בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה המלך כדוליטל היהודי

מרטין בובר מבקש לחזור אל מבטו של האדם הקדום על העולם: חוויה ראשונית, גופנית, שאינה כרוכה בעמדה של ניכור כלפיו

תגובות

היו מן ההוגים הדתיים המודרניים שלא נרתעו מהדרוויניזם, ואף השתמשו בו להסברת יסודות האמונה. הרב אברהם יצחק קוק, למשל, כתב בזמנו: "תורת ההתפתחות ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאימה לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות". בקבוצה זו של הוגים דתיים אפשר למצוא גם את פייר טיאר דה שרדן הנוצרי ואת שרי אורבינדו ההינדי.

השקפה מעניינת על הסוגיה הזאת מציעה האנתרופולוגית מרי דגלס בספרה "טוהר וסכנה" (רסלינג 2004, עמ' 97-111): הואיל ואי אפשר לטעון היום שהפרימיטיווי הוא בעל כושר שכלי פחות משל המודרני, עלינו להבין שההבדל אינו ברמת המשכל או בתחכום החשיבה. התפתחות קיימת בעולם המודרני ביחס לעולם העתיק אך ורק בכיוון אחד, במה שדגלס מכנה "בידול" - דהיינו היכולת להבדיל בין הסובייקטיווי לאובייקטיווי. פירושו של דבר שתרבות הילידים בשבטים השונים, כמו האדם בתקופות קדומות, לא ידעה להבדיל בבירור בין תהליכים שמתרחשים בעולמנו הפנימי ובין אירועים ששייכים לחוץ.

אפשר להדגים את התופעה באגדה הידועה, שפירשה כי מילוי בקשתו של שלמה המלך מהאל "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א ג, ט) היה מיידי: שלמה התעורר מחלומו ("ויקץ שלמה והנה חלום", שם, טו) וידע שהוא מבין את שפת החיות: "חמור נוהק - והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי (=מצפצפת) והוא היה יודע מה מצוצי" (שיר השירים רבה א, ט). רעיון דומה מופיע בסיפורים יווניים (ראו הלוי, "שערי האגדה", עמ' 233) ובקוראן בבשורת הנמלה (כז, טז), שבה מכריז שלמה: "בני אדם, אללה לימד אותי שיחת חיות ועופות".

רעיונות אלו ואחרים של העולם העתיק בוודאי מוכיחים רמה נמוכה של יכולת בידול. הפילוסוף ארנסט קסירר, ב"מסה על האדם", מציין שהחיים נתפשו בדעתו של האדם הקדום כאחדות אחת, והוא עדיין לא העמיד את עצמו כמי שנבדל משאר היצורים (וראו גם נאדל, "התנ"ך", עמ' 286). אך האם אכן כך היה הדבר? האם התעלה מעמדנו כיצורי אנוש מאז נהפכנו לבעלי יכולת גבוהה של בידול?

דגלס כותבת כי לעתים משקף האדם ה"פרימיטיווי" תחושה שעליו להתפתח יותר בכיוון זה של בידול. דוגמה לדבר הוא המיתוס של בני ויניבאגו (שבט אינדיאני ששכן באזור ויסקונסין) הקרוי "התעלולן". פול ראדין, אנתרופולוג שהיה תלמידו של פרנץ בואז, חקר שבט זה שנים רבות ופירסם את הטקסט הזה. ה"תעלולן" הוא צ'יף אינדיאני מטורף שפועל נגד כל החוקים ויוצא לקרב נגד מטרה לא ברורה (הסיפור מזכיר במובנים רבים את דון קישוט), ובהדרגה נוטשים אותו כל מלוויו.

בתחילת המסע מסופר שהוא "קרא לכל הדברים בעולם 'אחי הצעירים' כאשר דיבר אליהם. הוא וכל הדברים בעולם הבינו יפה זה את זה, הבינו למעשה זה את שפתו של זה" (עמ' 7). לאחר מכן פוגש התעלולן תאו וטובחו. אך הואיל והוא עושה את כל מעשיו ביד ימין, כשהוא חותך בבשר, מזנקת פתאום יד שמאל שלו ואוחזת בתאו. או אז מתנפלת יד ימין על יד שמאל בכעס וקוראת: "החזירי לי את זה! זה שלי! הפסיקי, או שאפגע בך בסכין שלי!" יד שמאל אמנם מרפה, אבל שבה מיד ואוחזת ביד ימין, וכך מתקוטטות הידיים עד זוב דם. התעלולן מתייחס לפי הטבעת ולאבר מינו כאילו היו יישויות שמחוץ לגופו. הוא מצווה על פי הטבעת שלו לשמור על כמה ברווזים, וכאשר בקומו משנתו מתברר ששועלים טרפו אותם, הוא מעניש את פי הטבעת בתחיבת עץ בוער ל"פה" שלו. כך הוא משוחח גם עם אבר המין שלו, ואף מחלצו לשעה ממקומו ומניחו בקופסה.

מרי דגלס מוצאת שמיתוס זה משקף את הדעות של האינדיאנים על ה"בידול". "התעלולן מתחיל את חייו כיישות חסרת צורה ובלתי מודעת לעצמה. במהלך הסיפור הוא מגלה את זהותו בהדרגה, מזהה את אברי גופו ומשתלט עליהם: מיטלטל בין הזכר לבין הנקבה, אבל לבסוף מתקבע על תפקידו המיני הגברי; ובסופו של דבר הוא לומד להעריך את סביבתו כמות שהיא" (עמ' 102). התעלולן "מתבגר" כשהוא מבין שאבריו ברשותו, ומכיר בכך שהעולם מכיל אובייקטים ריקים שאין לו יכולת לקשור אתם שיחה. כך למשל הוא לומד באחת מהרפתקאותיו כי עץ שדימה לאדם אינו אלא עצם דומם. דגלס מסיקה שמיתוס זה הוא "הצהרה פואטית נאה על אודות התהליך המוביל משלביה הראשונים של התרבות לתרבות בת זמננו, המבודלת בדרכים כה רבות".

ואולם, האם באמת מדובר בהתפתחות? דגלס איננה מכירה כנראה את משנתו של מרטין בובר (בספרו "אני ואתה"), שכלל לא ראה את מצבנו עתה - כשאנו כבר בשלב "בידול" כה מפותח - כמצב מתקדם יותר ממצבו של הפרימיטיווי. לדעתו, האדם הקדום חווה את העולם כחוויה ראשונית, גופנית, ולא התפתחה אצלו עמדה של ניכור כה עז כלפיו. בובר ראה גדולה אמיתית ביכולת של הפרימיטיווי לראות בכל אובייקט יישות חיה, שיש אפשרות ריאלית לקשור אתה שיחה.

בעיני האדם הקדום, למשל, הצפייה באור הירח היתה חוויה גופנית מרעישה; הוא לא צפה בירח במבט טכני, כצביר חומרים שהשאלה היא רק אימתי נוכל להשתמש בהם לצרכינו. הפער בינינו לבין ה"פרימיטיווי" נובע מכך שהוא חווה את העולם באופן ישיר, ללא "אני" חזק ממצע, ואנו לעומתו תופשים הכל - בני אדם, הטבע, ואפילו תופעות רוחניות כיופי, עדינות, נדיבות - במבט מנצל, השואל תכליתית: מה אני יכול להפיק מכך? כך למשל, כשאנו פוגשים ביופי אנו הופכים אותו לרכושנו, מנציחים אותו במוזיאון, זוכים בכך לפרסום, וכדומה.

ה"בידול", אומר בובר, איננו התקדמות ליניארית פשוטה מן ה"פרימיטיווי" אל המשוכלל, אף שהפקת הידע והשימוש בכל כמכשירים לצרכינו כמובן ששוכללו עד מאוד. אך מאידך גיסא, כלולה כאן גם נסיגה לאחור, שכן אנו נעשים מנוכרים לכל. אפילו העצמי שלנו נהפך לאובייקט מנוצל, וודאי שסימני הניצול ניכרים כבר היטב ביחס לטבע, שמתחיל להציג סימני קריסה אקולוגית ראשוניים.

עתה במיוחד, לאחר מאות שנים של התפתחות מחקרית ואיסוף ידע אובססיווי של המערב, אנו עומדים לפני תקופה חדשה, שבה פתחו המחשב והאינטרנט שער לאינפורמציה מהירה לכל אדם כמעט בכל תחום. כאן מצוי שלב נוסף בהתמוטטות של יחסי ה"אתה". שכן היום, עם תהליך הקטנת המשפחות וריבוי היחידים, חיים רבים את סדר יומם - הרציונלי, הרגשי ואפילו הדמיוני והייצרי - רק דרך מסך האינטרנט, בלא לפגוש אדם ממשי הנוכח מולם כסובייקט.

לא לחינם טוען סלבוי ז'יז'ק שהפנטסיה הנפוצה ביותר בקולנוע המודרני היא השתלטות עולם המכונות על עולם האדם. התרחקותנו מעולם ה"אתה" היא שגורמת לנו לראות כ"פרימיטיוויים" את המיתוסים הקדומים, כאותה אגדה תמוהה על שלמה המשוחח עם החיות. אבל הסיפור הבא ימחיש יפה את הנקודה שאליה חתר בובר, בנוסתו להראות שהקדמונים חיפשו דרך שפת המיתוס את המגע הממשי עם העולם, ושהמיתוס הוא בעצם גילוי של תשוקה להתחבר עם העולם לא כ"לז" סתמי אלא כ"אתה".

סיפור קצר זה, סיפורו של ד"ר דוליטל היהודי, הובא במקור בספר "תפארת היהודי" (ט, ע"א): "שפעם אחת הלך היהודי הקדוש (=יעקב יצחק מפסישחא)... עם תלמידו...פרץ... על פני השדה וראה עופות פורחים והבהמות רועות, ובכל פעם ינהקו ויצפצפו. ואמר (=התלמיד) לרבו...: 'חשקה נפשי להבין צפצופם ודיבורם!' והשיב לו: 'כשתשים על לב להבין מה אתה מדבר אז תבין דיבורם וצפצופם". כשהאדם אינו הופך את עצמו מכשיר להישגים חיצוניים, והוא מתחיל להקשיב - קודם כל לעצמו, ומבין את דיבוריו, הוא כבר שומע ממילא את שפת כל שאר היצורים.



קיילאש ראז', חצרו של המלך שלמה. אללה לימד אותי שיחת חיות ועופות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו