יצחק לאור
יצחק לאור

הנה ימים באים, שירים 1942-1946, מאת אמיר גלבע, עריכה ומבוא: חגית הלפרין, הוצאת הקיבוץ המאוחד / מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב, 2007, 182 עמודים

הנה שאלה יפה לחוקרי תרבות: מדוע לא כלל אמיר גלבע בספרו "שבע רשויות", שהתפרסם אחרי המלחמה, את השיר הזה שכתב, כנראה ב-1942, בהיותו חייל בצבא הבריטי, אי שם בין המדבר המצרי לאיטליה? לחונן מרחוק ולבכות על הדם; לגאול בנהי את כאב השיתוק, ליכון עד-כל-סיב לעלות בעדם לפצות שאגת חללים: אל נקם! בצווחת הזניקה - לא אל כי אדם אדם - נקם! לדעת כל זאת ולחוש כאת יום ששת על ראשך בעולו הרגיל ולראות הברור, הברור האיום שאתה בכל זאת, אתה יחידך שאת חייו הציל

זו כמובן שאלה שולית מנקודת הראות של אותן שנים. היא מעניינת דווקא מן ההיבט ההיסטורי של השירה העברית, וסביבתה האידיאולוגית בישראל. בשנות החמישים - בלי שום קשר ל"אסכולת שפירא" ומומחים אחרים לפסיכולוגיה לאומית (שאינה אלא הישענות עממית על אמיתות שוק) - עניין השואה היה נוכח, ובכל זאת האידיאולוגיה הישראלית לא ניכסה את השואה. הכתיבה עליה לא היתה במרכז היצירה של הדור הצעיר, גם כאשר לא באמת "נולד מן הים", למשל אמיר גלבע. אלא שהשאלה הופכת להיות מעניינת יותר דווקא לאוהבי שירתו, משום שגלבע דווקא כן פירסם שירים אחרים שבהם כן הזכיר את השואה, או את אסון משפחתו, או את מלחמת העולם, בספר השירים שהתפרסם אחרי המלחמה. למשל השיר מ"שבע רשויות", הקרוי "תפילה על השקט", נפתח כך: אתה, רק עוד פעם ברא את היום בו ישבנו כולנו יחד - ואת כל אחד קראו בשמו וידעוהו מקרוב והכירו לבושיו מקרוב. ובשוכבנו לישון שתקו אותה שתיקה אילמת, פעורת-פה, כל הנעליים. (...)

ובכן, בניגוד למה שמובלט בקובץ הזה - ההדחקה של חורבן הקהילה שגלבע בא ממנה, ועוד יותר מכך מיעוט הכתיבה על השנים הארוכות שעשה במלחמה כחייל יהודי בבריגדה - בניגוד למה שמובלט כאן בספר, גנז גלבע גם שירים אחרים המתפרסמים עכשיו, בעקבות עבודתה המסורה של חגית הלפרין. גלבע גנז גם שירי התפעלות מן הים, והוא הרי התפעל מן הים, ממש בעת שמשפחתו נספתה, אבל למען האמת השירה העברית המשיכה להתפעל מן הים גם בעת שהיתה שם מלחמה, כי השיח חזק מהיחיד, הרבה פעמים, ועובדה שאמיר גלבע כתב לנתן אלתרמן על הדאגות המכרסמות בו, ובכל זאת כתב בעיקר לא על הדאגות ואפילו לא על המלחמה, אלא כתב כמו שכתבו בזמנו בשירה העברית, וזה הדבר הכי מדהים, כמובן, כמה חזק השיח הדומיננטי מהיחיד, אפילו היחיד הכותב שירה.

הספר שנגנז מעניק אפשרות להציץ, מתוך השוואה עם הספר שהתפרסם במקומו, מאוחר יותר, למכלול של שיקולים מצד משורר - דווקא משום שהיה אינדיווידואליסט מובהק, דווקא משום שלא ציית, כמשורים האחרים, בני גילו וזמנו, לאידיאולוגיה השלטת, ובכל זאת ידע להפלות בין שירים שכתב ולא נראו לו ראויים לספר ושירים שכתב וכן נראו לו, ושיקוליו לא תמיד מובנים לנו, אלא אם נחזור ונבדוק את מושג השיח, מושג שמשתמשים בו הרבה אבל במעט מאוד תבונה ויעילות.

חלק גדול מהשאלות שלנו אינן צריכות להיות מופנות אל גלבע, אלא אל השיח הקרוי שירה עברית, שהיה בעיקרו שיח של מבקרים לא אקדמיים ושל משוררים רחוקים מאוד מהאקדמיה. עכשיו הכל טובל בידיהם של מומחים, וכל כולו ציות לשיח. מכל מקום, משורר אינו מציית לשיח, לא תמיד, לא בכל רגע. לכן קשה להסביר מדוע שורות כאלה, שגלבע לא הפכן לשיר, ובכל זאת יכלו להיות שיר, לא נבחרו מתוך המחברת הגנוזה: "זו שעטת הגורל? - איך אאמין בגורל מצמית של יחיד אם זה גורלם של מיליונים - הצרוף בכור העינויים אינו יודע גבולות וצילו לא משחיר ואורו גדול ומבקיע. והיה האות קרוב ומוחש לכל דווה ומיואש ומייחל".

הדברים מעניינים, לא רק משום שגלבע הוא המשורר החשוב ביותר, לטעמי, מ"בני דורו", ואולי עובדת היותו מהגר ולא יליד הארץ, העניקה לו את הכוח (שלא היה לבני גילו הצברים), להיות משורר בעל שיעור קומה, כלומר מי שלא נכנע לשיח, כי מה שחגג בפרוזה העברית החדשה - צייתנות לשליטה גמורה של ההגמוניה הפוליטית - נכון היה גם לגבי אותה שירה. אבל דווקא משום כך נשאלת השאלה הזאת בכל התוקף ואין לה תשובה חד משמעית. אצל חגית הלפרין אין לשאלה הזאת אפילו מקום. היא לא מצליחה לנסח את השאלות על השיח, כלומר הגבולות המכתיבים את הכתיבה והגבולות הנפרצים בידי כתיבת השירה, אלא שהלפרין (עורכת נלהבת ומסורה), כמוה ככל חוקרי הדיסציפלינה של ספרות עברית, אינה חורגת אף פעם, להוציא את דן מירון כמובן, מהדיון הכרונולוגי: בהתחלה הוא בא לארץ, אחר כך הוא נסע לצבא הבריטי, אחר כך הוא חזר לארץ וכו'. ההבדל בין כרוניקה להיסטוריוגרפיה עדיין לא ידוע בחוגים לספרות עברית.

חלק מהשירים, ראוי היה להם לא להתפרסם מן הבחינה "האסתטית הטהורה". אבל עניין זה דורש פעם אחת ולתמיד הבהרה. אין דבר בכלל כזה, "מבחינה אסתטית טהורה" אלא כעמדת טעם. הטעם מבקש לעצמו "בחינה אסתטית טהורה", אבל הוא אף פעם איננו יכול להשיגה. לפעמים בוחן המשורר את עצמו באמצעות קנה המידה הזה, ולפעמים הוא מבקש ממישהו אחר לעשות זאת.

השאלות העולות מגניזה של ספר שירים של משורר חשוב כל כך כמו אמיר גלבע, מרכזי בהיסטוריה של השירה העברית, גם אם מצעד רבי המכר של השיעורים באוניברסיטה לא מאפשר למרצים במשרה חלקית ללמד את שירתו שמא השיעור שלהם, פרנסתם, יבוטל מפאת "מיעוט נרשמים". השאלות העולות מגניזתו של ספר כזה יכולות לחדד את שאלות הטעם המשתנה. דבר זה יכול להתברר מקריאה קפדנית מאוד בספר הגנוז, באותם שירים ממנו שהתפרסמו ובעיקר באותם שירים שלא התפרסמו. מה נראה לאמיר גלבע שיר לא טוב. כאן יש מקום לכלי הקרוי "בחינה אסתטית טהורה".

הספר ראה בחסות מכון קיפ. אם יש בידיכם ספר שיצא לאור בחסות מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית (למשל, שני הכרכים של שירי אלכסנדר פן) ואינכם יודעים מה קרה למכון כ"ץ ומנין צץ לו פתאום "מכון קיפ", תוכלו לשרטט לעצמכם מין אמת קטנה שהקללה העברית העתיקה והאיומה "יימח שמו" נותנת לה ביטוי אקטואלי. מכון כ"ץ לא בוטל כמובן, הרי הוא הוקם בזמן שהפרופסורים פירכסו זה לזה, אבל הוא נבלע בתוך מכון אחר, גדול ממנו, מן הזמן שבו פרופסורים החלו לחפש לאוניברסיטה נדבנים שהתנאי שלהם הוא מחיקת השם הקודם. הנה משהו על תרבות הציות של האקדמיה.