שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פרידה מקולמוסאי: עלי מוהר, 2006-1948

שירי לב-ארי על כתיבתו של הפזמונאי-משורר; מיקי גורביץ על האצילות; בן שלו על השירים; אבנר אברהמי על הראיון האחרון; ועוד שיר אחרון (ולא גמור)

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

חורף בלעדיו

מאת שירי לב-ארי

משורר, כך ראוי להגדיר את עלי מוהר, מסכימים כל חבריו. כי בפזמונים שכתב היה הרבה מעבר לפזמון; היו בהם דיוק ויופי ופליאה מתמדת - אותה השתוממות אמיתית שליוותה כמעט כל טקסט שכתב, גם בטורו הקבוע ב"העיר" - שעשו את הפזמונים שלו לשירים. מוהר, שמת ביום חמישי ממחלת הסרטן, בן 58, היה איש של מלים, וליתר דיוק, איש של השפה העברית. אדם שנולד ב-1948 עם מדינת ישראל, גדל אתה ויצר אתה.

"משהו בך יאמר לך המשך בדרכך", הוא כתב ב"שיר נבואי קוסמי עליז", שהלחין ושר יוני רכטר, ומוהר באמת - כמו בשיר - הלך ישר, הלך אחד, מבלי לפחד. "אני מלא הערצה והשתאות מהדרך שבה הוא התמודד עם המחלה", אומר חברו עוד מימי תיכון חדש בתל אביב, הסופר אייל מגד. "מתוך איזה רגש ישר ושכל ישר הוא החליט לא לתת לה להשתלט עליו, עד הרגע האחרון. תוך כדי המחלה הוא המשיך לעבוד, התחתן עם בת זוגו, נסע לחו"ל, וחוץ מזה שהוא כחש מאוד, אי אפשר היה להרגיש בהבדל. אני שמח שאיכשהו נחסכו ממנו ייסורים גדולים, והוא הצליח למות בביתו".

ביום שישי, לפני תשעה ימים, התקיימה מסיבה לקראת העלאת המחזה "המצליחים" בבימוי מיקי גורביץ בתיאטרון החאן. מוהר כתב את מלות השירים למחזה ויוני רכטר הלחין. חברים רבים באו למסיבה, שציינה גם את ימי ההולדת של רכטר וגורביץ - שניים מחבריו הקרובים של מוהר. מוהר שר באותו ערב וריגש את כולם.

"הכרנו ב-1973, דרך אשתו הראשונה של עלי", מספר גורביץ. "כשפגשתי אותו בפעם הראשונה התאהבתי בו מיד, כי הוא היה מקסים, יפה, והיתה בו איזו שלווה. על השולחן היתה מונחת 'האודיסיאה' של הומרוס, לפני כן לא הכרתי אף אחד שקרא את 'האודיסיאה'. הידידות התחילה שלוש שנים מאוחר יותר, כשאחת המורות בבית הספר ניסן נתיב ביקשה ממני לביים ערב יחיד שלה, והזמנתי את עלי לכתוב לערב הזה. החברות התחילה לאט והתהדקה בהדרגה ונעשתה אינטימית.

"בתקופת המחלה עלי התגלה בשיא גדולתו. הוא פשוט החליט לחיות. התחלנו לעבוד על 'המצליחים' כשהוא היה כבר בעיצומה של המחלה. כל דבר שביקשנו ממנו לכתוב הוא כתב מיד. מעולם לא התלונן. אדם נבחן הרבה פעמים ביחס שלו למוות של עצמו, ועלי היה אדם חזק עם עמוד שדרה מוצק".

"הוא ידע לעשות את הדברים בדרך שלו וליהנות מהם עד הסוף", אומר מגד. "הוא היה איש מקורי. אף אחד לא יכול לכתוב כמוהו, אי אפשר לחקות אותו. הוא יכול היה לכתוב שיר פרטי מאוד ועדיין לגעת בכלל. 'שיעור מולדת' הוא הרי השיר הכי פרטי שיש, אבל הוא נהפך לשיר עממי כמעט. זו הגדולה שלו. ועם זאת, הוא לא היה שיא הפופולריות, כי הוא היה יותר מדי משורר מכדי להיות פזמונאי פופולרי".

כל אלה נכונים ודאי גם לטורו הלירי "מהנעשה בעירנו", אחד הטורים העיתונאיים היפים שנכתבו כאן, שכתב ופירסם במשך שנים ארוכות, מאז אמצע שנות ה-80, ב"העיר". בטור הזה - כפי שכתב מוהר בעצמו באחת הרשימות, וציטט בהקדמה לספר שקיבץ חלק מן הטורים, ב-1994 (ויצא בהוצאת עם עובד) - "נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי החיים: עצים שונים, בעלי כלבים (וכלביהם), בת צחוק של מישהו, פינת רחוב בשמש, הילוכה המצודד של גברת תלפיות, ריח קציצות מיטגנות הממלא את חדר המדרגות, שכנה ממול...". ועוד הוסיף כי מי שמתעקש לדון דווקא באלה, "חש תחושת אשמה גדולה והולכת: על זה לכתוב? צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף? העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?"

מוהר החל לכתוב ב"העיר" למן גיליונו הראשון, באוקטובר 1980, ברציפות עד לפני שבוע. את טורו בענייני כדורגל, "בשער", החל לפרסם בעיתון "דבר", וכאשר מונה חנוך מרמרי לעורך "העיר" הראשון, הועבר הטור למקומון. אחר כך נוסד "מהנעשה בעירנו" - שכלל בתחילה הערה שבועית קצרה, ובהדרגה גדל והתרחב.

"נדמה לי שאף אחד אחר לא יכול היה לכתוב טור כזה, בגלל המזג האישי של מוהר", אומר מאיר שניצר, שערך את "העיר" בשנים 1988-1989. לדבריו, "זה היה מזג של נינוחות, מתינות וחוסר התלהמות. מוהר היה אמון - כמו דודו גבע, שאייר בתחילה את הטור עוד לפני עמוס בידרמן - על טקסטים עיתונאיים משנות ה-50 וה-60 ועל ספרי ילדים מתורגמים משנות ה-40.

'בשער' היה כתוב בשפה מפ"איניקית חגיגית. 'מהנעשה בעירנו' החל באותו כיוון - התבוננות בעיניים נדהמות בתל אביב החדשה, לכאורה במבט של איש מיושן, לא מעודכן, אף על פי שמוהר היה איש מעודכן מאוד.

"הוא ניחן בשליטה בעברית", מוסיף שניצר, "הוא היה משכיל ורגיש וידע להישען בעת הצורך על ציטוטים מהעבר. בשנים מאוחרות יותר הוא מצא שותף שווה ערך לטור - עמוס בידרמן, שהקו שלו דומה מאוד לאופן החשיבה והכתיבה של מוהר".

הבמאי דוד אופק עמד לביים פרק בסדרה תיעודית על גיבורי תרבות, שתשודר בערוץ 8, ובה מציירים שמונה במאים דיוקנאות של אנשי תרבות אהובים. אופק בחר במוהר וגם ביקש ממנו לכתוב את שיר הנושא לסדרה, שהלחין רכטר (ראו מסגרת).

אופק הספיק לצלם את מוהר שלוש פעמים לאחרונה. ביום הצילומים הראשון שוטטו ברחובות תל אביב, ומוהר סיפר על ילדותו ועל הרקע שממנו צמחה כתיבתו. הוא צולם כשהוא מאזין לראיון ישן שהתקיים פעם עם אביו, הפזמונאי יחיאל מוהר, על ההבדל בין כתיבת שירה לכתיבת פזמונים. ביום הצילומים השני צולם בחזרות להצגה "המצליחים", ובשלישי, לפני כשבועיים, צולם עם רכטר, כשהם עובדים על שיר הנושא לסדרה.

"כשהם ישבו יחד ועבדו על השיר, היה בהם משהו כל כך ויטאלי, היה נפלא לראות שני אנשים מוכשרים יושבים ויוצרים מתוך הנאה אמיתית", אומר אופק. "רציתי לצלם את מוהר גם בבריכת גורדון, רציתי לצלם אותו במשחק של הפועל תל אביב שאהד, ולצלם אותו צופה בסרט היחיד שביים - 'במעגלי האהבה' ביחד עם דני שניאור. זה סרט מ-1972 על אריה בגן חיות שמתאהב בבחורה ויוצא מהכלוב כדי לחפש אחריה. תוך כדי עבודה גיליתי עליו דברים מעניינים. למשל, שהוא כתב יחד עם אורי קליין מחזה שלא הועלה אף פעם, אבל יצאו מתוכו כמה שירים יפים. אחד מהם הוא 'זה כל מה שיש', שיוני רכטר הלחין ושר".

הלווייתו של מוהר נערכה ביום ראשון בצהריים בבית העלמין בחולון.

יותר מכל, אצילותו

מאת מיקי גורביץ

יותר מכל, אצילותו.

הגבולות הברורים שהציב לעצמו, באמנותו כבחייו.

ועם זאת, יכולתו לפעמים, במפתיע, לפרוץ דרכם.

ילד שלא חדל ללכת עם אביו יד ביד בשדרות קרן קיימת, שנתמזג באדם נבון מאין כמוהו, לעתים - כמעט שמרן, לעתים - כמעט פרחח.

זיכרונו הפנומנלי, יכולתו לזכור פרטי פרטים קטנים של אירוע רחוק, של טיול משותף, של פגישה מקרית, זיכרון שהפך אותו לארכיון המהלך שלנו.

האיזון הנפשי שלו הכל כך מרגיז, הכל כך נערץ.

העברית המושלמת שלו, נטולת הגנדור, הפשוטה, העמוקה.

יופיו. חיוכו. נועם הליכותיו. טעמו המשובח.

והכישרון הגדול שלו - להיות מאושר, הכישרון הגדול שלו לגרום אושר.

המחלה השטנית שתפסה אותו בשיא אושרו: אוהב, אהוב, מוערך.

וחייו, שאותם המשיך בגוף הולך ומצטמק, ללא הכחשה,

אך מתוך החלטה לחיות ולעבוד ככל הניתן, ליהנות ככל האפשר,

והיא אצילותו.

כמה צחקנו, כמה התרגשנו, כמה כעסנו, כמה התגעגענו...

פאריס ולונדון שהכיר לכולנו, ששמר לנו וטיפח

ברשימות שהכין לנו עם הנופים שאהב, הכיכרות הנסתרות, קרנות הרחוב, בתי הקפה, המסעדות.

הראשון שהסב את תשומת לבנו לחילופי העונות, לתמונות השמים, לנדידת העופות.

שירת המולדת שלו. כאב המולדת שלנו.

ואלתרמן, אמיר גלבע, נסים אלוני, שאת כולם הכיר, שאת שירתם ידע בעל פה, שהיו לו השראה, שמעולם לא העז לראות עצמו כמתקרב לרמתם, אבל תרומתו שלו לחיינו לא נפלה מתרומתם.

היום שפגשתי בו, ששינה את חיי

ויום מותו, שמשנה אותם שוב.

צר לי עליך אחי, עלי, נעמת לי מאוד.

נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.

התגלות של יופי פתאומי

מאת בן שלו

כשפרנק סינטרה מת, במאי 1998, עלי מוהר כתב הספד יפהפה בעיתון "העיר" ובו תהה על סוד גדולתו של הזמר. "הייחוד האמיתי שלו היה בפרייזינג, בתזמון המושלם והמיוחד שלו", כתב מוהר. "קשה להסביר את זה. כמו כל קסם אמיתי יש בזה סוד. אבל מי שרוצה לנסות להבין מוזמן לשים שיר של סינטרה ולנסות לשיר יחד אתו. על פי ניסיוני זה פשוט בלתי אפשרי. גם כשאני בוחר שיר שאני מכיר מצוין ואני בטוח שאני שולט ברזי הביצוע של סינטרה לשיר המסוים הזה, לעולם איני מצליח להתחיל יחד אתו את השורה השנייה או השלישית... אני משוכנע שהפאוזה נגמרה, שאי אפשר לחכות יותר, שזוהי השנייה להיכנס - ואז אני מגלה שקפצתי קדימה בלעדיו. כי סינטרה תמיד כמעט-מאחר, מחכה לא עד השנייה האחרונה אלא עד עשירית, מאית, אלפית השנייה האחרונה... ורק אז הוא נכנס. בדיוק בזמן".

כותב פזמונים חייב להיות מאזין קשוב, וספק אם במוסיקה הישראלית של 30 השנים האחרונות היה כותב בעל אוזן כה רגישה לדקויות מוסיקליות כמו מוהר. זו לא רק העברית הנפלאה שלו, התקנית תמיד אך בו בזמן טבעית תמיד, או השילוב השובה לב בין תמימות לראייה מפוכחת, או כישרון ההתבוננות, או האינטימיות בינו לבין העיר שבה ועליה כתב, שהפכו אותו לכותב כה ייחודי; זו גם - ואולי בעיקר - האמונה המוחלטת שלו במדיום שבתוכו פעל, השיר המולחן. כן, זה בסך הכל פזמון, משהו ששומעים ברדיו ואין צורך לנקד, אבל איזה כוח חיים אדיר יש לו: הוא יכול להיוולד מחדש לנגד עיניך המשתאות גם אם שמעת אותו אלף פעמים.

הנס הזה, המסתורין של הפזמון, מתרחש לא רק במחוזות הרחוקים והמיתולוגיים של פרנק סינטרה, אלא גם כאן, אצל יוני רכטר, למשל. "המנגינות של רכטר לא תמיד נקלטות מיד, בשמיעה ראשונה", מצוטט מוהר על עטיפת האוסף האחרון של המלחין. "ייתכן שזהו אחד הדברים שמבטיחים להן את השמיעה השנייה, השלישית, הרביעית - כלומר את אורך החיים, את הרעננות המפתיעה שלהן. אתה מאזין לשיר ישן, שאתה מכיר היטב, ועדיין נדמה לך שהוא קורה עכשיו, שהוא ממשיך ונברא כרגע, מתוך אותה שנייה מהססת, חיה, המולידה את התפנית הבאה של המנגינה".

הנס מתרחש, כמובן, גם אצל אריק איינשטיין. בהקדמה לספר החדש "זו אותה האהבה", שמבוסס על שיחות שקיים עם הזמר, הילל מוהר את האיזון המתקיים בהגשה הקולית של איינשטיין בין קרבה לבין מרחק ("להיות בתוך השיר עד כלות, אך בה בשעה גם לעמוד איכשהו מחוצה לו") והוסיף: "אותו איזון הוא ששומר על רעננותם, על חיותם, חושף שוב ושוב את איכותם השירית הראשונה, כאילו לא עברו עליהם כל השנים הרבות האלה". שוב אותו סיפור: שיר ישן מצליח להיברא מחדש נגד כל הסיכויים. זה היה סודו ומקור כוחו של הפזמון בעיניו של מוהר.

האמונה בכוח החיים של הפזמון, בהיותו עולם אין-סופי ומתחדש של משמעות ויופי, עשויה להסביר מדוע מוהר לא חש צורך לחרוג מתחומי השיר המולחן ולנסות את כוחו במחוזות השיר המודפס. ייתכן גם שזאת הסיבה לכך שהתיאור "פזמונאי" הלם אותו, בשעה שלתמלילנים אחרים בני דורו הוא לא התאים. מוזר, למשל, לקרוא ליעקב רוטבליט פזמונאי. כך גם ליהונתן גפן או יעקב גלעד. מוהר, לעומתם, היה בראש וראשונה פזמונאי, בין השאר מפני שהשפה שלו - בניגוד לשפתם של רוטבליט וגפן, שינקה מדילן יותר מאשר מאלתרמן - איפשרה ואף עודדה את השימוש במלה המיושנת, זו שלא הלמה עוד את עידן הזמר המבצע את שיריו.

האם מוהר היה מסכים שלפזמונאי, כלומר לו עצמו, יש חלק חשוב בהתרחשות הנס שבו שירים שלו נבראים מחדש עם כל האזנה? הוא מן הסתם היה אומר שלמלחין ולמבצע מגיע עיקר הקרדיט על כך. "המלים הן רק תחליף למה שאין לומר", הוא כתב בשיר "לילה ויום", שנכלל באלבום הסולו הראשון של רכטר מ-1979. כלומר, המוסיקה היא מכשיר שמסוגל להבעה רגשית מדויקת יותר מאשר המלה, גם כאשר מחבר המלים הוא כותב מדויק כמו מוהר.

ובכל זאת, זהו פזמון, מיזוג בין המלה, המנגינה והקול. ברבים משיריו של מוהר חווה הגיבור התגלות של יופי פתאומי, באופן שמשלים את התהליך שבו המנגינה חושפת את יופיה. לא פעם זהו גבר שניצב משתאה מול אשה אהובה; לפעמים זהו גבר שמגלה בעצמו כוחות שלא ידע על קיומם.

גיבור השיר הנפלא "כל עוד", למשל, הוא אב שהולך אחרי ילדו לבית הספר, צופה בו נכנס לכיתה ובמקום לפנות לעיסוקיו נשאר במקומו ומקשיב מהופנט לשיר ששרים הילדים, "שיר על יורה וחצב/ וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:/ גם אם אלך בגיא צלמוות/ הן לא אירא/ גם אם אפול פתאום/ יאמר לבי שירה". הגילוי הזה, שכרגיל אצל מוהר מתרחש בתוך סיטואציה שאין שגרתית ממנה, סתם בוקר של חול, ככל הנראה בתל אביב, מעניק לשיר - יחד עם הלחן עוצר הנשימה של רכטר - את יופיו הנדיר. הלוואי שהשיר הזה ושיריו האחרים של מוהר ימשיכו להיוולד מחדש באוזני מאזינים רבים גם אחרי מותו.

תקופתנו הייחודית

מאת אבנר אברהמי

בסוף אוגוסט השנה פגשתי את עלי מוהר לשיחה שהיתה, כך מתברר, הראיון האחרון אתו. לרגל גיליון ראש השנה הממשמש, ולרגל אחרי המלחמה, התבקשתי לבחור מישהו לדבר אתו על המצב. בתוך בליל הרעשים שבקעו מסביב חיפשנו את הסיגנל שדומה כי אבד כאן. אותו צליל חברי, חכם, שהתעצב ברחובותינו והתעדן בערים אחרות. אפשר לומר שמיהרנו לשיעור מולדת בטרם תיסגר דלת הכיתה לעד.

הפגישה היתה בקפה ליברה ברחוב בן יהודה. מוהר בחר את המקום. אמר שזה קרוב לו לבריכת גורדון. לדבריו, כמי שמרגיש טוב בימים האחרונים, מתאים לו להקדים שחייה לדיבורים. חיכיתי לו. הוא התמהמה. באותו בוקר ספציפי, התברר, חל שיבוש בתוכניותיו. הוא הרגיש לא-ממש-טוב וכל קדימון גורדון התבטל. כשהתיישב מולי נראה רזה, לא דומה כלל למי שריאיינתי פעם. אמר שכלל לא בא לו לדבר על הבריאות. רווח גם לי. באמת רציתי לדבר אתו על החיים, שם הרי הרגיש הרבה יותר בבית. סיכמנו שאכתוב שלא בא לו לדבר על הבריאות. ככה. הוא היה מרוצה.

היה לו הרבה יותר כיף לדבר על פול מקרטני שהגיע ב-18 ביוני השנה לגיל 64. אמר שזה מועד בלתי נתפש. אמר שמזמן חיכה לשנת 2006, ממש ארב לה, כדי לציין את האירוע המטלטל הזה עם מקרטני, שאיש לא היה יכול לדמיינו כשנכתב השיר ההוא.

היה ברור ששעת הסיכומים הגיעה. הוא לא נשמע עצוב. להיפך, הוא היה נפעם. "אנחנו חיינו בתקופתנו הייחודית, החד פעמית, עם נכסים שלא היו קודם ולא יהיו אחר כך", אמר. "כשהספינה שלי ושל בני דורי משייטת עכשיו אל האופק, היא מפליגה עם כל הרכוש שלנו, עם ברל וברסאנס ונסים אלוני והביטלס ופליני וטריפו, שלא היו בדור הקודם ולא יהיו בדור הבא", המשיך.

אחר כך דיברנו גם על לבנון וגם על צה"ל וגם על אלתרמן, וגם על הילדות, דברים חשובים. ואחר כך הוא שט בספינתו אל האופק. בדיוק בשנה שמקרטני היה בן 64. "התאריך שאין לדמותו הגיע".

השקט שבין המלים

עלי מוהר החל לכתוב את שיר הנושא לסדרת הטלוויזיה על גיבורי תרבות בערוץ 8, ללחן של יוני רכטר. זהו השיר הלא גמור.

סביבנו כל כך הרבה רעש

באוזן, בעין, נוקב,

רעש, כל כך הרבה רעש,

הראש מסתובב והלב -

הלב עוד נכסף וכמה

אל רגע עמוק ואחר,

הלב את הסוד עוד יודע,

הוא זוכר וזוכר וזוכר,

הוא זוכר את העץ שלחש לו,

הוא זוכר את הים שחייך,

כל פלאי העולם שגילו לו

למה ואיפה ואיך

אמרי אם גם את עוד זוכרת

את השקט שבין המלים,

את הקול והקו והצבע,

את המתח שבין הצלילים

סביבנו כל כך הרבה רעש,

חדשות, פרסומות, בלי הפסק...

- - - ואין לי המשך בינתיים

תגובות