תחיית המשורר

ולדימיר מיאקובסקי, הענק הרועם של הפוטוריזם הרוסי, שב אל מדף ספרי השירה בעברית עם ספר חדש הכולל מבחר מיצירתו; עמינדב דיקמן על גדולתו ועל הניסיונות השונים להריקה אל העברית

עמינדב דיקמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמינדב דיקמן

חליל המרזבים: מיאקובסקי המוקדם, שירים ופרוזה 1918-1912 ולדימיר מיאקובסקי. תרגום, מבוא, אחרית דבר והערות: עמנואל גלמן
הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 260 עמ', 118 שקלים

בבוקר יום ה-14 באפריל 1930, בחדר-עבודה קטן ונוח, שם המשורר ולדימיר ולדימירוביץ' מיאקובסקי קץ לחייו ביריית אקדח בלבו (ודוק: לא ברקה, אלא בלב, לב המשורר, כמובן). במרכז מכתב ההתאבדות שהותיר על מכתבתו (וכתב יומיים לפני המעשה), לצד 2,000 רובלים שביקש לשלם כדמי-חבר באגודת סופרים, עמדו שורות שירו האחרון, הלא-גמור, שחובר חודשים אחדים קודם לכן. תרגום מאולתר בנוסח המיאקובסקאי-אלכסנדר-פני המוכר, יישמע בערך כך:

נהרות של דיו נשפכו על ניסיונות הסבר להתאבדות זו, שהיכתה בהלם נורא את צבא רעיו ומעריציו. תהא סיבתה האמיתית אשר תהא, אין ספק שמיאקובסקי פרש מן העולם כג'נטלמן. אחד ממבקריה הדקים ביותר של ספרות רוסיה, הנסיך דמיטרי סביאטופולק-מירסקי, השווה את התאבדותו של מיאקובסקי למותו של פושקין, בבקשו להצביע על ההבדל העמוק שבין שתי המיתות: פושקין מת כמבשר כל החדש בספרות רוסיה, מותו של מיאקובסקי, החדשן הכביר, הודיע למעשה על מות ה"ישן", כלומר, המודרניזם החופשי, שהנץ ופרח בעידן הטרום-סובייטי.

על דרך חידוד גזור מדבריו הרציניים של מירסקי, אפשר לומר שאמנם היה בהתאבדותו של מיאקובסקי משהו פושקיני: הוא הפסיד בדו-קרב נגד עצמו. הג'נטלמניות הפושקינית עולה בעליל ממכתב ההתאבדות, שבסוף פיסקתו הראשונה, המפורסמת, נכתב: "אנא, אל תרכלו. המנוח נורא לא אהב את זה". מיאקובסקי היה מיאקובסקי עד סופו, כלומר - משורר. בשורות השיר שצוטטו לעיל משוקע משחק לשוני אופייני לו בברקו: "הפתגם" (במדויק יותר: "מה שנוהגים לומר") אומר ברגיל (בלשון גבוהה עיתונאית-דיפלומטית) "אינצידנט איסצ'רפן" - "התקרית מוצתה/טופלה", "התיק סגור". בכעין שיכול אותיות - "איספרצ'ן" תחת "איסצ'רפן" - טבע מיאקובסקי מין תחדיש מזהיר, נמוך-משלב ופרוע: המקרה "מוצה" ובו-בזמן כמו "פולפל עד כלות" (כלומר, פרשת החיים המפולפלת מדי מוצתה).

ידידו ושותפו של מיאקובסקי לראשית הדרך, בוריס פסטרנק, כתב לזכרו שיר-אשכבה תחת הכותרת "מות המשורר" (כותרת שלשמעה אין אוזן רוסית יכולה שלא להיזכר בשיר האשכבה זהה-השם שכתב לרמונטוב על פושקין). בצמד שורותיו החותמות תוארה ההתאבדות כהתפרצות גבורה: "הירייה שלך דמתה לאטנה/ על שיפולי-הר הפחדנים והפחדניות". במרחק אלפי קילומטרים וכחודש ימים, נכתב למיאקובסקי שיר-אשכבה רוסי-עברי, בעטו של אלכסנדר פן. נוסחו הרוסי של השיר נותר עד היום בכתב-יד. תרגומו העצמי לעברית נדפס בשער גיליון ה-22 במאי 1930 של כתב העת "כתובים", לצד שיר אנטי-בריטי כמו-אצ"גי מאת מרדכי אבי-שאול.

פן, הרוסי עד שורשי נשמתו, ידע להלך בשביל הברור שהתוותה לו ספרות מולדתו השנייה: שירת רוסיה כשרשרת מכתבי-התאבדויות. את שיר האשכבה שלו "דיגם" על שיר האשכבה המפורסם שכתב מיאקובסקי כחמש שנים קודם לכן לעמיתו סרגיי יסנין, שיר שהתכתב, בתורו, עם שורות הסיום של שיר ההתאבדות שהותיר הלה כתוב בדם פרקי-ידיו השסופים, ובו המשפט הידוע (בנוסח פן) "למות הן ?ל זה בימינו/ אך לקומם חיים/ הרבה יותר ?שה". בשלהי שירו של פן באו יסנין ומיאקובסקי בשערי המוות יחדיו, כמו בשירת האלגיה הרומית העתיקה: "קטבים חייתם - / דממה וסער./ ואל המות באתם יד ביד".

הראשית היתה שמחה יותר. את תחילת דרכו בספרות תיאר מיאקובסקי באוטוביוגרפיה הטלגרפית המשעשעת שלו "אני עצמי" (תורגמה לעברית בידי א. שלונסקי, תש"י). שם, בפרק ה-11, תיאר איך צלל לראשונה למעמקי הספרות, בתא הבידוד (מספר 103) שאליו הושלך לאחר מאסרו השני בעוון פעילות מהפכנית (נושא ידוע וותיק בספרות המערב: שערי הספרות נפתחים לך משננעלים עליך שערי הכלא).

שירי הסימבוליסטים הרוסים הרשימו אותו, אבל רק בחידושם הצורני. הוא טייט מחברת שלמה בשירים ראשונים משלו. למזלו, כך כתב בלצון, החרימו אותה הסוהרים בצאתו. הלאה למד מיאקובסקי בבית הספר הגבוה לציור, פיסול ואדריכלות (הוא היה רשם וגרפיקאי מצוין ביותר). שם התוודע לראשונה לאדם הססגוני (הזרז רב-הכישרונות וחסר הכישרון המייחד) אשר העלה את כישרונו הגדול על דרך המלך: הצייר והמשורר דוד בורליוק, שכבר הספיק להשתתף, שנה קודם לכן (1911) בתערוכה המפורסמת של אמני "הפרש הכחול" במינכן. בחדר העישון של אולם קונצרטים, שם ניגנו את רחמנינוב, מתוך שיחת שני תלמידי אמנות שנקעה נפשם מן השעמום בבית ספרם ומן "השעמום הקלאסי כולו", קם ונהיה הפוטוריזם הרוסי.

מה שבא אחר כך, בגעש מסחרר, כתוב, כמאמר העם, על לוחות הנחושת של תולדות האוונגארד הרוסי. חקוקה בהם, בכתב צפוף ומסובך, היסטוריה מופלאה של הצטמדויות והתנגשויות של עשרות כישרונות גואי-שצף, בכל שדות האמנות. מי שיעיין ב"לקסיקון הפוטוריזם" הנלווה לספר החדש שלפנינו, הגם שאינו נוגע אלא "בעניין הנדון" (כלומר רק בפוטוריזם), יוכל להיווכח על-נקלה איזו תרבות עותקת-נשימה רתחה בסמטאות ובמסבאות המוסקבאיות והפטרבורגיות.

דמותו של הענק הרועם (מיאקובסקי רם-הבס היה גבה-קומה עד מאוד) ניצבה בקדמת בימתו של הפוטוריזם הרוסי והותירה על רוב רואיה ושומעיה רושם עצום: הספרות הרוסית בת-הזמן מלאה וממולאה שירי-זכר וממוארים מרתקים על אודותיו (פלח מפרוזה זאת מונח עתה על צלחתם של קוראינו במדור החותם את הספר החדש). גם ספרותנו-שלנו - במיוחד אם נכרוך כאן את העברית והיידיש יחדיו - נגדשה יפה למדי בהדים ובבני-הדים לשירת מיאקובסקי: יש ויש מהם בשירת אצ"ג, בשירי הפוטוריסטים הצנועים שקמו בעברית (גבריאל טלפיר, אנשי האלמנך הקיובי השכוח "צלצלי שמע") וכן בשירת אבידן; ודאי יש מהם בשירה היידית הסובייטית (פרץ מראקיש, דוד הופשטיין, אהרן קושנירוב ואחרים).

לנו, בארץ ישראל, היה בו-בזמן ממש מיאקובסקי משלנו, ברוח כבגוף: אלכסנדר פן. מלבד תרגומיו המפורסמים, פן גם חיבר פרקים ופרטים במגילת-חייו לפי "טקסט החיים" של נערצו הגדול.

למותר לשוב ולספר בטרגדיה הידועה של שירת מיאקובסקי. כשאסר את כישרונו הרושף בכבלי "המעשה האוקטוברי" חתם על גזר דין מוות מתמשך, שאמנם נגמר, כפי שכתב בעצמו, ב"נקודת כדור-אקדח". שורות מפורסמות ששזר במבוא לפואמה הלא-גמורה "במלוא הקול", נהוג לפרש כווידוי על ידיעה ברורה של מחיר ההתגייסות לתועמלנות החרוזה (ה"אגיטפרופ" שלהלן):

אכן ואכן: כל מי שקרניה של "שמש העמים" של האימפריה הסובייטית נגעו בו, אם מקרוב ואם מרחוק, אינו יכול שלא יהיו לו "שני מיאקובסקים" לפחות, האוקטוברי והקדם-אוקטוברי. רוב יוצאי האימפריה ישיבו לך, אם תשאלם, "אהבתי אותו, כמובן, בנעורי". כזהו גם מקרהו של עמנואל גלמן, המספר על כך לקוראיו "במלוא הקול" גם הוא. אני מקווה שלא אחטא לו, שכן בספר התרגומים הזה עשה, בלא כל ספק, מעשה אשר "תוכו רצוף אהבה". אולם למקרא ה"במקום מבוא" שלו, השתכנעתי שהוא שייך לאותה אסכולה שבהעדר שם טוב יותר, הריני מכנה אותה, מזה זמן, בשם הזמני "המתרגמים הסנטימנטליסטים". סימן-ההיכר המובהק של בני אסכולה זאת הוא איזה קשר נפשי-ביוגרפי עמוק מאוד למושא תרגומם. ידידו של גלמן ועורך הספר שכאן, פטר קריקסונוב, קשור בנימי-נפש דקים כאלה למנדלשטם.

גלמן מעיד על מצב סנטימנטיו בדיוק: במשך עבודת התרגום ניהל דיאלוגים מרתקים עם מיאקובסקי הצעיר ועם עצמו בנעוריו, עת היה הלוך-שבי אחרי שירת מתורגמו, ובכלל, "תזזית מיאקובסקי" אחזה בו. כשלעצמי, אני מעדיף "עמדת תרגום" (לא "שיטה"!) המושתתת על זיקה "קרירה" יותר לטקסט עצמו, מתוך זכירה מתמדת שככל שתיטיב להלבישו את בגדי שפתך, עדיין אינו שלך, ויש לו ריבונות משלו, שניטל עליך לשמור עליה מכל משמר. הסנטימנט הגועש מדי עלול למסך את העין, לסחוט מן הטקסט הסכמות מדומות להיתרגם "דווקא כך" (שהלא אני ומתורגמי כה קרובים ברוחנו). במקרהו של גלמן, נדמה לי שעודף אחוות-הרגש הוא שהטה את הכף לעבר דימוי ה"אנפאן טריבל" של מיאקובסקי, על חשבון היבטים חשובים אחרים של אמנות השיר שלו.

הספר "חליל המרזבים" מחזיק תרגומים לתריסר משיריו המוקדמים של מיאקובסקי, תרגום הטרגדיה הפיוטית "ולדימיר מיאקובסקי" (התרגום המעולה שבספר) ונסחים לשתי הפואמות המוקדמות העיקריות שלו, "ענן במכנסיים" ו"חליל עמוד השדרה". במדור הפרוזה - שתיים מרשימותיו הראשונות וקטעי זיכרונות אודותיו, וכתוספת - "לקסיקון הפוטוריזם הרוסי", המשמש כמפתח יעיל לספר כולו. על כל זה משוך חוט ברור של נדיבות ורצון כן "להכניס בסוד" המשורר ועולמו התרבותי-ספרותי. לפחות לחלק אחד של השירה הנתונה כאן זהו תרגום שלישי: ה"ענן במכנסיים" כבר נתעברת פעמיים, פעם בידי אריה אהרוני, פעם בידי בנימין הרשב. אולם מתרגמים אלה אינם נזכרים בספר זה.

לפי הנאמר בסעיף "מיאקובסקי העברי", חפץ עמנואל גלמן לפתוח "דף חדש בחייו הפואטיים של מיאקובסקי בעברית". את הדף שלו הוא מעמיד מיד אחרי הדף שבו כתובים תרגומיו של פן (מושב נאה בשורה הראשונה, לכל הדעות). כאן, בפעם המי-יודע-כמה, אני מוצא עצמי נאלץ לדקדק בפכים קטנים כביכול (אבל רק כביכול). גלמן אמנם חולק לפן את כבודו הראוי, אבל בלשון משונה במקצת: "קשה מאוד להפחית מערכם של תרגומי פן". וכי למה להשתדל כל כך "להפחית" דווקא? אין זאת אלא משום ש"ספרו של פן מתעלם או אינו מעוניין להציג לקורא העברי את מיאקובסקי הפוטוריסט", ומשום שהציג "את דמותו הפואטית (...) באור מגמתי וחד-צדדי".

ובכן, יש לקרוא ביתר תשומת-לב: ב"דבר המתרגם" הקצר ועתיר-המידע שהקדים לספרו, כתב פן במפורש שבדעתו לפרסם את יצירתו המוקדמת "הטרום-אוקטוברית" של מיאקובסקי "בצורת ספרון עצמאי". אמור מעתה - התכוון ולא נסתייע הדבר. אבל ודאי לא "התעלם או אינו מעוניין להציג".

תרגומי השירה המכונסים כאן נועדו לקריאה בקול רם, לביצוע פומבי. יש בכך צדקה תרגומית עמוקה, מכיוון שהפוטוריזם אמנם היה מכרי גידולה הראשונים של ה-performance art בראשית המאה הקודמת. יש בכך אף ניסיון ברוך לחדש מסורת רוסו-ארצישראלית יפה, יפה במיוחד לשירי מיאקובסקי. גם פן וגם שלונסקי תיכנו דווקא כך את תרגומיהם-שלהם, כך תיכן אותם גם השכוח שבמתרגמים, איש-הדפוס שלמה חוחלובקין, שהדפיס (5 שנים אחרי פן!) את ספרונו "קורט משירי מיאקובסקי" בהוצאה שנתן לה את שמה הנוגע ללב "ספרייה פסי אור בתריס", וכתב: "בחיבה האמיתית למיאקובסקי אפשר אולי באמת להדביק כבמחלה רק על ידי הקראה ממש". ניסיתי לקרוא בתים אחדים מן התרגום בקול רם, ויש בידי להעיד שהם פועלים יפה. דבר זה, כשלעצמו, כבר הוא בגדר הישג נאה מאוד.

כשבאים לנסות להעריך את תרגומיו של גלמן כערכם, מצטיירים שלושה קני-מידה: ראשון - איכות התרגומים הללו ביחס ליבול הכללי של תרגומי השירה בשנים האחרונות. שני - איכותם ביחס לקבוצה הקטנה-יותר של ספרי תרגומי השירה מרוסית. שלישי, אחרון ומחמיר מכולם - איכותם ביחס לדבר עצמו, בלי כל תעריפי-הנחה יחסיים-הקשריים. מובן מאליו, שבשלושה מאזניים כאלה, תראה החוגה ספרות אחרות בכל פעם.

ביחס לתרגומי-שירה בכלל, דומני שתרגומיו של גלמן שרויים במקום כלשהו באמצע. ביחס לספרי תרגומי שירה מרוסית שנדפסו אצלנו בזמן האחרון - מקומם, כמדומה, במה שקרוי אצלנו "העשירונים העליונים". ביחס לדבר עצמו - כאן מזדקרות כמה בעיות קוצניות.

במדור השירים הליריים מוצעות לקורא שתי השוואות אמיצות בין תרגומים חדשים ותרגומיהם הקלאסיים של פן ושל שלונסקי (השירים "ובכל זאת" ו"יחס טוב לסוסים"). לצד השירים ניתנים תעתיקיהם הפונטיים המלאים לעברית ואף נוסחי המקור בקירילית (רעיון ברוך, במיוחד בהתחשב בריבוים של יוצאי-רוס בקרבנו). ההשוואה בין ארבעת נוסחי השירים עשויה להטות את הכף לטובתו של גלמן תיכף ומיד - במבט ראשון. די, למשל, בדיוקו המילוני - "סוסה" במקום "סוס" אצל פן (ואמנם כך במקור).

ואולם במחשבה שנייה, ייתכן שתתפלגנה כאן הדעות למחנותיים: חובבי הנוסח הישן ידבקו מסתמא בשלהם, אוהבי העברית העדכנית יעדיפו, אל נכון, את שורת הפתיחה החדשה "העיר ש?עה כאפו של חולה עגבת" על פני השורה "רחוב משוקע, כחטמו של סיפיליטיקן". ברם מי שיכרה אוזנו לחריזה, ימצא באותו בית חרוז בנאלי במקצת אצל גלמן - "עגבת / נלהבת" ולעומתו חרוז ומשקל מפתיעים אצל שלונסקי (ודאי מבחינת המלרעיות החריגה): "סיפיליטיקן/ ראיתי כאן" ("חרוז הפתעה" שלכד גם את תשומת לבה של לאה גולדברג).

אם תורחב ההשוואה הלאה מן הדוגמאות שהואיל לשבץ כאן המתרגם (כניסוחו המוזר, "אירח" את תרגומי פן ושלונסקי בין דפי ספרו), אם תושווינה פואטיקות תרגומיו לאלה של קודמיו בכללותן, דומני שיתברר דבר-מה שיגרע מעט מזוהר תרגומו. העניין הוא בזה שחלק חשוב ביותר מחדשנותו של מיאקובסקי נעוץ באמנות המשקל והחריזה שלו, בתחדישיו הלשוניים הבלתי-צפויים. למרכיבים אלה היו פן ושלונסקי רגישים מעצם הווייתם המשוררית. מי שיקרא בתרגומי פן מזווית זו של מורכבות החרוז, של כישרון-האמצאה המסחרר בתחדישים עבריים, לא יוכל שלא להתרשם רושם עמוק, גם אם כל דבר סובייטי מעורר בו סלידת-קיא. למשל: "תקיעכפתי" (תקעתי כף ללחיצת שלום), "חדגונפעוטי" (חדגוני זעיר, לתיאור הנוף הספרותי), או חרוזים כעין "פרופלר/ ציפור פלא", "(בי) פגע סם/ פגסים" (הסוסים המכונפים), "(הסיפור) על לנין/ (הצער) המכלני", ועוד כהנה וכהנה, כמעט בכל עמוד. לעומת שפע צורני זה, נראים תרגומי גלמן דלים למדי, בעלי מורכבות בינונית, שנופלת לא מעט מהמקור. רוב חרוזיו הנקביים המשוכללים של מיאקובסקי הרוסי נהפכו לחרוזים עבריים זכריים - טובים להקראה, טובים הרבה פחות לקריאה דמומה ומעמיקה יותר.

הייתי מעז ואומר, שלפי תרגומי שירה אלה, לא קל להבין מה היו הדברים שמשכו בעוצמה רבה כל כך את תשומת-לבם של גדולי תורת הספרות בני-הזמן, מהן כל שכיות חמדת השיר שמצאו בשירי מיאקובסקי קוראים מעולים כיעקובסון, שקלובסקי, טיניאנוב, אייכנבאום, וינוקור או שטוקמר (בעל המונוגרפיה המצוינת "חרוזו של מיאקובסקי").

בכלל, היבטים חשובים אלה של אמנות השיר של מיאקובסקי חסרים לי מאוד בספר זה. דוגמה טובה לגישה הכללית ב"חליל המרזבים" היא הערך "אוסיפ בריק" ב"לקסיקון הפוטוריזם": רובו ככולו עונה בהיותו של האיש "בעלה של" (לילי בריק, האשה ב"מנאז' אה טרואה" המפורסם), כמעט ולא כלום על מפעלו החשוב בתורת הספרות: ארגון קבוצת המחקר הספרותית "אופויאז" ("החברה לחקר לשון השירה", ערש הפורמליזם הרוסי), או מחקריו המבריקים על דבר חזרות הצלילים בשירה הרוסית. אני חושד כי כבמקרה ספרים אחרים אצלנו, החסרים שכאן נעוצים ברצון לעשות את הטקסט "ידידותי לקורא". אז הטקסט אמנם ידידותי - אבל השאלה היא לאיזה קורא. אין זאת אלא לקורא אשר לגביו כל הדברים האלה "אקדמיים" מדי.

לבעלי טענה כזאת יש להשיב, כי אלה הידועים לנו בשמם המפחיד-לחינם "פורמליסטים" כתבו לא לחוג "ראשים קירחים" במגדלי-שן, אלא לאינטליגנציה אוהבת השירה בזמנם. הפוטוריזם והפורמליזם "ישבו בחדר אחד", כמאמר אחד המבקרים, והפרייתם ההדדית ניכרת בשורותיו של מיאקובסקי. בתרגום גלמן, אני חושש, אין היא ניכרת דיה.

אי אפשר לכתוב על כרך שירה זה בלי לענות בעיצובו יוצא הדופן. צמד מעצביו עשו כאן עבודה מופלאה של "הליכה בעקבות" דרכי העיצוב, שילוב הצבעים והטיפוגרפיה הפוטוריסטיים. בשילוב הצילומים והרפרודוקציות בשולי עמודיו של "לקסיקון הפוטוריזם" - כולם עשויים בקפידה מרעננת - טמון פוטנציאל הסברי כביר, שאשמח לראותו מנוצל שוב ושוב בכל ספר אחר. אפשר להזיל דמעה סנטימנטלית על תמורות הזמנים והמנהגים: ספרי הפוטוריסטים המקוריים היו עשויים, ברובם, מחומרים שווי-פרוטה, שהלא נועדו לפשוטי-העם, ולא ל"בורגנים זוללי האננסים", ואילו כאן - תפארת עיצובית שאינה אלא לפי הישג ידו של מי שמאה אדרכמונים בכיסו, דהיינו, ההיפך הגמור והמרגיז. אבל זו, כאמור, רעה שגרמה הזמן, והמעצבים - חן חן להם על אמנותם היפה.

יפה לראות את מיאקובסקי חוזר לחוג ספרינו, בחולצת הפרחח המתגרה שלו, לבוש בעברית חדשה עוברת לסוחר. אין אלא לברך את עמנואל גלמן על שהשכיל לממש את אהבת נעוריו הלירית מימוש נאה ואמיץ כל כך. המתרגם, העורך, המעצבים והמו"ל זכאים לברכה על עמלם הקפדני (דברי שבח אלה אפשר לצטט במודעות הפרסום); ועם זאת, אין לשכוח את הצער על מה שחסר כאן (וגם זאת נא לא לשכוח לצטט באותן מודעות).

ולדימיר מיאקובסקי המשורר הרוסי נולד בגאורגיה בשנת 1893, אך הגיע עם משפחתו למוסקבה כבר בשנת 1906. בנעוריו נאסר פעמים אחדות בגין פעילות פוליטית, ובתקופת שבתו בכלא החל לכתוב שירה. שיריו הראשונים פורסמו בשנת 1912, ובשנת 1915 פורסמה הפואמה הגדולה שלו, "ענן במכנסיים". הוא התאבד בשנת 1930 בירייה ללבו

ד"ר עמינדב דיקמן הוא ראש המחלקה לתרגום באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ