בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפיקורס כותב תורה לעצמו

דברים שבשירה

6תגובות

המפתח לספרו העדין והיפה של מירון ח. איזקסון, "בפעם הזאת", אינו נסתר. "שומע גופו של אדם/ שיחה על מותו הצפוי/ והוא חייב להגיב", הוא כותב בו. אבל כיצד ומתי שומע אדם על מותו הצפוי? אולי, על פי איזקסון, במות הוריו. משהו נעשה אז דחוף יותר, בלתי נתפש יותר, "הרי אביו המוטל עתה לפניו/ קבע לו את שמו". ואם שורשיו של האדם נגדעים, מה יהיה על ענפיו; הכליון מאיים פתאום לא רק על גופו, אלא גם על כל מעשיו, על מה שנתן טעם לחייו ועל מה שישאיר כביכול אחריו. "חוששים הקירות והנשים/ וגם האותיות והפנים/ שמא יסתלקו עמו.// כל אלה שטרחו לפורר אדם או למלאו/ לפתע בודקים ללבם את תוקפו".

בשני מישורים לפחות בוחן איזקסון את הסוגיה העתיקה והתקפה תמיד הזאת, במישור הנפש ובמישור האדם. גם אם אינו חד משמעי בעניין זה, הנפש מקבלת בשיריו מעמד נפרד מן הגוף. "הנפש ניתנת לפירוק", הוא כותב, כמו ש"הגשר ניתן לפירוק/ קחו לכם את עציו/ תנו לאש או לילד המטפס". אבל אין זה הד לאמונה בהישארות הנפש דווקא, אלא שאלה, עניין המוטל בספק מתמיד. "גם הפעם לא ידעתי/ אם מה שהולך לאיבוד/ נמצא במקום אחר", כתב איזקסון עם מות אביו.

אבל אותו ספק, כך נדמה, אינו נובע מהמפגש הישיר עם המוות - משמע, מבקש נחמה או אשליית המשכיות - אלא מן החיים דווקא. נוכחותה של הנפש נדמית מוחשית לאיזקסון כהוויה יום-יומית כמעט. לא לשווא חוזר בספרו מוטיב החדר, שהרוח או האור באים אליו מבחוץ והולכים ממנו. הדיאלוג עם הנפש המוצאת לה בית בגוף שזור בשירי הספר. "נקי נפשך בשבועה", הוא כותב באחד מהם, "כמה עוד אפשר להאמין/ לפרועה הזאת/ פגמה בבגדייך/ הוליכה אותך מבית לבית... כבר מוטב לך בלעדיה... אומרת: אמון יש ביני לבין האשה הזאת/ הכרוכה מסביבי כמו שעון".

ואולי לא במקרה ממוען שיר זה לאשה. במישור האדם איזקסון מבקש לו מחסה באהבה האישית, באהובה. מצד אחד, הוא אולי מתפכח מאשליית השושלת כהמשך קיומו שלו (המשפחה "יושבת לשולחנו לסעודה/ של המאכלים ששנא בחייו"). מצד אחר, הוא יוצר משוואה ברורה: "קהלת מנה את ההבל/ אחרי שכינס נשים וזמנים/ ואני תחת השמש טרם חיבקתיך". לא שאיזקסון מאמין בהכרח בכוחה המוחלט של האהבה, בקיומה היציב והטהור, בוודאי לא בכוחה לגבור על החידלון, אבל אפשרות אחרת כמו לא עומדת לרשותו. "משום פגם המשפחה/ משום חולשת הלילה... משום בגד שנקרע/ משום חולשת מוחי/ משום המים הגדולים שהותירו מעט מקום/ ליסודות הבית שלנו/ אמרי לי כעת/ היכן יחכה לי אורך".

נדמה כי איזקסון, אדם שומר מצוות, גם מכיר בגבולות הידיעה והנחמה שבדת. אפילו בספרו זה, הגדוש שאלות המעוררות כמיהה לתשובה מן המוכן, הוא שומר על מבט אמיץ, מפוכח עד כדי כך שהוא כותב: "מרחק הגירוש מהבית/ נוהם מפחד מול מרחק החזרה// רק אפיקורס אחד ארוך/ מתעקש לפתע לכתוב לעצמו ספר תורה".

אפיקורס הכותב תורה לעצמו הוא אולי איש המוסר, איש המעלה. בשיר הנפלא "פיזיקה" רומז איזקסון על האפשרות הזאת, על האפשרות שמגבלותיו של האדם, מגבלות הגוף ומגבלות הרוח, אינן סותרות את היותו יצור נאצל: "חישוב חולשתו של ?הכוח החלש'/ הוחמץ/ לא ידענו עד כמה/ הוא חלש/ גם לא ידענו/ עד כמה אדם רעב/ וכשמכים באיש/ המספרים לא מספיקים לעלות עד שלוקחים/ את נשמתו לשם, ובמכשיר ההחיאה הקו/ ממשיך להיות ישר כמו אדם/ שמתעקש אפילו פעם אחת לא לשקר".

וגם: תחושת דחיפות עולה גם משירתו של במאי התיאטרון והמשורר דוד לוין, שיש בה סיכום וחידוש, איסוף מן הישן והתפרצות יצירתית קדחתנית, מפליאה בעשור השמיני לחייו. לא פחות משלושה קובצי שירה פירסם לוין השנה, והאחרון שבהם כמו מסכם את הלך רוחם. "היה שלו לב", מבקש לוין במחזור הראשון מבין השניים המכונסים בו. "הרצון ללטף נמר גובר", הוא קורא בכותרת השני (שכבר הופיע בעבר). לכאורה, אפוא, שתי בקשות סותרות מניעות את לוין, בקשת השלווה באחרית החיים והבקשה להתקרב פעם נוספת אל הסכנה, אל היצר, ובו בזמן להשלים עם חלופיותם. "לטף נמר בצאתך", כלשונו.

אלא שבשיריו של לוין, אולי כמו בחיים עצמם, שתי בקשות אלה שלובות זו בזו. יש בהם אירוניה לא קטנה ואיזה פיכחון. לכאורה, "היום דומייה פרושה בעולם"; אבל אין זו שלווה, אלא "בבואה של מה שאין להשיבו". לכאורה, אפשר לקבל את טבע הדברים: "חתול מת. ציפור מתה. דרך הטבע"; ואולם, "אדם מת/ כאילו עשה משהו שלא כהלכה". על כן, אולי מתוך השלמה נואשת עם היעדר המשמעות שבכל זה, יכול הלב להמשיך לעשות "את שלב יודע עשות/ החרש ופעם. החרש ופעם".

וכל עוד הוא פועם, קורץ לוין בסוף הספר, חיוני ומפתיע, "שאלה: לבן? אדום?/ יש דג נהדר ויש קציצות בשר".

"בפעם הזאת". מירון ח. איזקסון. הקיבוץ המאוחד, 94 עמ', 64 שקלים.

"היה שלו לב". דוד לוין. קשב לשירה, 40 עמ', 54 שקלים.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו