אל תרכלו, המנוח לא אהב את זה

איך אפשר בלי לרכל על ולדימיר מיאקובסקי, המשורר הבוהמיין שהחליף אהובות בקצב אבל נשאר נאמן לאהובתו הנשואה ולבעלה, שאיתם חי במשולש משפחתי. את בתו, פרי רומן קצר בזמן ביקורו בארצות הברית, ראה רק פעם אחת בחייה, בגיל שלוש. הבת, פרופ' פטרישיה תומפסון, מספרת בראיון מניו יורק מה גילתה על אביה בביקור שורשים שערכה ברוסיה

דליה קרפל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה קרפל

הוא היה בן 37 כשכדור פילח את לבו. בפרוטוקול המשטרתי נכתב שאהובתו האחרונה, השחקנית ורוניקה פולונסקיה, מצאה אותו גוסס והוא מת בזרועותיה. גם כיום, לאחר מאמרים רבים ושלל סברות על נסיבות מותו של משורר המהפכה הרוסית, אין מענה מבוסס על השאלה אם ולדימיר מיאקובסקי התאבד או שמא היה קורבן של חיסול פוליטי.

מיאקובסקי נמנה עם שרשרת עתירת גאונים ברנסנס הרוסי של תחילת המאה העשרים, שבלטו בו סופרים ומשוררים כבוריס פסטרנק ומרינה צוטאיבה, אוסיפ מנדלשטם ואיסק באבל, אלכסנדר בלוק ואנה אחמטובה, שבהוראת הקרמלין הושתקו או הוגלו, עונו וחוסלו או שמו קץ לחייהם.

על "התאבדותו" של מיאקובסקי ב-14 באפריל 1930 נאמר שנבעה מאהבה נכזבת. כתבו שאיבד את דרכו הפואטית, שהתאכזב מדרכו האידיאולוגית. לילי בריק, אהובתו הנשואה והמוזה שלו (את השורה האחרונה במכתב ההתאבדות הקדיש לה, "לילי - אהבי אותי"), היתה משוכנעת שהתאבד. "רעיון ההתאבדות היה בו כמחלה כרונית וככל מחלה כרונית - החריף בתנאים בלתי רצויים מבחינתו", כתבה בספר הזיכרונות שלה.

בשירתו נמצאו אישורים לדבריה. בגיל 23 כתב, בפואמה "חליל עמוד השדרה": "שוב חשבתי - עדיף כנראה לשים בקצי נקודת-כדור". בשנים האחרונות תוהים חוקרים, מדוע פתק הפרידה בעל הנימה האירונית, "...בבקשה אל תרכלו, המנוח נורא לא אהב את זה", נכתב יומיים לפני מותו. מדוע חבריו הקרובים, לילי ואוסיפ בריק, שוגרו בבהילות לחו"ל. מדוע הקליע שהוצא מגופו לא תאם את הדגם של אקדחו, ומדוע שכניו שמעו שתי יריות.

התעלומה טרם פוצחה ולא נראה שהיא בת פיצוח, אומר עמנואל גלמן, אמן ומתרגם, עורך וחבר מערכת כתב-העת "כרמל", שגדל והתחנך בברית המועצות. גלמן, בן 53, יזם את הוצאת הספר "חליל המרזבים - מיאקובסקי המוקדם, שירים ופרוזה 1912-1918", שהופיע באחרונה (בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). הספר, בכריכה קשה, מציע לצד שירים וקטעי פרוזה של מיאקובסקי בתרגומו של גלמן (ייעוץ ועריכה של פטר קריקסונוב) גם מבחר של שישה דיוקנאות שכתבו בני דורו של המשורר. גלמן, שכתב את המבוא ואחרית הדבר, סגר את הספר בלקסיקון מחכים.

את הספר הוא בחר לפתוח בשורות הבית האחרון של "הנה לכם!" מ-1913:

ואם היום לי, להוני פרוע,

לא יתחשק לבדר אתכם בתועפות קולי,

אצפצף על הכל ובצחוק גס-רוח

אירק בפניכם,

אני - בזבזן אוצרות המלים.

בתיכון הוטל על גלמן לארגן אירוע לציון 40 שנה למות המשורר, תחת הכותרת "ולדימיר מיאקובסקי ומהפכת אוקטובר", ולשם כך עבר על כל הכרכים של כתביו. שורות שלמות נחרתו בזיכרונו מאז, כמו "אין אף שערת-שיבה בנשמה שלי", או "אני - משורר. זה מה שמעניין בי", והשורה המזעזעת, "אני אוהב לראות איך ילדים מתים", שלדברי גלמן כוונתה המטאפורית היא להשחתת זרע, כלומר לבזבוז דבר-מה בעל ערך.

"מיאקובסקי זה שפת הדיבור שלי ועולם הדימויים שלי", הוא אומר. "כשאני רואה אשה יפה אני אומר, 'כפור השמלות על געש-ירכיים', כשרעיון הולך לאיבוד ואין מה לעשות אני אומר, 'אני אוהב לראות איך ילדים מתים'. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומר שאני משורר, למרות שאני לא כותב שירה. 'אני משורר' זה ציטוט וזאת דרך להגיד שאני אמן".

ולדימיר (וולודיה) מיאקובסקי נולד ב-1893 בגיאורגיה, בכפר בגדדי שליד קוטאיסי. "אבי היה קוזאק, אמי - אוקראינית. שפת האם גרוזינית. ניתן לומר שנולדתי בין שלוש תרבויות", כתב באוטוביוגרפיה שלו, "אני עצמי". "אני משורר - זה מה שמעניין בי. על זה אני כותב. כל השאר מוזכר רק אם הבשיל כמלה".

מיאקובסקי, "השור הזועם" של השירה הרוסית בתקופת "תור הכסף" (שהחלה בעשור האחרון של המאה ה-19 והסתיימה עם מהפכת אוקטובר 1917), הוא גם "הכלב המוכה" - כאוב ומיוסר, אבוד וחושפני כשיריו, שאותם נשא בקרבו כמו "כלב אשר מפסי הרכבת נושא את רגליו הפצועות".

גלמן טוען במבוא לספר, שהביוגרפיה האמיתית של מיאקובסקי היא קודם כל שירתו ורק אחר כך האיש עצמו, בוהמיין שחצן שאפף את עצמו במיתוסים רבים שהוציאו לו שם של רודף שמלות. "הוא לא היה קזנובה כמו שנראה כלפי חוץ", אומר גלמן. "הוא היה היסטרי, פתטי ועל עצבים כל הזמן. פגיע וללא אב, הוא נותר עם אמא פוסטמה ושתי אחיות דפוקות".

לאחר ששוחרר מהכלא החל מיאקובסקי ללמוד ציור במוסקווה, ובמכללה לאמנות הציור, הפיסול והאדריכלות הכיר בפברואר 1912 את דויד בורליוק, אבי הפוטוריזם הרוסי שזיהה את כישרונו. "בורליוק עשני משורר", כתב מיאקובסקי ב"אני עצמי". "קרא לי את הצרפתים ואת הגרמנים. דחף ספרים. היה בא ומדבר בלי סוף. לא נתן לי להתרחק ממנו. נתן לי כל יום 50 קופייקות. שאכתוב ולא ארעב ללחם".

ב"חליל המרזבים" מובא טקסט יפהפה של צווטאייבה, המשרטטת את דיוקנאותיהם של מיאקובסקי ופסטרנק. השירה, כתבה, היתה המוצא היחיד בחייו הקדחתניים של מיאקובסקי: "מכאן הפיזיולוגיה המדהימה של שיריו, השריריות המכניעה שלהם, גופניותם שמכה בנו. מיאקובסקי הלוחם נאלץ להצטופף כל כולו בשורות שיריו. מכאן משקלם הקרוע. בגלל ממדי המשורר השיר מתפקע, מתפוצץ לאורך תפריו, בסמוך להם ובכל המקומות".

המחזה הראשון שכתב, טרגדיה שנקראה "ולדימיר מיאקובסקי", הוצג פעמיים ב-1913 בתיאטרון בסנט פטרבורג בבימויו של המחבר. על רקע תפאורה דלה וכשמוסיקה צורמנית ברקע דיקלמו השחקנים את שורותיהם מעומק הבמה והקהל הגיב בקללות והשליך ביצים סרוחות. "המשורר ולדימיר מיאקובסקי הופיע בראש מורם אל על וביקש שיתפרו לו את הנשמה", נכתב באחד העיתונים. "הקהל שמילא את אולם התיאטרון עד אפס מקום פרץ בצחוק כביר".

מיאקובסקי הוגדר כחסר כל כישרון, שמשמיע "דברי הבל של חולה קדחת", והיו שהמליצו שיתאשפז ובדחיפות. ב"חליל המרזבים" מופיע המחזה בתרגום לעברית ורשימת המשתתפים, שמיאקובסקי בראשם, מכילה דמויות כישיש עם חתולות שחורות ויבשות, איש בלי ראש, איש עקום פנים, איש עם שתי נשיקות ואשה עם דמעת ענק.

בשנים 1913-1914 היה מיאקובסקי הצעיר דמות בולטת בחבורת הפוטוריסטים, שהופעותיהם היו שונות מערבי השירה המקובלים אז. סקנדל רדף סקנדל. הקהל השתולל ולא פעם הפסיקה המשטרה את קריאת השירה הפוטוריסטית. בתחילת 1914 יצאו הפוטוריסטים, ובהם מיאקובסקי, למסע הסברה ברחבי רוסיה. במיצגים שלהם הם קראו שירים והפיצו את המניפסט הפוטוריסטי ("להשליך את פושקין, את דוסטויבסקי, את טולסטוי וכו' וכו' מסיפונה של אוניית העכשיו"), כשהם מפגינים "אומץ של מטורפים". האולמות היו מפוצצים והכל רצו לראות את תעלולי המשוררים, שלבשו לא פעם בגדים צעקניים ואף בגדי נשים וגם התאפרו כדי "להציק ולהתחבב".

מיאקובסקי, "מעורר שערוריות מועד" לפי הגדרתו, נהג להופיע בחולצת פרחח צהובה כצבע השקיעה. "חליפות לא היו לי מעולם" כתב ב"אני עצמי". "היו לי שתי חולצות מגעילות למראה. שיטת שיפור בדוקה: להתקשט בעניבה. אין כסף. לקחתי מאחותי פיסת בד צהובה. קשרתי על עצמי. שערורייה. משמע שהיפה והבולט ביותר באדם - עניבה. ברור, אם אגדיל את העניבה - אגדיל את השערורייה. מכיוון שמידות העניבה הן מוגבלות - החלטתי להתחכם: עשיתי חולצה עניבתית ועניבה חולצתית".

ב-1915 כתב מיאקובסקי רשימה ושמה "על כל מיני מיאקובסקים", ובה העיד על עצמו: "אני - חוצפן... אני - ציניקן... אני - עגלון... אני תועמלן המעלעל יום יום בקדחתנות בכל העיתונים, כולו תקווה למצוא בהם את שמו... כזה הוא ולדימיר ולדימירוביץ' מיאקובסקי, צעיר בן 22. את כל אלה שרוצים לחזק עוד יותר את צדקת דברי אבקש ללמוד ביסודיות את תצלום דיוקני המצורף למאמר זה: דביל, שמצחו נמוך וצר, קצת מקושט בזוג עיניים דהויות".

"פניו של מיאקובסקי חרותים על מזבח המאה", כתב בוריס פסטרנק, המשורר שנודע במערב בזכות הרומן שלו "דוקטור ז'יוואגו". על פגישתם הראשונה כתב פסטרנק: "ישב לפני עלם יפה תואר, בעל חזות קודרת, ששפע שנינות קטלנית ובלתי פוסקת. קולו היה כשל מזמר תהלים ואגרופיו כשל מתאגרף. מין בן כלאיים של גיבור מיתי וטוריאדור ספרדי. היה אפשר לנחש מיד כי אם הוא יפה, שנון ומוכשר - ואולי אפילו מוכשר מאוד - כל אלה אינם העיקר. העיקר היה איסוריו הפנימיים האיתנים כמו ברזל, איזשהם ציוויים או עקרונות אציליים, חוש אחריות שבגללו לא הרשה לעצמו להיות אחר: פחות יפה, פחות שנון, פחות מוכשר".

פסטרנק, שהיה ידידו ומעריצו, אהב מאוד את הליריקה המוקדמת של מיאקובסקי: "רצינותה הכבדה, הקודרת, הממורמרת, היתה יוצאת דופן על רקע הליצנות של אותם ימים. זו היתה שירה מפוסלת היטב ביד אמן, גאוותנית, דמונית, ובד בבד - שירה שגורלה נחרץ, אבודה אין קץ, כמעט זועקת לעזרה".

גלמן כותב שמיאקובסקי התרברב בסגולתה המטאפורית של שירתו להשאיר "כתמי שומן בגודל צלחת לקינוחים" על החליפות המחויטות של שומעיו וקוראיו. "הוא גאון והוא שייך לפנתיאון של השירה העולמית", מסביר גלמן את החלטתו לתרגם את מיאקובסקי לעברית. "לפני כשלוש שנים התפרסם מחקר בלשני של ברוניסלב גורב, עיתונאי, הטוען שלא הבינו את מיאקובסקי; שהוא לא היה משורר המהפכה ולא משורר מגויס, אלא היה ליצן החצר וככזה הוא יכול היה להרשות לעצמו את החריפות, ההומור והסאטירה בתיאטרון האבסורד שהתנהל על במת האימפריה הסובייטית. כשהייתי ילד וקראתי את המחזות הסאטיריים שלו לא הבנתי מה פרו-סובייטי בהם. בשיעורי הספרות אמרו שהוא הבולשביק הטהור והאמיתי, אבל הוא היה באמת סאטיריקן גדול".

והצליח במשך שנים ליהנות משני העולמות.

"השירה היתה חזקה ממנו. נשמתו לא יכלה להחזיק את השירה שפרצה ממנו, כך שהתאבדות או התפוררות היו צפויות מראש. בגיל 16, כשהיה בכלא, הוא הבין שהמהפכה בתחום החברה לא בשבילו, והוא בחר באמנות והחליט לחולל מהפכה באמנות, בתודעה ובעשייה. אחרי המהפכה מיאקובסקי בן ה-25 נכנס באופטימיות לעולם חדש, כי צריך לשרוד. ומה שהוא יודע זה לעשות שירים. זה היה חלק ממנו. הוא לא התיישב בבוקר לכתוב - השירה זרמה ממנו גם כשהוא זייף את האורגזמות הבולשביקיות שלו וגם כשהוא כתב על ענייני דיומא. הוא היה משורר אמיתי. הוא לא יכול היה בלעדיה".

בספר בחר גלמן להציג תרגומים קודמים לשירי מיאקובסקי, בהם של אלכסנדר פן ושל אברהם שלונסקי, לצד התרגומים העדכניים שלו, כדי להציג לקוראים את מיאקובסקי הליריקן המודרניסט.

האם מיאקובסקי שלך פחות פוליטי?

"אני משוכנע שסוד ההצלחה של תרגומי אלכסנדר פן צפון בקתרזיס שמקורו באידיאולוגיה הקומוניסטית (יתר התרגומים הקיימים אינם חושפים לדעתי את קרביו של המשורר). ואילו בסיס תרגומי צפון בקתרזיס שמקורו במודרניזם, באותה אנרגיה שהזינה את המשורר בין השנים 1912-1918. הידיעה שאני שואב את כוחות היצירה שלי ואת ההשראה שלי, ולא רק בתרגום, מאותו מקור שממנו גם הוא שאב, מעניקה לי תחושת הזדהות מוחלטת איתו, כאילו אני דוברו בעברית, אחיו הקוסמי. אפילו השינוי של שם הספר, שנאלצתי לעשות - החלפתי את 'אני אוהב לראות איך ילדים מתים' ל'חליל המרזבים' - מילא אותי בסוג של נחת, מפני שגם שמו של הספר הראשון של מיאקובסקי צונזר והוחלף מ'השליח ה-13' ל'ענן במכנסיים'".

הפואמה "ענן במכנסיים" הוקדשה לאהובתו לילי בריק ("לך, לילי") והיא נחשבת לנקודת מפנה ביצירתו ולאחת מאבני היסוד של השירה הפוטוריסטית. גלמן מדגיש בספרו, ש"היצירה העניקה למשורר מקום של כבוד בפנתיאוני השירה הרוסית והעולמית". את הפואמה כתב מיאקובסקי ב-1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. כבן יחיד של אלמנה הוא היה פטור מגיוס ונסע לאתר נופש בפינלנד, שם "בערבים אני מסתובב בחוף - כותב את ה'ענן'".

כחודש לפני מותו סיפר שבתחילה קרא לפואמה "השליח ה-13" ובצנזורה שאלו אותו אם הוא מייחל לעבודות פרך. "אז מחקו לי שישה עמודים ואת הכותרת... שאלו אותי איך אני מסוגל לשלב ליריות וגסות. אמרתי להם: 'תרצו - אהיה כמו מטורף, תרצו - אהיה עדין ביותר, לא גבר - ענן במכנסיים'".

אוסיפ בריק, חוקר, מבקר ספרות ובמאי קולנוע ממוצא יהודי, שהיה בעלה המקורנן של לילי, אהובת חייו של המשורר, פירסם ראשון את הפואמה שקוצצה. כעבור כשלוש שנים היא ראתה אור בשלמותה בהוצאת המחבר, שכתב בהקדמה שאת הפואמה "אני מחשיב לקנון האמנות העכשווית: 'הלאה האהבה שלכם' - 'הלאה האמנות שלכם', 'הלאה המשטר שלכם', 'הלאה הדת שלכם' - ארבע הזעקות של ארבעת החלקים".

לילי בריק, שאותה מתאר גלמן בספר כאחת הנשים המלהיבות של המאה העשרים, נולדה במוסקווה והתחנכה בבית יהודי שהתאפיין באהבה לתרבות ואמנות. בגיל 21 נישאה, וביתו של הזוג הצעיר בסנט פטרבורג היה לסלון תרבותי ומקום מפגש ליוצרים צעירים. אחותה הצעירה, אלזה טריולה, שהיתה אהובתו של מיאקובסקי, הביאה אותו לראשונה לביתם. המשורר קרא בקול את הפואמה "ענן במכנסיים" ובסוף האירוע ניגש אל לילי הנשואה ושאל: "אפשר להקדיש לך?"

בני הזוג בריק התאהבו בכישרונו ובאישיותו, הוא התאהב בבעלת הבית. הזוג אימץ את המשורר אל חיקו והשלושה חיו כמשפחה אחת. ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים, עברו השלושה למוסקווה לדירה קטנה ועלובה ומיאקובסקי כתב על הבית הצר ש"ארבעה גרים בו עכשיו:/ לילי, אוסיה, אני, ועוד/ שצ'ניק הכלבלב".

במכתב ההתאבדות שלו ביקש מ"חברתו המפלגה" שתשמור על משפחתו ועל לילי. היא אכן עברה בשלום את תקופת הטיהורים של סטלין. הממסד אף הכיר בה כאלמנתו החוקית של המשורר והעניק לה קצבה לכל חייה ומחצית מזכויות היוצרים של יצירתו. בריק עשתה הכל כדי לשמר את מורשתו של "בעלה" ובמכתב שכתבה לסטלין, צעד שהיה עלול לסכן אותה, ביקשה שפועלו של "מבשר המהפכה" לא יישכח.

גלמן כותב שבעקבות מכתבה הומת מיאקובסקי שנית: סטלין הכריז שמיאקובסקי "היה ונשאר המשורר הטוב והמוכשר ביותר של עידננו הסובייטי", וכך טבע אות קלון על אחד מענקי השירה המודרניסטית. לילי בריק הבוהמיינית זכתה להגיע לזקנה מופלגת ונהנתה ממאהבים לא מעטים, עד הרגע האחרון ממש. ב-1978, לאחר שגופה בגד בה, התאבדה.

בספר הזיכרונות שלה, "סיפורים משוחדים", שגלמן מביא פרק ממנו בספרו, כתבה על הערב הראשון בדירתה, כשמיאקובסקי קרא את "ענן במכנסיים". בעלה התאהב במשורר, "ואילו בי - וולודיה לא סתם התאהב; הוא תקף אותי, זו היתה מתקפה. במשך שנתיים וחצי לא היה לי רגע מנוחה, תרתי משמע. מיד קלטתי שוולודיה הוא גאון, אבל הוא לא מצא חן בעיני. לא אהבתי אנשים מדנדנים. עם הדנדנת הזאת כלפי חוץ. לא אהבתי שהוא כל כך גבוה והאנשים ברחוב נועצים בו מבטים; עיצבן אותי שהוא נהנה להטות אוזן לקולו שלו, לא סבלתי אפילו את שמו - מיאקובסקי. שם כל כך צעקני ודומה לכינוי ספרותי, וגרוע מזה - לכינוי ספרותי זול".

כששאלה אותו איך מסתדר לו לכתוב פואמה לאשה אחת, מריה שמה, ולהקדיש אותה לאחרת, הוא הסביר לה שבזמן כתיבתה היו לו רומנים עם כמה נשים, ומריה של הפרק הרביעי היא בכלל סונקה ואינה קשורה כלל למריה מן הפרק הראשון".

את השירה המגויסת שלו כתב מיאקובסקי לאחר שהחליט להישאר אחרי המהפכה בברית המועצות. הוא ידע שצווטאייבה רעבה ללחם בגלות בפאריס. הוא בחר אורח חיים שייצר בשבילו לא רק מעמד, אלא גם רווחה כלכלית ופוזיציה של חביב הקהל. הוא גם הירבה לנסוע לחו"ל. בקיץ 1925 הוא נסע לניו יורק, שם פגש מהגרת ילידת רוסיה, אליזבטה פטרובנה. השניים התאהבו אך שמרו על הרומן בסוד, ולאחר שובו לברית המועצות נולדה להם בת.

הבת, פטרישיה תומפסון, בת 81, פמיניסטית ופרופסור לפילוסופיה בניו יורק, פירסמה לפני כשלוש שנים את ספרה "מיאקובסקי במנהטן", שגולל את סיפור אהבתם של הוריה. בכתיבת הספר הסתמכה על זיכרונותיה של אמה ועל שיחות שקיימה איתה לפני מותה ב-1985. תומפסון נסעה לרוסיה לאחר התפרקות ברית המועצות במעין "טיול שורשים", והתקבלה שם בכבוד הראוי. היא פגשה לראשונה קרובי משפחה והחלה להשתמש בשמה הרוסי, הלנה ולדימירובנה מיאקובסקיה.

השבוע אומרת תומפסון, בראיון טלפוני מניו יורק, שנסיבות מותו של אביה עדיין לוטות באפלה. "כחוקרת ואשת אקדמיה ותיקה אני לא מעיזה לקבוע עובדות ביחס למותו בלא ראיות של ממש. אני רק יודעת שהוא לא התאבד, ואסייג ואומר שאם הוא כן התאבד, הוא לא עשה זאת בגלל אשה. זו הרי הגרסה הפופולרית שרצה שנים כה רבות".

אמה, היא אומרת, נולדה בבשקיריה שבדרום רוסיה. "היא היתה מתורגמנית לאנגלית וכך הכירה במסגרת עבודתה את ג'ורג' ג'ונס, אנגלי שהתאהב בה, וכצעירות יפות בנות גילה נישאה לו כדי לקבל אישור לצאת מרוסיה אחרי המהפכה. הם נסעו לניו יורק ולאחר זמן מה נפרדו.

"במסיבה אצל עורך דין בעיר הכירה אמי את מיאקובסקי ובמשך שלושה חודשים הם לא נפרדו. הורי החליטו לשמור על הקשר ביניהם בסוד ואפילו לא הצטלמו יחד בניו יורק. הם טיילו על גשר ברוקלין ובגן החיות בברונקס ומי שידע על הרומן שמר על כך בסוד. ואז היה עליו לחזור לרוסיה ויותר לא הותר לו לצאת לניו יורק. הוא הרי היה נתון למעקב תמידי.

"אלה היו ימים של סכנה. אבי התמודד עם מהלכי המהפכה שהוא כה צידד בה. הוא באמת האמין שתושבי ברית המועצות יפיקו ממנה תועלת אלא שהוא התאכזב יותר ויותר וזה מה שהחיש את קצו. לאחר שובו לרוסיה הוא שלח לאמי מברקים ומכתבים וכשהיא גילתה שהיא בהריון היא נחרדה. בימים ההם ללדת ילד מחוץ לנישואים היה דבר נורא. למזלה ג'ונס אהב אותה כל כך שהוא התחתן איתה, העניק לי את שמו ודאג לכל. את אבי פגשתי פעם אחת בחיי וזה היה בניס, צרפת, כשהייתי כבת שלוש. אני זוכרת שהוא היה נורא גבוה.

"בביקורי ברוסיה פגשתי את ורוניקה פולונסקיה, שחקנית התיאטרון והקולנוע שהיתה ידידתו של אבי, והיא ניחמה אותי וסיפרה לי שאבי זכר אותי ושהייתי יקרה ללבו. כשהוא פגש אותי ואת אמי בניס הוא התחנן שאמא תעבור לאיטליה, כי שם יהיה לו נוח לבקר אותנו, אבל אמי אמרה לו שהיא חייבת לחשוב על ביטחוני הכלכלי. ג'ונס היה אב נפלא. הוא קיווה לזכות באהבתה של אמי אבל זה לא עבד והם התגרשו ואמי נישאה שוב".

מדוע חיכית כל כך הרבה שנים עד שחשפת מי אביך?

"תיכף אתרגז. זה עניין של ערכים וטעם טוב. אמי היתה ליידי והוריה חינכו אותה למופת. היא העדיפה לשמור על פרטיותה ולוותר על הפרסום. זה היה עניין של פרטיות, לא בושה חלילה. טעם טוב ניצח כאן. היא ואבי החורג החליטו לשמור את עניין מיאקובסקי בסוד. אמי גם התעקשה שאזכה במעמד ובהישגים בזכות עצמי ולא כבת-של. ואכן, הייתי פרופסור מן המניין וכתבתי 13 ספרים לפני שחשפתי את זהות אבי.

"אמי היתה משכילה ואינטלקטואלית ודיברה שוטף רוסית, צרפתית, גרמנית ואנגלית. אבי ידע נשים לא מעטות, אבל אמי היתה הכי אינטליגנטית והכי מחוננת מכל הנשים שסבבו אותו. היא קראה שירה בשפות רבות ואף תירגמה למיאקובסקי שירה צרפתית וגרמנית. היה ביניהם קשר אינטלקטואלי עז ומשיכה גופנית עזה לא פחות. היא אמרה שהוא היה הגבר הכי מדהים ומקסים שהיא פגשה, והיא היתה יפה בזכות עצמה והכירה גברים לא מעטים. אמא אמרה לי פעם, 'לעולם אל תאשימי אותו. הדברים היו מחוץ לשליטתו'. כך אמרה לי גם השחקנית פולונסקיה".

האם פולונסקיה גילתה לך דבר מה שלא ידעת?

"שאלתי אותה מדוע הוא לא הזכיר אותנו במכתב הפרידה והיא אמרה שהוא ניסה להגן עלינו. לאבי היה חבר קרוב, דויד בורליוק, שצייר דיוקן יפה של אמי. לדבריו, לאבי הוצגו אקדח וקופסת נעליים. בקרב האריסטוקרטיה הרוסית המשמעות של דבר כזה היא מוות או השפלה: או שתתאבד או שתאבד את שמך הטוב".

במסעה לרוסיה גילתה תומפסון שהפרק שנקרא דוצ'קה, שעסק בה, הוצא מהביוגרפיה הרשמית של אביה, שכתב סמן קמראד, ושדפי יומנו שבהם כנראה התייחס אליה, נעלמו. לכן כה שמחה לשמוע מפולונסקיה, שאביה לא רק דיבר עליה אלא אף שמר עט פרקר שקיבל ממנה באותו מפגש בניס, ושהחזיק ברשותו תצלום שלה כתינוקת.

השבוע צירפה תומפסון את ספרו של עמנואל גלמן לאחד מ-30 הארגזים שבהם היא צוברת חומרים על אביה, שאותם היא מתעתדת לשלוח למוזיאון מיאקובסקי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ