שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אביבה לורי
איורים מתוך הספר: בתיה קולטון
אביבה לורי
איורים מתוך הספר: בתיה קולטון

כבר הרבה שנים ידעו במשרד החינוך שהמצב גרוע. לפי בדיקה שעשו, גדל פה דור של סופרמנים, דורות וצבי נינג'ה, ש"קן לציפור" ו"פרח עציץ" לא אומרים להם הרבה. ומי אשם? ההורים, הגננות - ומשרד החינוך שנרדם בשמירה. בשנה שעברה החליט המשרד לפעול. יעל שי, המפקחת הארצית על החינוך המוסיקלי, שלחה ל-10,000 גני ילדים ברחבי הארץ רשימה מומלצת של שירי ילדים: שירי משוררים ידועים וחביבים, שירי חג ומועד ושירים ליום חול, שדורות של ילדים גדלו עליהם ומכירים אותם בעל פה.

"כשאנחנו מגיעים למסיבות חנוכה בגני ילדים", אומרת שי, "מתברר שמשוררים כמו לוין קיפניס, למשל, שיש לו אוצר בלתי רגיל של שירי חנוכה, אינו קיים. במקום זה יש סוג של תעשייה של משוררים-מלחינים תוצרת הארץ, שהולכים לישון ובבוקר קמים עם קלטת. וכך זה נראה. בעיני זה פשוט נורא".

אז מה שרים הילדים בחנוכה?

"רפרטואר שירים חדש שההורים או הסבא והסבתא לא מכירים, וזה אומר שאין שום קשר תרבותי בין ההורים לילדים. לכן החלטנו להחזיר עטרה ליושנה: בדיוק כמו שיש מקצועות חובה לבגרות, כך ילד שיסיים גן חובה ידע את השירים שבלעדיהם לא יוכל להתקדם. ואותו דבר נעשה גם בבית הספר היסודי. ילד לא יוכל לסיים בלי לדעת את השירים האלה".

מה תעשו, תשאירו אותו כיתה?

"לא, אבל אנחנו מקווים שזה יחלחל משיעורי המוסיקה גם אל השיעורים הכלליים, וילדים לא רק ישירו אלא גם יקראו שירה. אילו בגיל הרך היינו מקדישים תשומת לב לשירה, היתה שפתנו הרבה יותר רהוטה. המדינה קלטה אינסוף סגנונות מוסיקליים, נוצר פה משהו מעניין שאין לו אח ורע בעולם, ואילו בשירה אין לזה ביטוי. מה שקיים זאת רדידות נוראה בקרב המשוררים החדשים, שבלי אחריות מוציאים קלטות והגננות מאמצות את זה ומפיצות בגני הילדים".

אף אחד לא מנע ממשרד החינוך לייחד יותר תשומת לב לשירה, אבל זה קרה רק לאחרונה. בשנה שעברה, מלבד הפצתה של רשימת השירים נערך גם ניסוי ב-200 גני ילדים, שקיבלו ממשרד החינוך ערכת דיסקים, השתלמויות לגננות, ליווי, הדרכה ופיקוח צמודים.

עליזה סובה מגן ס.ט. (טרום חובה וחובה) בשכונת שעריה בפתח תקוה, התחילה בשנה שעברה את הניסוי של משרד החינוך. "הפיילוט נתן לי כלים וחיזוקים", היא אומרת. "הלכתי להשתלמות מסודרת ומקצועית ואחר כך הסברתי להורים שהילדים עומדים להכיר צורות שונות של מוסיקה. אני לא מתחילה את הבוקר בלי שיר או סיפור של אחד המשוררים, ביאליק, לוין קיפניס, לאה גולדברג. ביום המשפחה אני קוראת לילדים את 'הכניסיני תחת כנפך'".

זה לא קשה להם?

"אני לא מסבירה להם את כל הדקויות, אבל לברוח מזה ולחפש תירוצים שקשה להם - זה הכי פשוט. ברגע שאני שלמה עם החומר, זה עובד. את השירים הקלילים אני לא משמיעה יותר אצלי בגן, לא מתאים לי. דווקא בגלל שהילדים האלה רגילים לשמוע את השירים הפשוטים, לא מקובל עלי שאני לא אקרב אותם לשירים הקלאסיים. תתפלאי, אבל הם יודעים לנתח את שירי המשוררים כל כך יפה, מחפשים עוד ועוד פירושים גם בקטע של המקצב והחריזה, שהם לא צריכים אותנו המבוגרים. אני לפעמים אומרת 'איך לא חשבתי על זה קודם'".

אולי בגלל שהגן של נאוה חילוביץ, טרום חובה וחובה, נמצא ברחוב לאה גולדברג בשכונת קרית המשוררים בפתח תקוה, היא לימדה כל השנים גם שירי משוררים. "הרשימה שמשרד החינוך העביר לנו רק חיזקה אצלי את התחושה כמה זה חשוב. קיבלנו מהם גם טיפים איך למצוא וריאציות לתנועה שהילדים יכולים ליצור ולחבר ריקוד בהתאם לשיר או ללחן, ואיך אפשר להפעיל הורים וילדים. ברגע שעובדים איתם על שיר והמלים מובנות - אז יש לשיר גם משמעות, וכשנוסף הלחן ויש חשק להתנועע, אז החוויה מושלמת, כי הם חווים את זה דרך כל החושים. לי מאוד חשוב לקחת את הדברים המוכרים של פעם ולהשריש אותם".

ומה עם הדברים החדשים?

"את הזבל הזה, סליחה, יש להם בבית, בטלוויזיה. הם חשופים לזה בכל מקום, אני לא מסוגלת לתת להם את זה".

אבות המזון

"אני קבלן השיפוצים של מערכת החינוך", אומר המשורר רוני סומק, שמלמד בתיכון עירוני י"א ובסמינר הקיבוצים בתל אביב. "אני מקבל את הילדים האלה כשהם מגיעים לתיכון וגם לסמינר ואין להם כמעט שום דבר מאיזושהי תשתית תרבותית בסיסית".

ולמה בעצם הם צריכים היום להתרפק על טקסטים ארכאיים של ביאליק שלא אומרים להם דבר?

"אבות המזון של השירה נמצאים כבר בשירי ילדים. לדעתי אין שירי ילדים, יש שירים שגם ילדים יכולים לקרוא. השיר של ביאליק 'על החלון פרח עציץ', הוא שיר אקזיסטנציאליסטי על היחיד מול החברה. אחר כך ביאליק כתב את השיר 'לבדי, כולם נשא הרוח', ומי שלא גדל על 'פרח עציץ', לא יכול להבין את 'לבדי'. בשירי ילדים מסתתרות כל המגירות השחורות שייפתחו אחר כך, בשירים למבוגרים. ילד שגדל על שירי משוררים טובים, גדל על האל"ף-בי"ת של השפה".

זה לא קצת בולשביקי, שמשרד החינוך יכתיב לגננות מה לשיר?

"אני נגד בולשביקיות, אבל אם היא מתעסקת בשירה, אז אני גדול הבולשביקים. מצדי שיתחילו ישיבה של הכנסת בהקראת שיר. זה הניסיון האחרון לא לתת לזה להיעלם. הילד הזה, שהולך לגדול בין אם-טי-וי לסי-אן-אן צריך להבין שבחקלאות המודרנית הזאת יש גם כבוד לשיר שמנותק מכל טכנולוגיה ועוסק בפן הרגשי. היום בחלק מגני ילדים משתמשים בכל מיני קלטות שהפכו לשמרטפים אלקטרוניים. שמרטף אלקטרוני זה פנטסטי, אבל בתוך העולם הזה הילד צריך מדי פעם לשמוע גם שיר של ביאליק, לאה גולדברג ואלתרמן. אני מאמין שלשירה יש את היכולת שיש ליחידת קומנדו. היא נותנת לך את הכוח לעבור לבד את קווי האויב, בלי מטוסים, טנקים וארטילריה".

הצד שכנגד

ליוסי שריד, שר החינוך לשעבר, יש יחס דו-ערכי לניסיון ממסדי להכתיב תכנים. רשימות חובה מפחידות אותו. "כאשר משהו נהפך לחובה, מיד היחס הטבעי של הילדים כלפיו הופך ליחס לא טבעי והכל מתעוות", הוא אומר. "המסלול אל הקנוניזציה מתחיל בחיבה, ואילו החיוב הוא האויב הכי גדול של החיבוב. זו דעתי הפדגוגית הבלתי מוסמכת. העובדה שמשרד החינוך יוצא ידי חובתו ואומר 'עכשיו אני אחייב' ונדמה לו שבזה מילא את תפקידו - אני חולק על כך. השאלה הנשאלת היא איך מחבבים את הדברים על הילדים וכאשר תישאל השאלה הנכונה, תינתן גם התשובה הנכונה".

גם פרופ' נסים קלדרון, חוקר ספרות, מערער על יכולתו של קנון שירי ילדים לשרוד במדינה צעירה ותזזיתית כישראל. "קנוניזציה היא נושא מאוד אופנתי היום בספרות", הוא אומר. "איזשהו מנגנון כוח מחליט שצריך לקרוא דווקא את הספרים האלה ולא את האחרים. אני חושב שרק במשטרים דיקטטוריים או במנגנוני כוח כמו צבא וכסף, זה אפשרי. בני אדם קוראים בסופו של דבר מה שהם רוצים ואוהבים. לדעתי אי אפשר להחיל את המושג קנון על ספרות, ועל שירי ילדים על אחת כמה וכמה. ילדים לא שואלים אף אחד".

אם לא יכתיבו לילדים, הקלאסיקה תיעלם, במיוחד כשיש להם תחליפים זמינים ומפתים כמו טלוויזיה, אינטרנט, דיסקים.

"את 'קן לציפור' ואת 'יונתן הקטן' הם ממשיכים לשיר, אבל בגדול זאת תוצאה של נטיות לב ואהבות של הגננות, והרי אי אפשר להגיד לגננות מה לשיר ומה ללמד. נראה לי מגוחך היום לשיר שירים מהעולם החקלאי של פעם, כמו 'האוטו שלנו גדול וירוק'. וכי איזו השפעה יש למשרד החינוך על האמא שמשכיבה את הבן שלה? קנון נגזר על ידי טעמים של אמת ולא על ידי ועדות".

גידי קורן, מלחין ("האחים והאחיות") וסופר לילדים, זכה לחוות איך שיר ילדים שכתב בשנות השבעים המאוחרת, "שובי דובי", שנכלל בספר "עלילות שובי דובי", הפך אז לקנון לא רשמי בזכות זה שירד לרחוב וקיבל חיים משל עצמו. "פתאום שמתי לב", אומר קורן, "שהילדים ברחוב שרים אותו עם אותה מנגינה, אבל במלים קצת שונות - 'שובי דובי, שב לי על הזובי / ואם זה לא נעים, שב על הביצים / ואם זה לא נאה, שב על הקצה' - אז היה לי ברור שהשיר ישרוד".

מה גורם לשיר לשרוד לאורך זמן?

"זה כמו בורסה. איש לא יודע מה גורם לשיר לשרוד, אם היינו יודעים, רובנו היינו כותבים שירים שורדים, אבל אנחנו לא יודעים, לכן רובנו נכשלים. לחצים פוליטיים לא עוזרים כאן. שרת החינוך יכולה לשים את זה בכל מיני תוכניות לימודים, ושום דבר לא יקרה. היום הטלוויזיה שולטת בתרבות הילדים, והשירים מהטלוויזיה שורדים שנה, שנתיים, לא יותר, כל הילדים מכירים ושרים אותם וכעבור שנתיים הם נעלמים, וחוזר חלילה".

זקן שחור שחור

ליוזמה של משרד החינוך הצטרפה השבוע יחידת קומנדו חדשה: הספר "שרשרת זהב - שירי מופת לילדים מביאליק ועד יהונתן גפן", בהוצאת אחוזת בית. זוהי אנתולוגיה מקסימה המכילה עשרות שירי ילדים קנוניים, שחוצים יותר ממאה שנות שירה עברית לילדים. אפשר למצוא בה את קדיה מולודובסקי ("פתחו את השער"), לוין קיפניס ("אליעזר והגזר"), לאה גולדברג ("מה עושות האיילות"), מרים ילן שטקליס ("עייפה בובה זהבה"), פניה ברגשטיין ("בוא אלי פרפר נחמד"), אברהם שלונסקי ("מעשה בשני גורו"), אנדה עמיר (הקיפוד"), ע' הלל ("מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה"), תרצה אתר ("שבת בבוקר"), נורית זרחי ("הנמר שמתחת למטה"), חיה שנהב ("גברת עם סלים") ועוד. את השירים בחרה וערכה נירה הראל ואת הספר איירה בתיה קולטון.

הראל, סופרת ילדים ועורכת, רצתה שהאנתולוגיה תכיל 100 שירים, אבל נאלצה להתפשר עם צרכים מו"ליים ולהסתפק ב-40. "רציתי לתת כבוד למשוררים שנשכחו, להחיות שירים ראויים שהלכו לאיבוד, להראות את ייחודו של כל משורר, את ההבדלים בין המשוררים, את ההתפתחות, לתת את השירים שאני אוהבת ואת אלה שחיים מכוח עצמם", היא אומרת. "אבל זאת היתה פנטזיה שלא התממשה והוויתורים שעשיתי היו כואבים מאוד. בסופו של דבר ניסיתי להגדיר את הרפרטואר שילד ישא איתו הלאה, שירים ששרדו מן העבר, שקיימים בהווה ושיהיה להם סיכוי בעתיד".

יש סיכוי ששירי ילדים יעמדו בתחרות, הלא הוגנת, מול הרב-ערוציות וריבוי הטכנולוגיות שמקיפים אותם מכל עבר?

"אני לא יודעת, רוצה לקוות שיהיה לזה סיכוי, כי יש הרבה אנשים שכל הטכנולוגיה והגלובליזציה מעיקות עליהם והם מחפשים שאר רוח לעצמם ולילדיהם, קשר תרבותי, מצפן שיעבור מדור לדור בים הצבע הקולני, הרעשני והאינסופי כמעט של גירויים. זה נכון גם בתחום ספרי הילדים שיוצאים לאור, חלקם בעלי ערך וחלקם נטולי ערך, והורים עמוסי שפע לא יודעים להבחין מה כן ומה לא".

המאיירת בתיה קולטון אומרת, שהקשר שלה לשירי ילדים נעשה הרבה יותר אישי ואמוציונלי מאז שהיתה לאם. "כשהילד שלי נולד הייתי מקריאה לו כל ערב מאלתרמן לילדים, וביום שהוא התחיל לדבר ולעמוד על דעתו הוא אמר: 'אמא, תפסיקי עם האלתרמן הזה'. אני מבינה, יש קושי מסוים באלתרמן, כי הילדים היום לא חיים בהוויה הזאת". גם את האיורים שלה עושה קולטון בצורה קצת שונה מאז שיש לה ילדים. "אם קודם הרשיתי לעצמי להיות הרבה יותר פרועה ומתחשבת רק בעצמי, היום אני מתחשבת הרבה יותר בילדים ונותנת להם כבוד".

משטרת האיורים, כך מכנה קולטון את עצמה ואת יחסה לספרי ילדים. "כשהלכתי לחפש גן ילדים, דבר ראשון הסתכלתי על מדף ספרי הילדים. אני יודעת שזה לא תמיד הדבר הכי חשוב בגן, אבל אני לא יכולה אחרת".

איך יודעים מה במדף הזה בעל ערך ומה לא?

"ילדים לא בוחרים ספרים. מי שבוחר זה ההורים. גם הילד המסכן שלי רוצה את דורה, אבל אמא שלו אומרת שזה לא מעניין. ילדים רצים אל הדברים הנוצצים, בגלל זה נחוץ הפילטר של המבוגרים, כי יש הרבה וולגריות ומניפולציות על הילדים וההורים משתפים פעולה כי הם רוצים שקט".

השירים הוולגריים, הקלטות והדיסקים לגני הילדים - זו תעשייה שפורחת בשנים האחרונות. קמו חברות הפקות שמכינות ערכות אינסטנט לגננות, כולל השתלמויות. גננת מגן ילדים בצפון תל אביב אומרת שהיא קונה דיסקים של שירי ילדים בשביל הגן שלה אצל מירב האוסמן. "אני מאוד אוהבת אותה", היא אומרת. "היא מעבירה השתלמויות לגננות ומורות למוסיקה ואני מקבלת ממנה חוברת הדרכה יחד עם הדיסקים ואת זה אני מעבירה בגן".

יש שם גם שירים קלאסיים של פעם?

"לא ממש. אצלי בגן השירים של פעם נמחקו. מקסימום אני עובדת על 'הכבש השישה-עשר', שאני אוהבת. אני חושבת שאם גננת לא אוהבת את החומרים שהיא מגישה, זה לא עובר, ואלה שיש להם דיסקים הם יותר קליטים ויותר תנועתיים. הילדים מתחברים למוסיקה הזאת יותר".

מירב האוסמן אומרת שהיא מחברת ומלחינה את השירים בעצמה וגם מפיקה את הדיסקים לגננות. "מ-1996 כתבתי 600 שירים ותוכניות לגיל הרך עם מסר חינוכי".

איזה מסר?

"אני מכניסה גם את השירים המסורתיים. כל חג, לפחות שיר קלאסי אחד. אבל הנטייה היום היא ללכת על שירים חדשים, כי הישנים כבר לא עומדים בפני עצמם. מה שאין לו דיסק ואי אפשר לראות בטלוויזיה, קשה להתייחס אליו".

עירית לינור, סופרת ואמא, זוכרת איך לפני כארבע שנים, כשבתה היתה בגן, שירי החגים עברו מטמורפוזה. "בחנוכה, במקום 'באנו חושך לגרש' היה שיר 'בואו נגרש את החושך, בואו נביא את האור', וביום העצמאות הם שרו 'זקן שחור שחור ובעיניים אור, זהו בנימין זאב הרצל תיאודור'. לי זה הפריע מאוד, כי בעיני שירי חגים הם חלק מהסט המשפחתי שהסבא וההורים והילדים שרים ביחד, ועכשיו את באה לגן למסיבות החגים ואת מגלה שאת לא מכירה כמעט אף שיר. זה חמור, כי אם לילד יש אחים בכיתה ד', גם הם כבר לא מכירים את השירים. דיברתי אז עם המפקחת במשרד החינוך והיא אמרה שהגננות אוהבות לגוון".

שש פעמים כיף

מרוב רצון לגוון ולברוא לילדים עולם קליט ונעים, משוררים כבר לא כותבים שירים לילדים ומו"לים בקושי מוציאים לאור ספרי שירה לילדים. "השירה לילדים מתה", אומרת ד"ר יעל דר, חוקרת ומבקרת ספרות ילדים. "במקום שירה סיגלו לעצמם הכותבים היום סגנון מעין שירי, שורות קצרות, מקוטעות, לעתים מחורזות וממושקלות ומלותיהן המועטות מונחות על הדף כשמסביבן הרבה 'אוויר', אך למעשה זוהי פרוזה, שאין לה דבר וחצי דבר עם חוויית הקריאה של שירה".

נורית זרחי, אולי אחרונת המשוררות שאת ספריה לילדים עדיין מוציאים לאור, מעידה שהשוק הזה גווע לאטו. "המו"לים לא מוכנים להשקיע כי כנראה שטעמם של הילדים או של ההורים השתנה, אין בשוק הזה יותר פרנסה ואז באופן טבעי משוררים כבר לא כותבים שירים לילדים".

"היום הכל צריך להיות כיף", אומרת נירה לוין, אחראית על תוכניות ילדים במט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) ומבקרת שירי ילדים ב"דףדף" (מגזין אינטרנט לילדים). "קראתי איזה ספר לנוער שבשש שורות היתה כתובה שש פעמים המלה כיף. הכל חוויה, קל, כיף וזורם. ההורים מרחמים על הקטנטנים ולא קוראים באוזניהם שירה אמיתית. חלק מהספרים יוצאים בהוצאות פרטיות והם נשמעים ונראים רע. רוב ההוצאות חושבות שזה לא כלכלי ולא מוציאות ספרי שירים".

יש היום בכלל מקום לקלאסיקה?

"בוודאי שיש, מישהו רק צריך להחליט שעושים את זה".

גם דר חושבת שהבעיה מתחילה אצל ההורים. "הורים של היום בעצמם לא קוראים שירה", היא אומרת, "לכן לא טבעי להם לקרוא לילדים. שירה הרבה יותר עמומה ואמביוולנטית, אין שורה תחתונה, אי אפשר להגיד השיר הוא על זה או על זה. העמימות הנפלאה של השירה קשה להורים בחברה פונקציונלית, ומאחר שנדמה להם שהם צריכים לעשות לילדים הכל קל ופשוט, מסובך להם להביא לילדים משהו שהוא גם וגם וגם".

מי תהום

הפסיכולוגית ניצה איל, מומחית לזיכרון, אומרת שקריאת שירים לילדים בגיל הרך משפרת את הקשרים במוח ואת הזיכרון שלהם לטווח ארוך. "ככל שהמוח מקבל יותר גירויים, ייווצר מארג מורכב יותר בין התאים שלו", היא אומרת. "בשירה יש דימויים, אסוציאציות ואוצר מלים שמגרים את המוח, והמאגר הזה, שאני קוראת לו מי תהום, נעשה עשיר יותר. כשהילד יגדל יהיה לו לאן לגשת ולקחת את מה שהצטבר במי התהום. לשמיעת שירה יש חשיבות גדולה מאוד לזיכרון, שמעדיף דברים שנאמרים בקול רם, וכך הוא צורב אותם וזוכר טוב יותר".

לחם טרי

פרופ' זהר שביט, חוקרת תרבות הילד באוניברסיטת תל אביב ומומחית בעלת שם עולמי לספרות ילדים, ממשילה את שירי הילדים ללחם טרי ומציעה למי שרוצה להצליח בהיי-טק, לקרוא ביאליק בגן. "כמו שאי אפשר להתחרות בריח של לחם חם שיוצא מהתנור, כך אי אפשר להתחרות בשירי הילדות, הם מהווים את המאגר המשותף שלנו, את הליבה במובן הכי עמוק. בניגוד לטקסטים למבוגרים, שעל אף הקנוניזציה שלהם, אל רובם איננו חוזרים, אנו ממשיכים לקרוא לילדינו את השירים שהורינו קראו לנו, בין אם זה 'רוץ בן סוסי', 'דודי שמחה', 'חמישה בלונים', 'מיץ פטל' או 'איה פלוטו'. מדובר בטקסטים שמלווים אותנו כל החיים במשך כמה דורות, מעוררים רגש עמוק ויוצרים מצע תרבותי משותף".

יש בכלל סיכוי ליצור בחברת מהגרים מצע תרבותי משותף?

"הרב-תרבותיות, במובן של יצירת סקטורים שונים החיים בנפרד זה בצד זה, היא אסון שיכול להוביל אותנו לקטסטרופה, מפני ששום חברה מודרנית אינה יכולה להתקיים בלי ליבה משותפת. אני רואה ברב-תרבותיות מסלול שמוביל חברת מהגרים להתאבדות. אחד התפקידים החשובים ביותר של משרד החינוך הוא יצירת הליבה הזאת, ואם אין הוא עושה זאת הוא מועל במנדט שניתן לו. באירופה חל היום מהפך ביחס לרב-תרבותיות, שם רואים בה אסון גם לחברה וגם למהגרים, שבגלל הרב-תרבותיות אינם מסוגלים להשתלב בחברה. ולכן, במדינות כהולנד ובריטניה עברו ממש לקיצוניות שנייה, לאכיפה של ליבה משותפת באופן מחמיר. אם בגני הילדים לא מסוגלים ליצור את הליבה הזאת, זה אומר שבעוד דור אחד או שניים לא נדבר באותה שפה".

למה חשוב שילדים יקראו שירים?

"זה כמו לשאול מדוע שילמדו שפה. ילד שרוכש שפה רוכש לא רק אוסף של מלים, אלא לומד באילו סיטואציות לשוניות הוא אמור להשתמש במלים הללו. אם אנחנו רוצים להיות חברה מודרנית אנחנו צריכים לגדל דור שתהיה לו יכולת מתוחכמת לשלוט בשפה, ותהיה לו גישה לכמה שיותר סוגים של טקסטים. אנחנו חיים בעולם שבו שליטה בידע היא המפתח להצלחה; מה זאת שליטה בטכנולוגיה מודרנית, אם לא שליטה בכמה שיותר מפתחות? היצירתיות של הישראלים בעולם הטכנולוגי נובעת גם מכך שלימדו אותם שירה כשהיו קטנים. כשקוראים שירה מפתחים במוח מבנים לשוניים מסובכים, מטאפורות, בונים עולמות פנטסטיים, וזה נותן יתרון עצום לישראלים. מי שרוצה להצליח בהיי-טק, שילמד ביאליק בגן הילדים".

סופה חולפת

מוקי צור, איש חינוך ואחיינה של סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ, קושר את שירי הילדים למפעל הציוני ומזכיר למי ששכח, שאבותיהם של שני משוררים גדולים שלנו, אלתרמן ויונתן רטוש, היו גננים של ילדים עברים. "'יש לנו תיש', זה המונומנט שהשאיר יצחק אלתרמן, אבא של נתן אלתרמן", אומר צור. "שירי הילדים שהתחברו בראשית הציונות היו מאוד רציניים, מכיוון שהיו חלק מהמהפכה הציונית, והם קבעו את הנורמה החינוכית בארץ במשך הרבה מאוד שנים. משוררים כמו יצחק קצנלסון ('חמש שנים על מיכאל') ולוין קיפניס תבעו מהמפעל הציוני להתחשב בילדים. המפעל הזה, שחיפש את הדיוקן של עצמו, יכול היה לחבר שירי אבירים, לעשות מה שעשתה הרומנטיקה הגרמנית, להפחיד את הילדים, אבל היה במפעל הזה משהו שאמר שצריך להיות הומניסטי ולהקשיב לילדים, ולכן גדולי המשוררים כתבו שירים לילדים ובעיקר אמרו להורים, באמצעות השירים האלה, להקשיב לילדים".

צור מאמין ביד הנעלמה של השוק, על פי אדם סמית בכלכלה, וחושב שהמבול הטכנולוגי והחפיף הכללי הם בסך הכל עוד סופה שתחלוף. "אני מאמין שתרבות בכלל עוברת סופות. פעם היהודים פחדו מרכבת, מרדיו, מטלוויזיה, הפחדים הם אמיתיים. אבל הסופה חולפת ומי שיש לו גרעינים חבויים עמוק באדמה, ישרוד. הגרעינים ינבטו. בגיל יותר מבוגר הילד יידע טוב מאוד מי אורז אותו באריזה נוצצת ומי מתייחס אליו ברצינות. צריך רק לעורר אצלו את יכולת ההתנגדות. אני מאמין שלאה גולדברג תנצח".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ