נאמנה בטירוף לי

גם בשבילי חלק משירי הם חידה, אומרת רחל חלפי, הזוכה להכרה מאוחרת וביום ראשון יתקיים לכבודה אירוע בצוותא בתל אביב. "כולם אומרים לי שגדלתי לתוך השירה, אבל אני יודעת את זה רק בדיעבד", מגלה המשוררת, אחייניתו של אברהם חלפי

שירי לב-ארי
תצלום: דודו בכר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי
תצלום: דודו בכר

כל העוגות וכל החגיגות וכל השמלות וכל ההפלות וכל החיוכים וכל הדיווחים וכל הז'קטים וכל הקפה וכל הדיבורים וכל הזיבורים וכל הווזות וכל הפוזות וכל הייפיופים וכל הניאופים וכל האיפור וכל הסיפור וכל ההגיגים וכל הזירגוגים וכל הבידור וכל הרכילות וכל הפלירטוטים וכל החירטוטים וכל הצ'יפס וכל הווידיאו-קליפס וכל התסרוקות וכל נדנודי התחת וכל המייק-אפ וכל הסטנד-אפ וכל האופנות וכל האוננות וכל הפננות וכל ההוא-הא וכל הסמים וכל המהממים וכל האלכוהול וכל צריחות ההמון וכל זעקות ה"גול!" וכל השצף וכל הקצף וכל השרירים שעושים וכל השירים וכל הזיופים וכל הכיופים אינם אלא עיפעופים קטנים של העין המסרבת לראות את התהום. ("כל ה", מתוך "נוסעת סמויה")

רחל חלפי מדברת בקול שקט, לואט, רדיופוני. לפעמים היא עוצמת עיניים כשהיא מדברת, מבקשת להתרכז, ולפעמים היא פשוט שולפת שיר שכתבה, במקום תשובה לשאלה. שנים רבות היא כותבת שירה, אבל רק בשנים האחרונות, כך נדמה, החל מעמדה להתבסס במרכז הזירה הספרותית.

חלפי, אחייניתו של המשורר אברהם חלפי ובתם של המשוררים שמשון חלפי ומרים ברוך, גדלה לתוך השירה. מאז שנות ה-70 היא מפרסמת ספרי שירה. ב-2002 ראה אור "מקלעת השמש", מבחר מקיף משיריה שכלל גם מסה מלומדה מאת פרופ' דן מירון, ומאז הולך וגובר העניין בשירתה. כעת מגיעה התחנה המתבקשת בחיי כל משורר ישראלי: ערב בצוותא. ביום ראשון בערב יתקיים לכבודה אירוע בצוותא, בהשתתפות משוררים, אמנים ומוסיקאים.

"זה נכון", היא אומרת, "במשך הרבה זמן הממסד הספרותי לא ממש התייחס לספרים שלי. יצאו ספרים שלא זכו בכלל להתייחסות - היום זה כמעט לא קורה, אפילו לא למשוררים מתחילים".

איך את מסבירה את זה?

"דן מירון טען שבכתיבה שלי היה איזה חידוש, פרובוקציה וסוג של אנרכיזם שהיה קשה לעיכול. אבל גם אני לא טרחתי במיוחד לקדם את עצמי, תמיד הייתי מעורבת הרבה יותר בעבודה שלי ברדיו, בחיי המשפחה שלי. היו הרבה שנים שלא הלכתי בכלל לשום אירוע ספרותי. האנרגיה הלכה לכיוונים אחרים".

חלפי, שאינה מציינת את גילה, נולדה וגדלה בתל אביב. בצבא שירתה ככתבת צבאית. לאחר לימודים לתואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, למדה קולנוע ב"אמריקן פילם אינסטיטוט" בלוס אנג'לס, ובהמשך דרכה עבדה כעורכת ומגישת תוכניות בקול ישראל. היא ביימה סרטי תעודה לקולנוע ולטלוויזיה, בהם "אפשרויות או: כחול הזקן ואני" ו"חלומות".

עד היום ראו אור כמה קובצי שירה שלה: "שירים תת ימיים ואחרים", "נפילה חופשית", "זיקית ועקרון אי-הוודאות", "חומר", "אהבת הדרקון", "נוסעת סמויה", "מקלעת השמש", "תמונה של אבא וילדה" ולאחרונה פירסמה את "פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף". היא מתגוררת בתל אביב עם בעלה חיים תדמון, שהיה קריין ומגיש בקול ישראל. לשניים בן, דניאל, בן 24, סטודנט באוניברסיטת תל אביב.

מתחילה לקלוט מה הולך

חלפי היא משוררת בתנועה. היא משחקת בשפה, רוקדת אתה, בוראת עולמות - לא כולם מובנים, חלקם חידתיים. משוררת אופוזיציונית, כך הגדיר אותה מירון.

בזירת השירה הישראלית פעילות כיום שתי משוררות מרכזיות - אגי משעול וחלפי. יחסי אהבה-שנאה ומתח בין משוררים ובין משוררות כבר היו למסורת בספרות המקומית. לפני כמה שנים, באירוע לזכר יונה וולך בצוותא, סיפרה דליה רביקוביץ על המתח הידידותי ששרר בינה ובין וולך; לאחרונה סיפרה גם אגי משעול על המתח הידידותי בינה ובין רביקוביץ.

"הכרתי את יונה, אנחנו בנות אותו דור", אומרת חלפי. "ב-77' נכבשתי בקסם שירתה. פעם היא באה לבקר אותי בבית הורי בתל אביב. ישבנו אמי, היא ואני ושוחחנו. אחר כך ירדנו לשבוע הספר בכיכר רבין וליוויתי אותה לאוטובוס לקריית אונו. בעקבות הפגישה הזאת כתבתי שיר שהוא אולי דיוקן עצמי, אבל בפירוש שאב השראה מהאישיות שלה.

"האם יש קנאת משוררות? זו שאלה מורכבת מאוד, אולי לא כדאי להיכנס אליה בכלל. רוב חיי הייתי מרוחקת מהעולם הזה, לא אהבתי בכלל לקרוא לעצמי משוררת. בשנים האחרונות אני קצת מתחילה לקלוט מה הולך, אבל אני עדיין לא יודעת איך משורר צריך לסלול את דרכו והאם כדאי לו להשתמש באמצעים חוץ-ספרותיים לשם כך. עד עכשיו לא לגמרי ברור לי שאני משוררת. זה אולי נשמע מופרך, אבל לא מובטח לי שהדבר הזה, השירה, יעמוד לרשותי. זו לא ישות שיש לי חזקה עליה. זה בכלל לא שלי.

"כשפגשתי את יונה, אני לא חושבת שהרגשתי קנאה. בשנים שלא ממש הכרתי את שירתה הוקסמתי מהאישיות שלה, התרשמתי מהחוזק שלה, אני זוכרת באוניברסיטה בירושלים איך היא היתה מסתובבת במכנסי עור וז'קט ג'ינס. עם דליה רביקוביץ היו לי יחסים מאוד יפים. התראינו כמה שבועות לפני מותה. גם כתבתי כמה שירים אחרי מותה. אבל לא הייתי מאפיינת את זה כקנאה, אלא יותר כעניין, היקסמות. במקרים שציינתי אני יודעת שזה גם היה הדדי".

לפני שהבנתי מהו בודהיזם

חלפי אוהבת את השירה הצעירה שנכתבת היום בארץ. היא גם פירסמה משיריה בכתב העת החדש "כתם". "יש היום בארץ שירה מאוד מגוונת, המון קולות, קל לי להתחבר ולפרגן", היא אומרת. "יש איזו הנחה שמשוררים יכולים להיפתח ולהבין משוררים אחרים, אבל בזמן האחרון אני שואלת את עצמי אם זה באמת כך. כמעט כל משורר מעצב לעצמו שפה מיוחדת משלו, ואם אתה כבר בתוך העולם הזה שלך שעיצבת, למה שתיפתח לעולם כל כך שונה משלך? רוב המשוררים עושים את המאמץ הזה, אבל תמיד יש קושי".

בשירים שלה יש הומור, סלנג בשילוב ביטויים מעולם המדע, ויש בהם גם משהו רוחני מאוד - תפישה כמעט בודהיסטית של הקיום האנושי, שמפרקת אותו לגורמים ומנטרלת כל דבר ממוצקות, מיציבות, מהמשכיות. "אולי יש לי נטייה טבעית לזה, כי רוב השירים ברוח הזאת נכתבו לפני שידעתי להבין את המלה בודהיזם", היא אומרת. "תמיד אהבתי להסתכל על הפרודות הקטנות של הקיום שלנו. יש לי הרבה טקסטים שנקראים פרודות, מולקולות, חלקיקים, הראייה היא באמת של יחידות קטנות, נקודתיות. מעניין לראות איך הריק פתאום הופך לאגו, והאגו חוזר לריק. פירסמתי שיר בדיוק על זה, יש רגעים שאנחנו מרגישים את הריקות הזאת, את חוסר האני, 'אין בי דבר, דבר אין בי', אבל אז זה מתחלף, 'חסר לך שתגנוב ממני את הנתז החיוור הזה, אהפוך נמרה מלאת אני, שריר טופח... נאמנה בטירוף לי'. אני תמיד אומרת דבר והיפוכו. אני לא אנליטית ולא מבינה בכתיבה שלי, אני די הולכת בחושך, אינטואיטיווית".

יש תחושה של חידתיות בשירים שלך.

"זה נכון, יש דברים שכתבתי, בעיקר בתקופות הראשונות, שיצאו לי ואני עצמי לא הבנתי אותם. גם בשבילי זו היתה חידה. שורה כמו 'מוזריות רעדה בכל/ פרח-פרא קלוף-לבו'. אבל היום אני קצת יותר פשוטה בשירים שלי. חשוב לי המגע עם היום-יומי".

"יש משהו מוזר, כי כולם אומרים לי שגדלתי לתוך השירה, אבל אני יודעת את זה רק בדיעבד", אומרת חלפי. היא והוריה גרו בשכירות ברחוב מאנה בתל אביב. הדוד אברהם חלפי, שהיה קרוב אליה מאוד, גר גם הוא בדירות שכורות - ברחוב שפינוזה, רופין וישראליס. האחות השלישית, פנינה גלעד, התגוררה בשדרות קק"ל (היום שדרות בן-גוריון).

"הורי והדוד חלפי היו אנשים מאוד צנועים", היא אומרת, "הם אפילו לא ידעו שהם צנועים. הדוד אמנם כן חי חיים של משורר, אבל הוא גם היה שחקן ולא התעסק כל היום עם הכתיבה שלו. הוא בעיקר היה בתיאטרון וחלק גדול מהשירים הוא כתב בחדר האיפור. ידענו שהוא משורר, כל ספר חדש הוא היה מביא אלינו, אבל לא היו שיחות ספרותיות בבית. היו שיחות כלליות על החיים, על פוליטיקה, על היסטוריה, על המדינה. אבל לא 'אני ואני'.

"הורי היו אנשי עמל שעבדו תמיד בשתי עבודות. הילדות שלי עברה כמעט מתחת לקו העוני, גרנו בחדר שכור אצל משפחה, בלי מטבח. אמי היתה מחנכת בקיבוצים, הורי לא דיברו על יצירתם ועשו את שעשו בשארית כוחותיהם בלילות. זה לא שמישהו אצלנו הקרין 'אני אמן, לא להפריע לי'. רק כשהייתי בת שבע נודע לי פתאום שאבי הוא משורר - פשוט שמעתי ברדיו בשבת בבוקר את הקריין אומר 'והנה שירו של שמשון חלפי'. משהו מהעולם הפנימי שלהם בוודאי חילחל אלי, אבל בעקיפין. זה לא הטיל עלי צל, להיפך, אם הרגשתי משהו זה רק אור. הם היו אנשים בלתי רגילים, חמים ומלאי הומור".

לאברהם חלפי לא היו ילדים משלו; רחל היתה לו כבת. "הוא נהג לומר שאסור להביא ילדים לעולם כזה, כי זה יגזור עליהם חיי סבל. הוא היה פסימיסט בראייה ההיסטורית של העולם, לקח את הדברים מאוד קשה. הוא היה קורא בעיתון על רעב בקונגו ובוכה. הפרדוקס הוא שהיה משוגע על ילדים ועזר לגדל ילדים של אחרים. למשל, הבן של טובה פרדו, אראל, שאביו מת וחלפי קצת אימץ אותו. או הילדות של נירה רבינוביץ, דנה ונילי פרנס. אני קינאתי קצת שלוקחים לי אותו, הוא היה בא אלינו בערב שבת או בחג, יושב אתנו ובאמצע הולך לדבר עם ילדים אחרים".

את עולמו השירי גילתה חלפי רק אחרי מותו, בזמן השבעה. "בלילות ישבתי וקראתי לעומק את הספרים שלו והתגלה לי עולם אדיר. אני לא בטוחה שקראו אותו עד הסוף", היא אומרת.

חלפי ביקשה לשמר את מורשת המשפחה ולהפוך את בית הוריה ברחוב מאנה לארכיון ולבית אמנים פעיל, שבו יתקיימו סדנאות שירה ופעילויות תרבות. אבל עד עתה פניותיה לעירייה ולגורמים נוספים לצורך תמיכה לא נענו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ