בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לא צריכה ביקורת על כתבי-עת לשירה

במשך שנים היתה השירה תחום רדום ומרדים, נשלט בידי כת גרפומנים שחילקו זה לזה פרסים. כיום, כתבי-העת החדשים מודפסים באלפיהם, חתיכות וחתיכים צעירים וחשקניים מציפים את ערבי השירה, והמלים מעוררות אותם לפעולה מינית ופוליטית. אז איך זה ש"הארץ, ספרים" ערך להם קבלת פנים קפואה כל כך? תגובה למאמרים על כתבי-העת לשירה "מעין", "מאגמה", "אלמנך", "דקה" ו"כתם"

2תגובות

החלטה ראויה לקחו ב"הארץ, ספרים" לייחד גיליון לכתבי-העת החדשים לשירה. עם זאת, מעניין לראות מהי הבחירה לשבט או לחסד שמציעים כותבי הגיליון, והאם יש בה איזו חוקיות. בצד החיוב שובחו "אלפיים" ("תאווה לעיניים כרגיל. מבחר מרשים... בנדיבות יוצאת דופן") ו"זמנים" ("חומר עיוני משובח ובאיכות גבוהה") - שניהם אכן כתבי-עת הראויים לכל עיטור, אך לצד זאת אפשר לציין כי מרכז הנוכחות שלהם הוא בשיח האקדמי, אולי בגלל מחירם; הם לא מתמקדים בפרסום שירה, וכשכן, הם כוללים בעיקר שמות "בטוחים"; והגרוע מכל - מעולם לא שמעתי מלה רעה עליהם.

במקביל גונו "דקה", "הכיוון מזרח", "מעין", "אלמנך", "מאגמה" ו"כתם", שמשותפים להם המחיר הזול, התפוצה הרחובית והיותם נערכים, מעוצבים, נכתבים ונקראים על ידי ילידי שנות ה-70-80. וכך, באהבה וברצון טוב לסייע, הסבירו המאמרים ב"הארץ, ספרים" למה הצעירים רק עושים רעש, ולמה זה לא כמו פעם, כשהצעירים היו... מה הם היו פעם? הרי צעירים תמיד היו קולניים ואינטואיטיביים, בעייתיים ויפים. והמבקרים תמיד כתבו כמו כאן, בשפתיים חרקניות, בצקצקת של יועצת חינוכית.

הסופר-נובה של 2005, שבה הוצבו על מדפי החנויות שלושה כתבי-עת חדשים - "הו", "מעין", "מטעם" - כתבי-עת שונים מאוד זה מזה, אך דומים בתשוקתם, ברמת מוקפדותם ובקו המובחן שסיגלו לעצמם, המשיכה להדהד במטר המטאוריטים הפואטי של 2006. ארמאדת כתבי-העת הזו הובילה לשיבת הרלבנטיות של השירה לישראל, או לפחות לאיזה "אביב של שירה".

במשך שנים היתה השירה תחום רדום ומרדים, שנשלט בידי כת גרפומנים שחילקו זה לזה פרסים, ורק מעט משוררים וכתבי-עת טובים פעלו מתחת לכסות הקרח. בתחילת האלף, הדליף לי פעם מו"ל, מכירות של כתב-עת מכובד אחד לשירה לא עברו את ה-50 עותקים. משך עידן אחזו טרחני החיריק בווירטואוזיות בשני צדיו של חבל מרוט: מצד אחד, הצליחו לקבע את השירה במגדל שן של זניחות, נרגנות זחוחה וחוסר פופולריות והאשימו את הציבור בכך שהוא מבוהל משירה; מצד שני, הם שמרו על הפריבילגיה לכתוב שירה משעממת, אבל מנוקדת למופת. כל כך מוצלח היה הניקוד אצל אי-אילו משוררים, שחבל שהעמיסו עליו אותיות תפלות ("דומני", הנובלה שלי שמתפרסמת ב"מעין 3", מנסה להציג חבורה שכזו).

כיום מודפסים כתבי-העת החדשים באלפיהם. חתיכות וחתיכים צעירים וחשקניים מציפים את ערבי השירה, והמלים מעוררות אותם לפעולה מינית ופוליטית. משוררים טובים רבים (בעיקר משוררות) גדלים ברוב כתבי-העת החדשים. מלחמות טיפשיות ניצתות, ונושאי השירה נפתחים. מבחינה זו אני רואה במאמריו מאירי העיניים של הגיליון איזה ניסיון קונטרה-רבולוציוני להחזיר את הגלגל לאחור - שהרי "האביב של השירה" השאיר בצדי השביל הרבה אנשים פגועים וזנוחים, חלקם בעלי כישרון.

דרור בורשטיין, מבקר וכותב רב-ידע, בחר בצד המריר. בין חריצות האש שהוא רושף על כולם הוא מואיל לפזר כמה פירורי שבחים על "מעין" (חבל שלא התייחס בפרוטרוט גם ל"אורבניה", "אפס שלוש", "מטען" ו"ארכיסקס"). ובכל זאת, הרצנזיה שלו מתנשאת, ושזורות בה חוכמות-סב המלוות בניד-ראש מרחם: אין פריחה בשירה בישראל, אין בשורה; אין שירה גדולה או רמז לה. את האחד הוא מפנה, מעשה מורה קפדן וקודר, לעיין במניפסטים של שירה בתרגום בנימין הרשב, את האחר למאמר של אהרן שבתאי ואת כולם למנהלת המוסד, הגב' שימבורסקה.

לצד כמה תובנות מדויקות, הכותרת שניתנה למאמר של בורשטיין מחוצפת ממש: "מה צריך כתב-עת לשירה?". כן, כך קובעים בורשטיין ו"הארץ, ספרים" לעורכים מה בדיוק לעשות עם וולך וויזלטיר: נותר להם רק לערבב ולהוסיף זיתים דפוקים מסביב. במאמרו הוא מעמיד מולנו, עורכי כתבי-העת, טווח צר לתמרון ושלל הכוונות עמומות על שירה של "מסתורין", "אפלה" ו"כוח". באחד משיאי המאמר הוא מציע ל"מעין" בפירוש "לכתוב על האין"(!).

המאמר מתאפיין בתופעה לוגית פרדוקסלית: מצד אחד, בורשטיין יודע לשפוט את החדש רק על פי הישן, ולכן שום דבר איננו מהפכני אלא אם כן כבר היה מהפכני. מצד שני, אילו היו שבים על מהפכות העבר, היה מתריע כי לא עשו דבר חדש אלא חזרו על שהיה. מרתק לראות איך אדם צעיר יחסית נוטל על שכמו את קולה הנוזף של ההיסטוריה של הספרות הישראלית כשהוא נדרש לבקר צעירים ממנו (הוא גם כתב משהו על האינטרנט).

אל גישתו מצטרפת טלי לטוביצקי, מבקרת נבונה ומשוררת שצמחה בסדנאות שירה (שורה לדוגמה: "כשהנחת לי לאסוף אות? / אלי, כאלו נמשית מקרקעית ימים רבים"). את החלטת "מעין", שלוותה גם במניפסט, לשחרר את השירה מכבלי הניקוד כינתה "רישול וחוסר הקפדה". יכולה היתה לומר שהוויתור על הניקוד המלא הוא אסון לשירה, אבל אי אפשר לומר שהוא פרי הזנחה או עצלות. ממאמרה ניתן להבין שבגיליון נפלו שגגות לשוניות, אך היא לא ציינה מה הן. בוודאי שב-60 אלף מלה אפשר יהיה למצוא איזו טעות, אבל כמי שפירסם בכמה כתבי-עת ועבד יותר ממחצית חייו כעורך, אני יכול להעיד כי "מעין" הוא ממוצרי הדפוס המוקפדים בישראל, שגם מעסיק עורכת לשונית רבת ותק (בתשלום).

מה שקרה כאן הוא שלטוביצקי, מבקרת הגונה, שמודה כי היא בעלת טעם שמרני ושהות היתר שלה בסדנאות שירה ייתכן שקילקלה את כושר השיפוט שלה, נבהלה מכמה ניסוחים משוכללים או מתחביר אנטי-תקני, עד כדי כך שחשבה שמדובר בטעויות, כאותו מבקר של אפולינר שדרש כי יוסיף פסיקים. את מאמרה פתחה לטוביצקי בטריק ביקורתי: היא גיבבה שורה מכל שיר ב"מעין" ויצרה שיר איום. איני מבין מה ניסתה להוכיח בכך. כל כתב-עת ששורותיו הראשונות יודבקו יחד ייצור שיר איום, ו"מעין" אינו יוצא דופן. לטוביצקי העתיקה בצורה עיוורת טריק שנעשה בביקורת על "הו!" - כאשר ביקש שמעון זנדבנק להוכיח ששירי "הו!" דומים זה לזה. פה, מכיוון שנוצר בליל, הוכיחה לטוביצקי רק שקראה את הביקורת של זנדבנק.

אפשר היה לסלוח לה על כך, אבל בטריק זה היא מוכיחה גם חוסר רגישות אתי ופואטי חמור: המשורר עידן קטייפה פירסם בגיליון 3 של "מעין" שיר מעמדי ורגיש על מנקה במכון כושר שהיא "ענבים שנשארו במקרר/ וכבר חורף/ היא מראה סדוקה/ חצי ממך בכל צד של הסדק/ היא הכול / חוץ מוודקה ב-63 ש"ח מטיב טעם/ עם קרח/ ורדבול". לטוביצקי פשוט גזרה החוצה את המנקה, ובכך למעשה הפכה את משמעות השיר - מטקסט ביקורתי ומלא חמלה למשהו צרכני - כשיצרה את השורות: "המוח שלי מלא בחרא וויסקי,/ הכוכבים מזיעים מעלי/ וודקה ב-63 ש"ח מטיב טעם".

אנחנו חושבים כי ראוי ששירה במאה ה-21 תעסוק גם במנקות של מכוני כושר. אין נושא לגיטימי מזה, ואין טעם להעלים אותן. הרצון שלנו לפתוח את השירה לנושאים חדשים, להגדיל את מרחבי הפעולה שלה ואת אמצעיה האמנותיים, לדבר על חיינו-אנו ולא לכתוב שירה שתטפל בבעיות הבורגנות האירופית במאה ה-19 מפורש אצל לטוביצקי כהיעדר שיפוט אסתטי.

אך "מעין" הוא בדיוק ההפך מגישת "הכל הולך". אנחנו מפרסמים אחוז פעוט מהטקסטים שנשלחים אלינו, ועורכים עם המשוררים חלק ניכר מהשירה המתקבלת. חומרים בנאליים, פואטיקת סדנאות, שירה לשם השירה, שירה "נכונה" ועכורה, חומרים שאחריהם העולם יישאר כשהיה - אלה אין מקומם ב"מעין". עם זאת, אנחנו מציעים את עצמנו כבית פתוח לשירה חדשה ולניסיונות אמיצים, שהם מטבעם מעצבנים, מפחידים ושנויים במחלוקת.

בורשטיין משתמש בהאשמה ב"רצח אב" בהקשר של כתבי-העת, אבל אפשר לומר שעשה כאן מהלך מהופך של "רצח ילד". אחד הטוקבקיסטים שרצה לשבח את בורשטיין כתב מלים מדויקות: "כל הכבוד, דרור / המלך הוא ערום". ובכך, באחת, הוכתרה מיטל נסים, המשוררת הנהדרת מהקריות ועורכת "מאגמה", כמלכה, והמשורר המוכשר עודד כרמלי, עורך "כתם", כקיסר פלורנטין. אני, בשל חיבתי לכובעים, דורש לפחות תואר סולטן גדול.

אולי יש לי נטייה להגזים בעבור הצבעוניות, אבל מאמר זה איננו מכוון נגד רמת המאמרים בגיליון. הוא מנסה לנתח מה מביא כותבים מצוינים ונאורים לפגוע בחלש ולתמוך בחזק; להתנכל לכתבי-עת עצמאיים וזולים המהודקים בסיכה, ולפאר כתבי-עת ממוסדים יותר ובעלי מעמד אקדמי; להתנער מהרחוב ולהתכנס ב"צוותא". אולי אני טועה, אבל יש לי תחושה שייתכן כי מדובר בעיקר ברצונם של המבקרים להיאחז במה שמשדר כוח (כספי, ממסדי, אקדמי) וברתיעתם מגילויים של זולות.

לסיום, אדגים את טענתי באמצעות נקודת השקה כמעט יחידה בין כתב-עת "טוב" ל"רע" כביכול. גם ב"אלפיים" וגם ב"כתם" מתפרסמים שירים של רחל חלפי. בביקורת על "אלפיים" זוכה שירה של חלפי להערכה ולציטוט ארוך ומתמוגג - בניחותא, כמו שצריך, לא בסוגריים, אלא באותיות מובלטות שתופסות שלושה בתים שלמים ו-15 שורות. אך בביקורת על "כתם" חלפי לא נזכרת, שהרי "אין שירה גדולה" (במאמרו, בורשטיין לא מדגים כמעט מהשירה ומסביר: "מפאת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לשירים ספציפיים").

חמשת המאמרים שפורסמו ב"הארץ, ספרים" (מלבד אחד של צדיק בסדום, גלעד מאירי) חשובים, כי הם משרטטים את הגבול בין עולם שירי חדש, שעומד על רגליו כתינוק, לעולם ישן ומתפורר. אפשר לסכם מאמר זה בשאלה: מדוע תריסר כתבי-העת שפורסמו ב"אביב השירה" (2005-2006) זוכים, כמעט כולם, לביקורות קפואות כל כך ב"הארץ", ויחד עם זה הם מצליחים כל כך, מעוררים עניין גדול כל כך ורלוונטיים כל כך?

הכותב הוא מעורכי כתב-העת "מעין"




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו