"על הדם ועל האור"

הספר "הנה ימים באים", שאמיר גלבע כתב בשנים 1942-1946 אך החליט לגנוז, רואה עתה אור לראשונה כספר שלם. חנן חבר מסביר מדוע פרסום הספר הוא מאורע מרעיש בשדה הספרות העברית

חנן חבר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חנן חבר

הנה ימים באים: שירים 1942-1946 אמיר גלבע. עריכה ומבוא: חגית הלפרין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ אוניברסיטת ת"א, 183 עמ', 75 שקלים

הספר "הנה ימים באים" מאת אמיר גלבע, שנגנז בידי מחברו וראה כעת אור בעריכתה הקפדנית והמסורה של חגית הלפרין, הוא מאורע מרעיש בשדה הספרות העברית: גלבע מתגלה בו כמי שניסה לתת ביטוי לעמדתו ביחס לימי המלחמה ובפרט לשואה. הוא עשה כן במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, וכתב אז את החיבור השירי רב-ההיקף הזה הכולל 74 שירים. השירים נכתבו בין אביב 1942 לינואר 1946, בתקופה שבה שירת גלבע בצבא הבריטי, ומספטמבר 1944 בבריגדה היהודית. השירים מדהימים באיכותם וגלבע מתגלה בהם שוב כאחד המשוררים החשובים והמעולים בתולדות השירה העברית.

מהשירים הללו, בחלקם לא מוכרים, עולה כי השאלה המרכזית שעמדה לנגד עיני גלבע בספר היא כיצד ניתן לכתוב דברי שיר על השואה ובתגובה לה. לאחר שטרח כה הרבה על התקנת הספר הוא הגיע כנראה למסקנה שאינו יכול לעמוד מאחוריו כביטוי שירי אמיתי ואמין על תקופת השואה. למרות הישגיו המרשימים בשירים עצמם ובספר כולו, בחר גלבע לא לפרסמו כספר שלם ובנוי על ימי המלחמה. במקום זאת שילב 39 משיריו בחלק "ספר חיי עולם" שבספר שיריו "שבע רשויות" (1949).

מבחינות רבות נשאר גלבע של "הנה ימים באים" נאמן לאסכולה הניאו-סימבוליסטית בשירה העברית שצמחה סביב מייסדה, אברהם שלונסקי. במרכז הפואטיקה של האסכולה עמדה המוסיקליות העשירה, ואיתה הסמל הספרותי שכלל ממד חריף של תקווה לעתיד וטרנסצנדנציה. כבר הכותרת הנבואית של הספר, המצביעה על העתיד, מצטרפת למוטו שלו: "ימים עוד יבואו בטלטלת העתיד להוקיע את/ קלונו של דור/ ולהוכיח על הדם ועל האור/ שנגר ונזל וקפא בשאון הדו" (עמ' 41). וכמובן, כבמסורת הסימבוליסטית, מאמץ רב מושקע בייצוגים של אור מטפיסי גואל: "ואורים פתלתליו/ יורדותיו וגבהיו/ כבזיקי עינים לוחכים את הלוט/ וזרועים אבניו כבפסי רקיעים/ המזלות הנוצצים, לסים הגבול/ בין מוחש וחלום" (24.10.1944, עמ' 114).

גלבע המשיך לכתוב שירים ניאו-סימבוליסטיים כאלה גם לאחר היוודע האסון הנורא שפקד אותו אישית עם רצח משפחתו, שאומת בסוף 1942, וכמובן הידיעה הקולקטיבית על השמדת יהודי אירופה. השבר האישי הכבד בא לידי ביטוי גם בשבר פואטי עמוק, שלבו הטלת ספק ביכולתה של הכתיבה הניאו-סימבוליסטית לייצג את השואה. ואמנם, כפי שמראה הלפרין, גלבע התחבט קשות ביחס לעצם האפשרות לכתוב שירה תוך כדי השואה ועליה. ברשימה מ-6.6.1943 הוא כותב: "כבר חודשים שאני תוסס דם וכואב, אך כמה שבועות שאני מוכן לכל, ליהרג. לא חשובה לי הכתיבה, לא נחשב לי במאומה השיר, מתוך שלווה שבאצילות הנני מוכן למות" (עמ' 19). לעומת זאת, מפרשת הלפרין, "ממכתביו של גלבע עולה כי מהרגע הראשון שידע בוודאות, או כמעט בוודאות, על גורל בני משפחתו ועל גורל יהודי אירופה בכלל - היה מוכה הלם, אך הלם זה, לפליאתו שלו עצמו, לא שיתק אותו אלא להפך: הוציא ממנו 'זרם' הולך וגובר של שירים" (עמ' 21).

מתברר, שהשאלה המרכזית אינה אם לכתוב שירה על השואה, שהרי עצם חיבור הספר הזה מראה ששירה כזאת מתאפשרת. "אין לערוך חלוקה בינארית בין מה שנאמר למה שאינו נאמר", כותב מישל פוקו ב"תולדות המיניות", "יש לנסות לקבוע את האופנים השונים בהם אין אומרים, כיצד מפוזרים אלה שיכולים ואינם יכולים לדבר, באיזה סוג של שיח רשאים אלה ואלה להשתתף או איזה צורה של דיסקרטיות נדרשת מן הראשונים ומן האחרונים" (כרך א', עמ' 22). ולכן שאלתו העקרונית של גלבע היא אם וכיצד ייתכן להוסיף ולכתוב באותה פואטיקה שאליה הורגל גם על השואה.

המתח העיקרי שעומד ביסוד הספר הוא בין קינה לגאולה - לא רק במישור הפרטי אלא גם בממד הלאומי-קולקטיבי. בצדק מפרשת הלפרין את הכותרת "הנה ימים באים" כדו-משמעית בהקשר של הנבואה המקראית: מצד אחד זוהי נבואת זעם, תולדה של קינה עמוקה שחציה מכוונים כלפי הנאצים; ומצד שני זו גם נבואת נחמה, המסמנת את תקופת הגאולה שתבוא לאחר השואה.

מהלך דומה התרחש בשירת אלתרמן, שבפואמה "שירי מכות מצרים" (1944) חרג מהדפוס הניאו-סימבוליסטי שאיפיין את "שמחת עניים" (1941) וכלל אלמנט בולט של ישועה, ופנה בפואמה המאוחרת יותר לכתיבה אלגורית שביטאה - כפי שוולטר בנימין חשף את פעולת האלגוריה - את המוות, השבר וההרס הטוטליים ולכן סימנה את הגאולה (בשיר "איילת") בממדים צנועים ומוגבלים ביותר. אך בניגוד לאלתרמן, גלבע לא פיצל את אמירתו לשני ספרים. הוא דווקא איחד ושילב את שתי הפרספקטיבות - הקינה והנחמה - לספר אחד, ובנה מהן מתכונת יומנית שליוותה את מסעותיו כחייל בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית תוך ציון מפורש בשולי שירים רבים את התאריכים והמקומות שבהם שהה כחייל. תחילה עשה כן בספר "הנה ימים באים", ועשרה חודשים לאחר מכן ב"ספר חיי עולם", שהורכב בחלקו משירי "הנה ימים באים" (עמ' 34).

התוצאה, כך נראה, לא השביעה את רצונו. המתח בין הקינה לנחמה היה כה עז ומחריד, שנראה שגלבע לא יכול היה לקיימו ולעמוד מאחורי פרסום קובץ כה מתוח. למשל, השיר הראשון בקובץ, "סעודה אחרונה" (17.9.1944), מסמן ממד של גאולה. השיר, שכותרתו מסמנת את הקורבן (ישו) ואת דרכו לגאולה, סובב סביב סמל השופר: "- ראשנו הלום ומחנו חלום,/ מה נאמר ליום כי הבקיע?/ - בל נביט לעברו, נסגר החלון/ - - - א? מה לשופר כי יריע?" (עמ' 42). גלבע מהסס ומתלבט אם לארוג את העמידה מול הזוועה בנראטיב סגור של קורבן שמצביע מיניה וביה גם על הגאולה. הוא אמנם משתמש בסמל השופר המריע, אך גם מציגו בסימן שאלה. הקורבן והעקידה הם אופציות שנבדקות, נראטיבים של גאולה שמיוחלים אך עתה (12.11.1944). לאחר שנודעו אימי השואה, לא ברור שהם מושגים.

גלבע, למרות הכל ומתוך עיכובים והתחבטויות רבות, מוסיף לכתוב בפואטיקה הניאו-סימבוליסטית. אך בחשבון אחרון, שימור כזה של ממד של תקווה טרנסצנדנטית בסיטואציה של יאוש גמור לא יכול היה להתקבל על דעתו כמשקפים את עמדתו ביחס לימי החורבן של השואה. גם השיר השני בקובץ, "קולות קוראים", חושף את ההתלבטות הקשה של גלבע. הבית הראשון כולו הוא הכרה בייאוש ובאכזבה ממציאת אח לקולקטיב שלאחר האסון: "קול בערבה יקרא: - אחי איכה!?/ והד משממון חולות לו יען: - אחא!/ ויצא הקורא לפגש את אחיו/ ויב? באידו על הדו המכזיב" (עמ' 43). אך הבית השלישי והאחרון כבר מציין ממד מאופק של תקווה: "ואם הבנים אז תצא מבין חרבות/ ותשתק ההרים בדכים - ההד,/ בזועה רן ואימה בקול הענות: -/ שובו בנים, החי והמת!" (עמ' 43).

העלאת האפשרות שגם המת ישוב מתחברת אל המת החי, הסמל המרכזי של הניאו-סימבוליזם הארצישראלי כפי שהתגבש בשירת אלתרמן. ואולם, הדילמה הבוערת היא ביחס לאפשרות החיבור בין היחיד לסבל של הקולקטיב ושל ההמונים: "זו שעטת הגורל? - אי? אאמין בגורל מצמית של יחיד אם זה גורלם של מיליונים - הצרוף בכור הענויים אינו יודע גבולות וצלו לא משחיר ואורו גדול ומבקיע. והיה האות קרוב ומוחש לכל דוה ומיאש ומיחל" (עמ' 91).

גלבע נזקק לשיר כמו זה כדי לייצר את הרצף בין הקינה והתקווה הפרטיות לאלה הלאומיות. נראה שהשיר נכתב במיוחד עבור הקומפוזיציה המתוחה של "הנה ימים באים", אבל משלא פורסם, הוא נזנח כפיגום שאין בו צורך יותר, ולכן לא כונס ב"שבע רשויות" ולא פורסם גם בכתב-עת.

הסיטואציה המועדפת על גלבע בשירים אלה היא זו שמשחזרת עמדת ציפייה לגאולה, שאמנם לא תמיד מתממשת, אבל עצם אקט הציפייה הוא זה שנשמר ומטופח. למשל ב"אלם פינות": "זה יהיה כה פשוט: -/ החדר ירצף בחכיון/ והשביל אליו יהל בברכות-שלום/ של אלפי בקרים מצרים -/ הדלת תסב על צירה/ ותפתח לרוחה -/ את ראשי ארכין אל הפנות -/ והן תשתקנה/ הן לא תגדנה מאום.// כמה אפשר לעמד בדלת שקט/ ברצות? להקביל פני אהובים? - - -// מפנות אין אף אחד נשקף/ רק הפנות לבדן משקעות מבטיהן/ אל תוכן -" (עמ' 47). המבט החסום מציין את חוסר התקווה, אבל זו אינה מאפסת את אקט התקווה של העמידה בדלת "ברצותך להקביל פני אהובים? - - -".

בסמוך לשיר זה, שנכתב ב-29.4.1945, שילב גלבע שיר מוקדם יותר, שנכתב טרם גיוסו לצבא: "הוא נופל מט. צונח./ הוא על סף השערים./ הוא הפלאי, האורח/ בז למות, גלוי עינים.// האורח הוא לי אחא/ אח שלי הוא, אח אהוב./ מי פלל שנפגש ככה,/ - הוא נופל ואני טרוף" (עמ' 49). בשיר הזה, שסופו מוות, משתמר עצם הבוז למוות של האורח הפלאי. גלבע הציב את השיר, שנכתב לפני שנודעו לו ממדי השואה, לצד שירים שנכתבו לאחר השואה. בכך ניסה להכליא לכלל עמדה ניאו-סימבוליסטית אחת, מתוחה ביותר, את התקווה ואת הקינה שהן ככל הנראה מה שבפועל אינו ניתן להכלאה.

את השיר "מדיבור היא נישאת - - -", שנכתב באנקונה ב-5.10.1944, מסיים גלבע בשורות מלאות תקווה קולקטיבית: "ולא יגורו כל הולכי על שתים בעברם הגשר המחבר בין קרקע לקרקע/ למען ימצאו ניבים בני אדם לאחר שיעלה השמש/ לשמח על אשרם בקים -/ כי מדבור היא נשאת הגבורה. מדבור של חבר לחבר" (עמ' 105). לעומת זאת, בליל חגיגת סיום המלחמה (7.5.1945, יום כניעת גרמניה), כתב גלבע שיר שבו הוא מפקפק בעצם היכולת להפנים את גודל האסון: "אורים למרום וצויחות לרחוק -/ שיעמד העולם ולו לרגע אחד/ את המש? חיותו לחוג -// שיראה העולם את שדה-קרבותיו/ וישמע עוד פעם ולו הרף-אחד/ את מפל הדמים בשאון הנכאב.// שידע להבחין בין נחר גרונות/ את ברק המאכלת ולו באבחה אחת/ והמשי? בדרכו את עצמו להונות" (עמ' 50). שוב מופיע המתח הרב המאפיין את הספר הזה, והופך את השירים לביצוע מרהיב של עמדה סתירתית שלרוב סיפקה את ביקורתו ושיפוטו של גלבע ביחס לשיר הבודד, אבל נשללה על ידו בסופו של דבר ביחס למבנה הכולל של הספר.

בשיר מ-27.12.1942 כתב גלבע על רצח אחיו ושלל את התקווה, ועם זאת הציבה בשורה נפרדת ועצמאית: "עכשו מול יום/ אראה/ נד נוזלים אדם/ גואה מעלה. ושקיף/ מבעדו/ קרדם/ נותץ נזרות זיו/ אחי.// לא רחפת על ראשיהם/ הברכה -/ כה לחי!" (עמ' 61). רק לאחר שבע שנים, ב-1949, בהקשר החדש של מדינת ישראל לאחר מלחמת 1948, יכול היה גלבע להשתמש בשיר ולשלבו בספרו החדש, "שבע רשויות", במדור "ספר חיי עולם".

נראה שעיקר המאמץ של גלבע בספר זה הוא להתחקות אחר התהליך, הדינמיקה, של היקבעות המלחמה והשואה בתודעה ההיסטורית. לעתים קרובות הוא מתרכז ברגע שלפני ההיקבעות, ומסיים בכל אופן בהתרוממות רוח טרנסצנדנטית של ביצוע שירי שהוא מבקש לממש: "אני רוצה לשיר./ רוצה לשיר./ אתמול נהרג פה חבר./ והיום עוד לא תבכה לו חוזתו מרחוק./ הנה הוא מוטל לפני/ צעיר/ בקפאונו עוד ער/ ולבוש כחק.// היום עוד לא תבכה לו/ חוזתו מרחוק -/ אולי תרתע ידה במשחה בגיר/ את שמו על כל צוק/ ותשיר - - -" (עמ' 66, הדגשות המעתיק). הטרנסצנדנציה הזאת מגיעה לאחד משיאיה בתמונה של הצעיף הארוג מקרישי דם: "וצמותי?, כחלום-לי-הלילה/ בכבד גלגלים נצמתות/ ופורחות בגלגל תו-הלאה/ רמוסי-סוד/ כחלום-לי-הלילה/ שארג מקרישי דם/ צעיף לאחותי-כלה" (עמ' 67).

הצד השני של הטרנסצנדנציה הוא הנקמה. את מהלך ההתחקות אחר האימה וההרס אפשר לסיים בהבעת תקווה, או לחלופין בהכלתו בתוך פנטסיה של נקמה. כך או כך זוהי דרך אלטרנטיבית שבאמצעותה מכיל גלבע, בשיר שנכתב ב-31.5.1943, את אימי השואה באמצעות המטאפיסיקה של הנקמה: "ילל ובוא! - -/ ומגרמיו של כר הלילות/ צק תשחרת דביקה ולוהטת/ אל פחד חלולי עיני?/ להיות מגיר על דרכים ומבואות/ רשע חסד/ גמול ושלם/ ומתת-מארה לא סולחה" (עמ' 73).

מה שהתקשו לעשות האור והתקווה הסמליים מצא את ביטויו המטאפיסי בנקמה. דרכה מצא גלבע, ולו באורח חלקי ומקוטע, פתרון ארעי למתח החריף והבלתי ניתן ליישוב שביסוד הספר הזה.

פרופ' חנן חבר הוא ראש החוג לספרות עברית באוניבסיטה העברית. ספרו "הסיפור והלאום - קריאה ביקורתית בקאנון הסיפורת העברית" ראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ