דרור בורשטיין
דרור בורשטיין

ארעא הרולד שימל. ספרי סימן קריאה, תשל"ט

בקטע שכותרתו "תיבת הקריאה" כתב ולטר בנימין על מעין מתקן של אותיות שבעזרתו למד לקרוא; התיבה הזאת מזכירה לו: "היום אני יודע ללכת; ללמוד ללכת שוב לא אוכל" (מגרמנית: דוד זינגר), והוא בעצם מתכוון: היום אני יודע לקרוא, ללמוד לקרוא שוב לא אוכל.

שירתו של הרולד שימל מצביעה בדיוק על האפשרות שבנימין מוותר עליה: ללמוד לכתוב מחדש, בכל שיר, בכל בית, בכל מלה. כל מלה "מונחת" על שולחן הדף, לא סתם נכתבת באיזה רצף. הדרך היחידה לקרוא שיר של שימל היא בקול רם ולאט מאוד, מפני שכל העניין בשירה הזאת הוא הסירוב לקריאת העיניים המהירה. מישל וולבק כותב בספרו "להישאר בחיים": "כל אדם מסוגל לייצר בעצמו מעין מהפכה קרה אם יתמקם למשך רגע מחוץ לשטף המידע-פרסומת. קל מאוד לעשות זאת; מעולם לא היה קל יותר להתמקם, ביחס לעולם, בעמדה אסתטית: די לפסוע צעד אחד הצדה" (מצרפתית: רמה איילון).

את שירתו של שימל אפשר להבין לא רק כ"צעד אחד הצדה" ביחס לעולם, אלא כצעד אחד הצדה ביחס לשירה. "ארעא" פירושו "ארץ" בארמית, אבל מאחורי המלה הארמית המוצקה מציצה המלה העברית "ארעי": זמני, לא קבוע. ובין מוצקות האדמה לחולף האנושי מתרחש הספר הזה: שירת הספר אמורה כביכול לתאר מקומות (בתוכן העניינים מופיעים שמות מקומות כמו בת שלמה, תל אביב, חיפה), אבל בפועל היא אינה נאחזת בשום מקום, היא שירת נהר או קילוחים דקיקים של חוטי מחשבה. זרימה פרומה.

שירתו של שימל בונה אי מוצק וכבר מדלגת מעליו. למשל, סמוך לבית כמו "ברוכה/ קבוצת האורנים/ המובילים/ לדלת", אנו מוצאים "הרשת/ מגינה/ כשהיא/ סגורה". את ציור הנוף הזה אפשר להבין גם כהסבר על מעשה השיר והברכה הטמונה בו: הברכה אינה טמונה בהולכה של הקריאה אל משמעות, אלא בהולכתה דווקא אל הסגור, אל המוגן. ספר של שימל יש לקרוא פעמים רבות.

שימל מחייב להתייחס למלים כמו כלים המסודרים זה לצד זה בציור של טבע דומם; ולא תמיד אפשר לנסח מה יש ב"בקבוק" שמגיב בעוצמה ל"צלחת" בציור כזה. למשל, בשיר הבא: "כר/ של/ אבי /אחר/-כך / כר/ של/ אשתי/ סופו/ להיות/ זרוק". השיר מתאר משהו פשוט: השלכה לאשפה של כרית שינה של האבא ולאחר מכן של כרית האשה. אבל האופן שבו השיר מסודר, כמעשה של פסיפס, אבן ליד אבן, הופך את ה"כר" ואת ה"אחר" ואת ה"כך" לשרשרת ברצף סיבתי הכרחי, והמלה "כך" מהדהדת הן ב"כר" והן ב"אחר", וכאילו נשמע מעל השיר קול האומר "כך, כך": ככה זה.

החפצים נשמטים מתחת לראשינו, זה הולך ונהיה פחות רך, כלומר יותר קשה; אבל זה לא עגום כמו שזה נשמע. כי מיד, בשיר הבא, שימל יוצר היפוך של טור השיר המתמעט, ושל השינה ההופכת למוות: "פרפה/ בגביע/ גבוה/ מוקפא/ מנה/ אחרונה/ לאכול/ לאט". הנה, זהו אותו מהלך של שיר ה"כרים": הקריאה בטור השיר היא חזון של התמעטות. אבל כאן המנה האחרונה אינה אחרונה באמת. המלה העגומה "סופו" מן השיר הראשון הופכת לקינוח קר ומתוק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ