כי בחושך נמצא הסוד

מאיה בז'רנו על קובץ שיריו האחרון של יורם לוי פורת, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים

מאיה בז'רנו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאיה בז'רנו

החיים הם עניין מקומי יורם לוי פורת. הוצאת קשב לשירה, 63 עמ', לא צוין מחיר

"החיים הם עניין מקומי" הוא הספר השלישי בטרילוגיה, לאחר "אוניות התה" ו"העיר התחתית"; הוא כולל תשעה פרקים שהם תשעה חללים לשוניים דחוסים, טעונים רגשית והגותית ורבי יופי פיוטי. זהו מסע קשה ותובעני לקוראיו, שנדרשים לרדת עמו למחוזות המוות, הכאב והעצב.

הטקסט של יורם לוי-פורת הוא רב-ממדי בתפיסת הזמן שלו ובעל נוכחות אינסופית ובו-זמנית של חלקי מציאות ממשית ובדיונית-הזויה, ומקומות לא מוגדרים בזמנים שונים. העבר, ההווה והעתיד מתמזגים בתודעה, וזו נפרשת לפנינו בשפה שירית מרובת התייחסויות וחלקי ציטוט מספרות העולם, הקולנוע והתנ"ך, ת"ס אליוט, דנטה, שייקספיר, צ'רלי צ'פלין, סראמאגו, פאול צלאן, דליה רביקוביץ' ועוד.

בתוך השפה והדיבור, שהם ממהותם ליניאריים, לוי פורת יצר כאן מרקם לשוני לא-ליניארי, שבו הדברים מתקיימים במרחב אנושי ולא-אנושי כאחד. הייתי אומרת שזהו זמן-חיים של ישות דיימונית, אותה יישות שמרחפת בין הארץ והחיים האנושיים לאופק מטאפיסי נע ומתפשט. הכל בספר - הנופים, האנלוגיות המצוטטות, הדמויות - משובץ וכפוף לרצון מרכזי אחד: הרצון לפענח משהו, להבין את פשר החיים, לגרד את מעטה האשליה הכוזב ולהיכנס לחושך - כי בחושך נמצא הסוד. מצד שני, ובו-בזמן, קיים ויתור, ואיזו תנועת ביטול דוחה כל זאת משום שזה "מגוחך" וחסר סיכוי. באחרית-הדבר כותב אורי הולנדר: "אצל יורם לוי פורת הלשון היא חלק מן האוקיינוס העיני".

ריבוי הזמנים והערבוביה שלהם בטקסט מאפשרים כניסה כמעט מכל מקום שממנו בוחר הקורא לנוע קדימה ואחורה. ובלשונו של לוי פורת: "בוא ונרד אל ספינת החלל שלי,/ הים שטוח ופירורי הלחם בשעון הכיס/ עוצרים בחריקה את תנועת היקום./ (...) והספינה שטה בגבה נמוך/ מעל רחוב בתי המלון, שלטי הברים הבוערים/ ורוחות הרפאים המשועממות..." (עמ' 29). השאלות הקיומיות הגדולות פזורות לאורך הספר, ויכולתו של אדם להבין את חייו ואת פשר העולם מוטלת בספק רב עד הכחשה של עצם האפשרות להבין.

"התראינה העיניים האלה?// לקרוא במראה לקרוא את עצמ?/ לדעת, הסתר פנים, פני עצמך/ נשלפים מתוך השרוול הריק, כמו שפן (...) ואתה נושך את הלשון.// מה שנדמה לנו קיים/ כבר לא קיים," (עמ' 13). אותו ערך אנושי שהפילוסוף עמנואל לוינס מציינו כנושא הכרה - פני אדם, הפנים בכלל, הראייה והאור כמקור הבנה ותפיסה, מנושלים בשירתו של לוי פורת מכל יכולת לגאול את הפרט האנושי מהאין, מהחידלון, מהכאב הגדול ומבדידותו הקיומית. אין בשירה זו שום סימן ואות לחסד אלוהי. השמים ריקים. "מפני שרק בשמים נטולי מציאות/ היא תמצא את דרכה בחושך./ (...)/ רק בחושך תראינה העיניים האלה" (עמ' 14).

גם בהמשך, האדם נשאר בודד בסבלו ומה שנותר לו זה לנשוך את הקיר בחושך: "מרורים מרורים אתה נושך את הקיר/ שמאכיל אותך (...)" ("הנהר", עמ' 21), והניסיון להבין הוא מגוחך. כמוהו הניסיון להשליט סדר בתוהו, כדברי השיר בפרק המסיים. גם המלים, הדיבור והיצירה השירית אין בכוחם למלא את האדם בשמחה או באיזו תקווה ממשית. המלים מתעתעות ובלתי מספקות. "אני שאיוולת ותוחלת תלויות על צווארי/ ברתמת מלים, יודע כי המלים מדברות/ בלי להג הדיבור, לפני הידיעה ואחריה./ המלים נוכחות תמיד, נעדרות תמיד" (עמ' 25); "המלים הן פרות צמר שחורה מגינה מפני הקור" (עמ' 35).

המלים והתבונה הן הסימן המבדיל בין האדם לבעלי-החיים, ובאמצעותן הוא מנסה לחקור ולהבין את העולם ואת עצמו, אבל חולשתן רבה מכוחן ולוי פורת חושף בספר את ערוותן. המפתח שנשאר בידי האדם בשירתו לא מעביר אותו אלא ל"אי מצורעים", עולם של חולי וסבל ומוות. מסקנתו של גיבור המסע השירי של לוי פורת היא שבעולם הממשי, באור השמש, בשדה הפרחוני ובמיני תענוגות אפשר מעט מאוד לשמוח ולהתנחם. אולם כגודל הפיכחון על סף המוות, כן גוברת עוצמתה השירית האפית-בלדית של השירה הזאת. הייתי אומרת דואנדה שחורה, מונח שגרסיה לורקה טבע באחת ממסותיו ומשמעו הוא מקורות ההשראה האמנותית על סף המוות.

אין בשירה הזאת חוויות ליריות אישיות המעוגנות בזמן ובמקום קונקרטיים; אלא רצון ההפשטה וכוח ההפשטה מניפים ומושכים את המשורר וקוראיו למסע אל מין מציאות חוץ-מציאות, מסיטים אותם אל מחוץ לחיים. המקום הזה מזכה אותם במבט מקיף, מרוחק ומסכם על העולם - עם תובנה ולקח שכלי חד ואכזרי אך ללא עונג הראייה החושית, עונג הטעם ומגע שמחת-האהבה, שהם נחמתו של האדם עלי אדמות, וגם ללא בשורה: "הבשורה היא סכין קר, ניתוח החלפת עצם ירך או מסתם." (עמ' 35); "ולתשוקה עצמה אין מושג גוף,/ מעופפת כספינת רפאים בחשכת העורקים" (עמ' 25). הוא נידון לקבל את גזר דינו הקשה, וכמו איוב מפיק ממנו שירה מקורית במבעה, יורדת אל חדרי בטן. זוהי קריאתו החתרנית נגד הסבל ותחושת הכזב והולכת-השולל שנכפו עליו.

היחיד המודרני נותר ללא תשובה אלוהית בעולמו השירי של לוי פורת, ללא נוחם שבחיוב החיים גם אם הם מסתיימים כפי שהם מסתיימים. מול פניו הנשקפות ועולות מתוך המראה הפרטית שלו עולים החולי והייסורים, אלה הן חוויות הגוף המלוות אותו, מנת חלקו עד רגע מותו ולאחריו. ולסיום מצטט המשורר משיר עם קוריאני בעל משמעות דומה, אם כי לטעמי נימת השיר אינה קודרת כלל, אולי בגלל ההתעוררות הפרדוקסלית שישנה בסוף ואפשרות דמיונית של חיים אחרים: "אנחנו נולדים לחלום/ ומתעוררים במוות".

יורם לוי פורת

בין ספריו הקודמים של המשורר, המחזאי והבמאי יורם לוי-פורת, שנפטר לפני שבועות אחדים: "אמריקה" (מחזה, 1987); "שלוש רביעיות" (מחזה, 1995); "אוניות התה" (שירים, 2001); "העיר התחתית" (שירים, 2004)

מבחר שיריה של מאיה בז'רנו, "תדרים", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ