טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

מינוי דיגיטלי לאתר - עכשיו ב-30% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה טוב שבאתם, אבא, אמא

ספר השירים העצוב והיפה של יצחק לאור הוא מעין מכתב, אבל גם קינה על חוסר הסיכוי של המכתב הזה להיקרא, ולו רק משום שחלק מנמעניו אינם עוד בחיים

תגובות

יעמוד בני יצחק לאור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 100 עמ', 68 שקלים

בשיר מוקדם כתב המשורר והמחזאי הגרמני ברטולט ברכט על אמו המתה: "אינני זוכר את פניה: איך היו כשעוד לא היו לה כאבים. בעייפות / הסיטה את השיער השחור ממצחה, שהיה צמוק, את היד אני עדיין רואה./ (...) רבים הולכים מאיתנו מבלי שנחזיק בהם. אמרנו להם הכל, דבר לא / נותר בינם לבינינו, פנינו נתקשו בפרידה. אבל מה שחשוב לא אמרנו, קימצנו על ההכרחי" ("שירים ראשונים", 1914-1922).

את ההכרה שעולה עם הנגיעה במותו של אדם קרוב, שעליה כתב ברכט הצעיר (בן 30 לערך), הכיר גם יצחק לאור, אולי המשורר הברכטיאני ביותר בשפה העברית, על בשרו, וכמעט מאותו גיל. היטב הוא מכיר את הכאב, והיטב הוא מכיר את טעמו המר של אובדן מוקדם, וגם את צריבת ההחמצה שמצלקת את הגוף הזוכר הוא מכיר. והלשון? היא תתעקש ותמשיך לנסות לתאר את הגוף הזה ואת מעשיו-מחדליו בעולם שנפער בו חסר: דברים שלא נאמרו עד תומם, הבטחה שכמעט ניתנה, חיוך שלא הושלם, שאלה מגומגמת שלא זכתה למענה, צליל קול שסיפר סיפור לפני השינה ולא יישמע עוד.

למוות, כידוע, אין תקנה. הוא פעולה של אל-חזור. אבל משנעשית עד למותו של אדם אחר, ובייחוד אדם קרוב, נעשית העדות הכפויה הזאת לסוג של מבט משתוקק: לעוד מראה אחד אחרון, למה שהיה שלם ונפער ולא יאוחה לעולם. ההשתוקקות הזאת שורטת אותך שריטה עמוקה מבפנים, ובה-בעת, כמו רשת דייגים צפופה, היא פרושה עליך מעכשיו, תוחמת את חירות התנועה שלך, כופה את עצמה על שארית החיים, חייך.

מראשיתה נמשכה שירתו של יצחק לאור להעמיד במבחן את דחף החיים, את שטפם, את האנרגיה הליבידינלית שלהם. היא נמשכה לבחון את הכוח המקהה והמטשטש שיש לרצף החיים המהיר על אירוע חד ומכאיב שכולו אנטי-זמן, מותו של אדם קרוב: רגע אחד בשעה חמש וחמישה אחר-הצהריים עוד היה פה אדם, עוד ננשמה נשימה, רגע אחר-כך כבר לא.

"מצדי יכולה האהבה ללכת קיבינימאט ואני רוצה דווקא את אמי הלילה / ולגעת בה אפילו שאני גדול והיא מתה מזמן", כתב לאור בשיר מוקדם ("נסיעה", 1982), וההזדקקות הראשונית הזאת למגע, הזדקקות שאין לה תוחלת, מזינה את המתח הפואטי שעליו מושתתת כתיבתו: דיסוננס בין רכות גדולה לאלימות גדולה, מתח בין נוכחות אינטימית עזה לבין העדר וזרות עזים לא פחות.

*

במובן מסוים, הספר העצוב והיפה הזה הוא מכתב, ובמובן אחר הוא קינה על חוסר הסיכוי של המכתב הזה להיקרא, ולו רק משום שחלק מנמעניו אינם מצויים עוד בחייו של הכותב. הגעגוע אל האם והאב ואל בית הילדות, אל רחובות המושבה הישנה ואל הקולות והריחות ההם, והגעגוע אל האשה שניתקה מחייו - אל נפשה ואל גופה ואל מה שעדיין לא התחוור במלואו מן הפרידה הזאת ואולי לא יתברר לעולם - מופיעים בספר זה תוך כדי התבוננות עצמית אכזרית, חשופה וישירה, שמכליאה יחד עבר והווה.

בשיר מצמית במיוחד כותב לאור: "באחרונה, רגעים שבבואות אבי ואמי מתגלות אלי, בבת אחת יחד, בדממה, בודדים, בלב המלה, לאור יום בין בני אדם חיים, אני בכלל לא בטוח אם הם רואים אותי (...) ואני אומר לעצמי: כמה טוב שבאתם, אבא, אמא, מכל המתים, רק אתכם באמת אני רוצה עכשו לידי, כי אין לי אף חי לומר לו: שלום, הייתי רוצה לסים את חיי בדיוק בפנה זו, בשקט, אין לי מכתב בכיס, ואני מבטיח לא להאשים אף אחד (...) הרי אמרתי: אין לי איפה לשים את הראש ולומר 'אמות בחיק?', לכן אני מחזיק מעמד, אבל המות מבודד אותי, אורב לי מעבר לגדר, כמו עובד ממתין למכתב פטורים" ("מכתב", עמ' 16).

כמו במונטאז' קולנועי מופיעות כאן זו על גבי זו בבואותיהן של דמויות ההורים שאינם ובבואת האשה הנעדרת ובבואתה של האשה הנוכחית האסורה (שגם היא בחזקת נוכחת-נעדרת), ואיתן יחד מופיעות בבואתו של הגבר שמבקש להתנחם אצל שתיהן ובבואתו של הבן, הילד - כולן מבליחות ונעלמות ושבות להבליח, ארוגות זו בזו לבלי הפרד. ריבוי הבבואות המתות והחיות, או החיות-למחצה, מחדד את עוצמת הדיסוננס ומעצים את ההתנגשות בין האנטי-זמן שבמוות לבין שטף החיים. ככל שההתנגשות חזקה יותר, רבים יותר הנפגעים; זוהי, אם תרצו, הלוגיקה האכזרית של הכאב, ואותה מתארת הספרות מאז ומעולם.

הגניאלוגיה המשפחתית (מאב לבן לאב) היא קו רצוף של המשכיות בתוך הפרימה המתמדת המתרחשת בחיי אדם; אז מה יותר חזק ממה - הקיטוע או ההמשך? והאם יכול הרצף לנחם? ואיך לשמור על הרצף הזה בתוך הפרימה? ובעיקר איך לא לוותר: איך לשמור עליו, על הילד שסביבו משפחה וגם זיכרון של משפחה - הילד הזה שהייתי להורי שאינם, והילד שנולד לי ולאמו, הילד הזה שיום אחד יראה גם אותי מסולק מן העולם.

"יעמוד בני", עונה לאור בשיר שמתוכו לקוחה כותרת הספר, ומתוך הציווי הזכרי הפרטי הזה מהדהד גם ציווי מוסרי ופוליטי: לעמוד. לעמוד על המשמר. ובה-בעת להקפיד "להיות זר בכל מקום על פני האדמה" (עמ' 40). לרגע אחד לא ברור כאן מי הדובר ומי הנמען: אם פונה לאור המשורר אל בנו, או אמו היא שמדברת אליו? מי יעמוד עבור מי? "יעמד בני, נכד אבי ואמי, ובמקום שבו לא יעמד שום בית מקדש, יתפלל: שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים שאין בהם בושה וכלמה כי אין בנו מעשים" ("יעמוד בני", עמ' 8).

הדיסוננס הבלתי פתיר הזה שבין הרצף הגניאולוגי לבין שבריריותו בארץ המסוימת הזאת, שבה קטיעת חיים היא כמעט דבר של שגרה, מוליד פסימיות גדולה ופחד: "(...) ואפלו תאמין להם, או אפלו תשכח אותי, שנים / רבות אחרי שכבר לא אהיה, רק שתחיה הרבה, תחיה / הרבה, בני. אני לא רוצה להספיד אות? ולא לנאם בשמ? / המסתת בשיש. בני, בני יחידי אשר אהבתי, אל תל? / לצבאם, למלחמתם. שלא תתפתה" ("צוואה", עמ' 56).

מי שמחפש נחמה אסתטית, הספר החזק והחשוף הזה אינו בשבילו; מי שמחפש אנינות אנמית המתחפשת לאמת, יילך למצוא אותה במקום אחר. שיריו החשופים של לאור נקראים במקצב נשימה, לעתים עד מחנק או עד שהנשימה נעתקת. תחביר המשפטים הארוכים מתווה לעינינו את צורותיה של הנפש הדואבת. בין משפט למשפט אפשר להבחין בשתיקות, בגמגום, בסדקים, במערות הפנימיות שנקברו בהן דברים, מלים, תחושות; אפילו דברים של מה-בכך, כל מה שאי אפשר לומר אותו בשיר. אבל גם שם תמיד, ולפני הכל, הבשר מדבר, גם אם הצטלק, גם אם הותש מקרבות החיים, והגוף מבקש רק דבר אחד: מקום שקט שיוכל בו לנשום. לנוח. לנשום.

"הקריאה היא ידידות", כתב מרסל פרוסט ב"על הקריאה"; "זוהי ידידות פטורה מכל מה שמכער מיני ידידויות אחרים. לפי שאנו החיים, כולנו, איננו אלא בחזקת מתים שעדיין אינם מכהנים ככאלה (...) האווירה שורה על ידידות צרופה זו היא אווירה של שתיקה, והיא צרופה מן הדיבור. מפני שאנחנו מדברים למען הזולת, אך שותקים בעד עצמנו". קראתי את "יעמוד בני". שתקתי. ושוב קראתי. בסופה של הקריאה בספר היפה והמורכב הזה יחוש גם הקורא מין ידידות שתוקה כזאת.

ספרה של אילת שמיר, "פסנתר בחורף", יראה אור בהוצאת עם עובד



יצחק לאור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true