סיפור צמיחתה של נפש גדולה מתוך ילדה מלאת דמיון

סיפור החיים של המשוררת הרוסייה מרינה צווטאייבה אינו מפתיע כשלעצמו; ככלות הכל, טרגדיות לא חסרו בשנים הללו, גם אם לא כולן נהפכו למיתוס. מה שמדהים הוא כמה מעט מכל זה השתקף בכתיבתה

מרינה גרוסלרנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מרינה גרוסלרנר

המסע אל הים: פרוזה אוטוביוגרפית מרינה צווטאייבה. תירגמה מרוסית: רנה ליטוין. הוצאת חרגול, 251 עמ', 84 שקלים

רק לעתים רחוקות, משוררת שמתה לפני קרוב לשבעים שנה זוכה לעדנה כמו זו שזוכה לה מרינה צווטאייבה בישראל בעת האחרונה. עד לפני שנים ספורות היו זמינים לקורא הישראלי רק תרגומים מעטים של יצירתה, ופתאום, כבאורח נס, מתפרסמים תרגומים מיצירותיה חדשות לבקרים. לגשמי הברכה האלה מיתוסף כעת מטר נוסף: "המסע אל הים", מבחר מהפרוזה האוטוביוגרפית של צווטאייבה, בתרגומה של רנה ליטוין.

צווטאייבה נמנתה עם אותו רנסנס רוסי אדיר של תחילת המאה העשרים, שכלל את פסטרנק ומאייאקובסקי, מנדלשטם ובאבל, בלוק ואחמטובה; שלא לדבר על אייזנשטיין ושוסטוקוביץ', רחמנינוף ודיגלייב, ניז'ינסקי וגונצ'רובנה. לעתים נדירות קורה שבתוך 20 שנה קמים בארץ אחת כל כך הרבה גאונים, ולעתים נדירות עוד יותר קורה שאותו דור כלה ונמחה מעל פני האדמה בתוך 20 שנים נוספות. רוסייה, בפרפראזה על דברי ג'ויס על אירלנד, היא חזירה האוכלת את גוריה. אבל אפילו באותו דור שבנותיו ובניו הוגלו, הורעבו, עונו, נאסרו, התאבדו, הוצאו להורג, נשלחו לגולאגים או פשוט הושתקו, סיפורה של צווטאייבה הוא טרגי במיוחד.

היא נולדה במוסקבה בשנת 1892 בבית אמיד, משכיל וליברלי. כבר בגיל 17 פירסמה את ספר שיריה הראשון, שעורר עניין אצל כמה מהמשוררים הרוסים החשובים של זמנה, ביניהם מאקס וולושין, שגם הזמין אותה לבית הנופש שלו על שפת הים קרים, שם פגשה את בעלה לעתיד סרגיי עפרון, שהיה אז בן 17. הזוג הצעיר התחתן וזמן קצר לאחר מכן נולדה בתם הראשונה, אריאנדה (אליה).

עם פרוץ המהפכה בחר עפרון, יהודי למחצה ובן להורים מהפכנים שנרדפו כל חייהם, להצטרף דווקא לשורות הצבא הלבן; הוא נשלח לחזית ונעלם. מרינה, אליה ובתה שזה עתה נולדה, אירינה, נותרו לבדן במוסקבה המורעבת, ללא מקורות הכנסה ובלי לדעת מה עלה בגורלו של עפרון. בשנת 1919 ניצבה בפני צווטאייבה הברירה האיומה: את מי מבין שתי בנותיה לשלוח לבית הילדים, ככל הנראה מתוך ידיעה שזאת שתישלח, ספק אם תשרוד. אירינה הקטנה מתה מרעב בבית היתומים בשנת 1920; אריאנדה שרדה והיתה אחת התורמות המשמעויותיות ביותר להנצחת אמה.

ב-1922 קיבלה צווטאייבה את הידיעה שעפרון חי ונמצא בפראג. המשפחה הקטנה התאחדה מחדש וחיה בפראג באושר, אם כי לא בעושר, עד 1925. בסוף אותה שנה, זמן קצר לאחר הולדת הבן גיאורגי, עברה המשפחה לפריס. אבל פריס לא האירה להם פנים: צווטאייבה חיה בעוני מחפיר, הוגלתה מחוג המהגרים התוסס של העיר, הן בשל אופיה הסוער והן מפני שהיתה לבנה מדי בשביל האדומים ואדומה מדי בשביל הלבנים, ובעלה חלה למשך פרקי זמן ארוכים במחלת השחפת ולא היה יכול לתרום תרומה משמעותית לפרנסת הבית.

באמצע שנות ה-30, כשהמלחמה הגדולה כבר ניצבה בפתח, התקרב עפרון, בניגוד לדעת רעייתו, לחוגים האדומים, והיה מעורב, כך נראה, בכמה רציחות פוליטיות (ביניהן של בנו של טרוצקי). ב-1939 החליטה המשפחה, לאחר 17 שנות גלות ובניגוד לעצותיהם של חברים טובים (ביניהם פסטרנק), לחזור לרוסיה. מצבם במוסקבה המורעבת שלאחר גל הטיהורים הגדולים של סטלין בשנות ה-30 היה קשה מנשוא. זמן קצר לאחר שובם נעצרו עפרון והבת אליה ונשלחו ליעד לא ידוע. צווטאייבה והבן גיאורגי נשארו לבד במוסקבה.

בשנת 1941, כשהנאצים החלו להפציץ את העיר, פונו השניים ליבבלובגה ושכרו חדר אצל משפחה מקומית. צווטאייבה לא הצליחה למצוא עבודה, ויש האומרים כי המשטרה החשאית גם הפעילה עליה לחץ ל"שתף פעולה". טבעת החנק הלכה והתהדקה סביבה וב-31 באוגוסט 1941 היא התאבדה בתלייה. חודשיים לאחר מכן הוצא בעלה להורג. הבת הוגלתה ל-16 שנה לסיביר והשתחררה רק ב-1955; הבן גיאורגי נפל בקרב שלוש שנים לאחר מכן, בן 18 בלבד.

*

מה שמדהים אינו סיפור החיים הזה כשלעצמו. ככלות הכל, טרגדיות לא חסרו באותה תקופה, גם אם לא כולן נהפכו למיתוס. מה שמדהים הוא כמה מעט מכל זה השתקף בכתיבתה של צווטאייבה. היא כתבה על אהבה, על שירה, על יצירה, על ידידות ועל נדיבות בתקופה שכל אלו היו מצרך נדיר לא פחות מלחם. בניגוד לדימוי המשוררת הלירית-מלנכולית, שאחמטובה היתה אולי המייצגת המובהקת ביותר שלו, אין בצווטאייבה דבר כנוע, מלנכולי או שביר. היא כל כולה סער, פרץ וקריאת תיגר, איתן טבע המשליך עצמו על החיים בתאוותנות ובלהט.

"ולודיה", שואלת צווטאייבה ב"סיפורה של סוניצ'קה", "אתה יודע לשם מה קיימים משוררים? כדי שלא נתבייש לומר את הדברים הגדולים ביותר" (הוצאת אחוזת בית. תרגום: סיון בסקין. עמ' 195). והיא אכן אינה מתביישת. בשיר ללא שם משנת 1916 היא כותבת: "אני אכבוש אותך מידי כל הארצות, כל רקיעי האור/ כי עריסתי היא - יער שחור, וקברי הוא - יער שחור, כי אני על הקרקע עומדת - ברגל אחת בלבד/ כי אשיר עליך - כמו שלא ישיר אף אחד. אני אכבוש אותך מידי כל הזמנים, כל הלילות/ מידי כל דגלי הזהב, כל החרבות והמצולות/ אזרוק את המפתחות ואשחרר את כלבי השמירה - כי בלילה ארצי אני נאמנה מכל כלב רע" (הו!, גיליון 3, תרגום: סיון בסקין).

אף שכישרונה של צווטאייבה זכה להוקרה והערכה, היו רבים שהאשימו אותה באסקפיזם. אבל ממרחק השנים נראה שדווקא הקדימות שנתנה ליחיד, על אהבותיו וכאביו, ואותו סירוב עמוק ואינסיטנקטיבי שלה להכפיף את הכתיבה לחיי היומיום, נראים כאחד ממעשי ההתנגדות העמוקים ביותר לעריצות פוליטית שמסוגל לו האדם. "המסע אל הים", קובץ פרוזה אוטוביוגרפית שמתרכז בעיקר בשנות ילדותה המוקדמת של צווטאייבה, הוא לטעמי קצת בבחינת "צווטאייבה למתקדמים", לאלו שכבר הספיקו לקרוא ולהתאהב בה מתרגומים קודמים ורוצים לדעת כיצד נוצר הפלא. אף שהמסות נכתבו בגלות בשנים 1933-1937, אחרי כל המהפכות, האבידות והמיתות, כשמעטים מבני המשפחה שעליהם היא מספרת היו עדיין בחיים, צווטאייבה מצליחה שוב להביס את הציפיות; כי לא נוסטלגיה יש לנו כאן לעולם שאבד, והסיפור אינו נגוע כלל בסנטימנטליות, אלא סיפור צמיחתה של נפש גדולה, כישרון גדול, מתוך ילדה רבת דמיון.

הדבר הראשון שבולט בקובץ הוא השימוש של צווטאייבה בשפה, אותו שימוש שבגללו נטען במשך שנים רבות כי היא אינה ניתנת לתרגום. צווטאייבה טועמת את המלים, אוכלת אותן, מריחה אותן, מפרקת אותן ומרכיבה אותן מחדש בשמחה ילדותית מדבקת. יש הרגשה שאילו גם היתה יכולה ללבוש אותן, לנעול אותן, לתפור לעצמה מהן מעילים ולהסתרק בהן, היתה עושה זאת ללא היסוס.

"פושקין שלי", אחד מחמשת המסות/סיפורים/שירים-בפרוזה שבספר, הוא אולי הניתוח הספרותי היחיד (לפחות המוכר לי) של משורר גדול על ידי משוררת גדולה אחרת מנקודת מבט של ילדה. פושקין שלה אינו הגאון הנשגב, "גדול משורר רוסיה", אלא, לא פחות ולא יותר, בטן.

צווטאייבה התוודעה לראשונה לפושקין בגיל שלוש מרפרודוקציה של ציור רוסי מפורסם, "הדו-קרב", שהיה תלוי בחדר השינה של אמה. מתואר בו הדו-הקרב בין פושקין לד'אנטס. "הדבר הראשון שנודע לי על פושקין, זה שרצחו אותו. אחר כך נודע לי, שפושקין משורר וד'אנטס צרפתי. ד'אנטס שנא את פושקין, מפני שהוא עצמו לא יכול לכתוב שירים, והזמין אותו לדו-קרב, כלומר, פיתה אותו אל השלג ושם רצח אותו ביריית אקדח בבטנו. וכך, בגיל שלוש נודע לי בוודאות, שלמשורר יש בטן" (עמ' 91).

בגיל חמש צווטאייבה כבר קוראת נלהבת בסתר של פושקין ומתאהבת ב"אונייגין ובטטיאנה (ואולי בטטיאנה קצת יותר), ובשניהם יחד, באהבה" (עמ' 115). אותה אהבה, לא ממומשת, "ניבאה מראש את כל אהבותי הבאות, את כל תשוקת האהבה האומללה, הלא הדדית, הבלתי אפשרית שלי (...) אבל עוד דבר, לא אחד, כי אם רבים, ניבא לי יבגני אונייגין. אם מאז אני כל חיי, עד היום הזה, תמיד כתבתי ראשונה, הושטתי יד ראשונה - וגם זרועות - בלי לחשוש משיפוט - הרי זה רק מפני שבשחר ימי בתוך הספר, טטיאנה השכובה לאור הנר, בצמה פרועה ומוטלת על החזה, עשתה זאת - לנגד עיני. ואם אחר כך, כשהלכו ממני (ותמיד הלכו), לא רק שלא הושטתי את זרועותי אחריהם, אפילו לא הפניתי את ראשי, הרי זה רק מפני שאז, בגן, טטיאנה קפאה כמו פסל. שיעור באומץ. שיעור בגאווה. שיעור בנאמנות, שיעור בגורליות. שיעור בבדידות" (עמ' 116).

בהמשך מרבה צווטאייבה לעסוק דווקא באופן שבו לא הבינה את פושקין, שהרי ילדה קטנה בהכרח אינה מבינה מלים רבות וסיטואציות חיים שלמות שהן מחוץ לניסיונה ולכן נאלצת להשלים את החסר מדמיונה, כמעין הדגמה חיה להגדרה של פול ואלרי של שירה כ"היסוס בין צליל למשמעות". ואכן, צווטאייבה, כמו ואלרי, מרבה לדבר בשבחי אותו היסוס. "אילו האמהות", היא כותבת ב"אמא ומוסיקה", "היו אומרות לעתים קרובות יותר דברים לא מובנים, הילדים האלה בבגרותם, לא רק שהיו מבינים יותר, כי אם גם נוהגים ביתר נחרצות. אין צורך להסביר לילד דבר. את הילד צריך לכשף, וככל שמלות הכישוף אפלות יותר - כך הן חודרות עמוק יותר לתוכו, ופועלות בתוכו לבלי הפר" (עמ' 14).

לעתים היה לי קשה עם הטקסט של צווטאייבה, וזאת בגלל המקום השמור אצלה לסבל. הסבל אצל צווטאייבה, בעיקר סבלו של המשורר, הוא פתח לעולמות עליונים, בהמשך לאותה מורשת של הרומנטיקה הגרמנית, שנפלה ברוסיה הפרבוסלבית על קרקע פורייה כל כך. לפעמים במהלך הטקסט עלה בי רצון ממשי לטלטל אותה, לזעוק אליה ממרחק כל השנים והדמים: "האושר יכול להיות מורה נבון לא פחות מהסבל!"

ספרה של מרינה גרוסלרנר, "חלומות ראווה", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ