה במערומיה: "ד"ר זילברשטין אינו זוכר איש אלא את ילדיו. מטופלותיו גוף אחד, לב אחד, פות אחת פתוחה לצעקה" ("אנה מסתובבת לאט", "לקסיקון הפריון", עמ' 13). היא מתמודדת באומץ עם קושי הפוריות באמצעות השירה: "אני מתגעגעת לילדים שלא יהיו לי" (עמ' 40); "הילדה שתהיה לי / כבר מסמנת בישבנה / את מקומה על ירכי... וכולה היא / ברורה כמו געגוע / חמקנית כמו העכשיו" (עמ' 41). נטעלי בראון נוברת בחוויות הילדות שלה בספרה "להרוג ולנשום" (2006), וחושפת את שבריה באמצעות אגדות ילדים: "שלוש דובות גדולות באו בחלומי / מעולם לא הייתי זהובה ונעימה / רגלי נטעו עבותות בשולי השמים / (ורק אמי עוד מושכת מהן שערות אהבה)" (עמ' 17). ננו שבתאי עסוקה אף היא בתיאור הילדות כמקום של שבר גדול, שממנו היא מצליחה להבקיע וליצור את "ילדת הברזל" שלה (2006). ילדה זו משמשת לה מקור של כוח להתמודד עם העולם, הגברי והאבהי בעיקר: "הייתי בביוב / ושם היתה ילדת ברזל / עכשיו היא נערה / אבל יפה, מאוד יפה / והיא הזכירה לי אותי" (עמ' 62).

השבר הוא מקור של כוח גם בשירתו הבוטה של נועם שדות, המוצגת בספרו "פוסט טראומה" (2006). בסוף הספר הדובר בא חשבון עם אביו המכה. בשיר "התנתקות" הוא מבקש ממנו שיפסיק להתקשר אליו (עמ' 72), כדי שתוכל לנוח עליו ההשראה השירית בשיר "ביוגרפיה": "ושם הוא יפהפה / ושם הוא מרוצה / ושם הוא מקבל מכות של אהבה" (עמ' 83). מהעבר השני של המתרס ניצבת ענת זכריה, שבשירתה הארוטית מסרסת את הדמות הפאם-פטאלית, אבל באורח פלא יוצרת דמות חדשה, שהיא בדיוק כזאת, אולי אפילו חזקה יותר מקודמתה. בשירה הארס-פואטי, "המשוררת", המופיע בספרה "יפה אחת קודם" (2008), נחשפת התבנית הכפולה הזאת: "אני... חושפת את ערוותי / עתירת הרבדים לאחר שהסרתי / סופית את עלה התאנה / מוכנה לדגמן את הפעולה המינית האהובה עליכם / בעירום כפול" (עמ' 74).

יצירה חדשה, העולה מתוך השבר דווקא, היא הבשורה של משוררי הדור החדש בשירה העברית. המשוררים החדשים הם בראש וראשונה בוראי עולמות. הם מכוננים משמעויות חדשות, נוהים אחר המרחבים הגדולים והנסתרים של הגוף והנפש ומבקשים לגלותם. יקיר בן משה מגלה את יכולת הבריאה מתוך כליה. בשיר "כמו ילדים ראשונים לאם פונדקאית" הוא מדמה ניסיון התאבדות, שבעקבותיו הוא הופך לאיש אצולה נשגב, "הרוזן לחצר פלורנטין... (ש) תלש את גבולותיו והוציא את עצמו מעצמו" (עמ' 15). בשר הגוף המתכלה הוא פתח לעולמות חדשים, "המצח הוא רצועת חוף של ים, במרכזו מכתש מהבהב" (עמ' 39) ו"אישון העין הוא פעמון מזמזם" לכניסה אל בית שנהפך על פיו (עמ' 44). גם המשורר אלמוג בהר מבקש לצאת מעצמו, לגלות בגופו מכל זכרונותיו, עד שמתוך הריק והשתיקה הוא חוזר אליהם ואל האהובה שמחכה לו במיטה ("צמאון בארות", 2008).

נוית בראל הופכת את עולמה הפנימי החשוף לכלי שדרכו היא מספרת את העולם: "אני האשה הניצבת בזה להתערפל / בעלילות החורף בימים כאלה / כשלבי אינו עולץ / וקרני אינה רמה / ומעטים הרחמים // נפש נשפכת כגשם / מתוך מרזבים" (2005). תקווה גדולה יותר יש בעולמות הברואים של קרן רחל קוך, שבספרה "אי אהבה" (2005) נעה בין המחסור באהבה לבין הרצון העז לגבש לעצמה מקום של אהבה טוטאלית. התהליך יפה: "דע לך שיש בי סוף לכאב... / דע לך אשה של טעם מתוק / זה טעמי" (עמ' 13, "המקום בו האוקיינוסים מתחברים" וגו'). קוך מתמזגת עם מי הים ונבראת מתוכו (עמ' 63) כי היא יודעת שנדרשת עכשיו פרימה של העולם הישן כדי לתפור מתוכו עולם חדש. ממלכה של ממש מסתמנת בשירו המהדהד של יהודה ויזן, הפותח את ספרו "שירי יהודה" (2007): "יהודה מבקשת להכיל את קצה / כלומר - לא לגווע. / בקיום ממשי, לא מופשט / בגופה או / בגוף שלישי נקבה לכשגופה ידובר / היא דורשת אין סוף... לעוט, היא קובעת / לפשוט על הכל / לאכול ולשתות עד אובדן החושים כולם / ולהכיר בכך" (עמ' 5).

משוררי הדור החדש בוראים עולמות גם מתוך האובדן. כך נוהגת חגית גרוסמן במחזור שירי הקינה שלה על מות אביה, "תשעה שירים לשמואל" (2007). אחד משיאיו של המחזור הוא השיר "מטמורפוזה", שבו מותו של האב מכתיר לחיים את שירת בתו: "עם שחר נפשו נעשתה דבר חדש / לחישת הרוח ביציאתה / נשמעה מרחק דור ממקום גופו / והפכה לדיבור בלשוני" (עמ' 8). גם יעקב ביטון עושה כדבר הזה בעקבות מותה של סבתו, היא האם הגדולה של משפחתו ("אינה דדה", 2007). בשיר הנושא את שם ספרו הוא מגיב בכעס על מותה, אבל "רוצה להוציא עכשיו זרע רק שיהיו בסביבתך חיים / שאלוהים ישרוף אותי אחר כך / שתתעוררי" (עמ' 15). כוונתו של ביטון היא ליצירה ולא לשקיעה בצער האבלות: "קומו כולכם להתנודד בתעיה", הוא אומר בשיר "אגרטל", "קומו אני מתחנן (נגמרה השירה) / לנסיעה, למנוסה, לגלות, להתשה, / התרחקו בצליעה משלכת הגוף" (עמ' 48). יחזקאל נפשי הופך את שירי האהבה הנוגים שלו למסעות מטאפיסיים עמוקים המגלים תקווה גם במקומות שבהם רוח האדם נוטה להישבר. בספרו "עכשיו פתיחה" (2003) סיפור האהבה הנכזבת שלו לנערתו הופך למסע מרגש של חמלה ואהבת האדם והעולם. את שירו היפה וחוצה הדתות, "על חסדו של אלוה", המתאר את שהותו במנזר עין כרם, הוא חותם כך: "אני חש... כי האלוהים נוטה חסד למקום הזה... איזה רגע קסום הוא אלוהים. אני חש באושר בל יבוטא" (שבו 17, 2007).

התשתיות התמטיות של משוררי הדור החדש, שוברי המסגרות ובוראי העולמות, מלוות גם בתבניות רטוריות מעניינות. באופן מפתיע, דווקא מי שמעמידים את עצמם כבוראים בשירה, מציגים בשירים את חולשותיהם האנושיות. משוררי הדור הקודם, שתיארו בשיריהם את העולם הקיים, העמידו פרסונות שיריות מושלמות, כמעט ללא פגמים. הפגמים נמצאו בעולם המתואר ולא בהם עצמם. לעומתם, המשוררים החדשים נחשפים בשירים גם במגבלותיהם. זו דרכה של שירה טוטאלית יותר להיווצר. אורית גידלי מתארת בשיר "בית" את עייפותה מלמלא את תפקיד האם הכל-יכולה: "הייתי עייפה כמו משאית זבל, שום כוח להרים את / הצעצועים של הילדה" ("עשרים נערות לקנא", 2003). היא חוששת גם מחולשותיה לשמש מאהבת מיומנת לבן זוגה ולכן מגייסת לעזרתה "לחשנים, שנים של לחשנים" ועשרים נערות לקנא.

הדובר בשיריו של נועם שדות חושף את מחלת הנפש שלו בספריית האוניברסיטה (עמ' 16). אלי אליהו מתאר את אוזלת ידו בשיר "יושב חדרים", המופיע בספרו "אני ולא מלאך" (2008): "איך נהייתי ככה יושב חדרים / אני שהייתי צריך / לפלס ביערות / לטפס בהרים לגמוע / כמו ציפור / את המרחק מאלוהים" (עמ' 29). אל דאגה. אליהו בשירתו הלירית הצרופה גומע מרחקים, וגם ענת זכריה, שבשיר "ויפה אחת קודם" מפרטת את חסרונות הגוף והתשוקה שלה: "לא נעים לי שתאוות בשרים / ממלאה גוף לא בטוח בעצמו... רוצה לצעוק אבודה או נגאלת / אלוהים / ובמקום, אני נבטאת בקול מלוקק קטן" (עמ' 29). כאמור, החולשות לא מוצגות בשירים רק כדי להאניש את דובריהם, אלא הופכות גם למקור של כוח, המאפשר התפלמסות אמיתית עם דורות העבר. בשירו החכם של אלמוג בהר, "משוררים מתים", ישנה נימה אירונית טובה בהקשר הזה: "משוררים מתים / כותבים טוב / ממני / טוב מן המשוררים החיים / טוב מאלו שעוד לא נולדו. / כשאהיה משורר מת / אולי אכתוב טוב / ממני / טוב מן החיים / טוב מן המשוררים אשר עדיין לא נולדו" (עמ' 157).

רשימה שנייה מתוך שלוש. ברשימה הקודמת נפלה טעות בשמו של תומס קון, מחבר הספר "המבנה של מהפיכות מדעיות" (1977, תירגם מאנגלית יהודה מלצר).



פרידה קאלו, העמוד השבור, 1944. יצירה חדשה עולה מתוך השבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו