אורי, ייס
אורי, ייס

בשירים המתפרסמים בספר "מים רבים" תרמה דליה רביקוביץ לניסיון להגדיר אהבה בשירה העברית. משוררים ממעטים להגדיר אהבה מפני שהגדרתה עלולה לבטל את הקסם שבה. בניגוד למדען ולפילוסוף, המשורר הרומנטי ניזון דווקא מהכישלון להגדיר את האהבה, ממש כשם שהמשורר הדתי ניזון מקוצר לשונו לתאר את גדולת האל.

ביאליק, ששאל "מה זאת אהבה?", לא התמודד עם השאלה הזאת, כמו משוררים שקדמו לו בשירה העברית. יהודה עמיחי כתב: "אהבה היא להשחיל בדידות בבדידות", ונקודת מבטה של לאה גולדברג היתה פסימית הרבה יותר. בשיר "אהבתה של תרזה דה-מון" כתבה: "קללה נמרצת זו שבה קוללתי / שהתמימים קוראים לה אהבה". גם אלכסנדר פן ענה: "א-ה-בה?! - / זה מצרך, שאצלנו הרדיו / מחלק בלילות / לזוגות אומללים. / זה הוא זה שאי-אז מחברים טרופי מוח / שוררו / על במות מונפרס והשלג: / נתח בשר שימורים / של אשה-אין-כמוה, / שנגיש לסובלים, / כתרופה מחשלת". אצל אלכסנדר פן, הגדרת האהבה היא מעשה שייתכן רק לרובוטים.

ההגדרות לאהבה מועטות אם כן בשירה העברית, אבל דליה רביקוביץ מנסה להתמודד אתן בשיר "וכו', וכו'".

מה זאת אהבה? שאלתי את עידו

והוא זרק בי מבט מצודד

והוא אמר לי בזעף או בחמלה:

אם את עדיין לא יודעת,

כבר לא תדעי לעולם.

ואז אמרתי לו בלי זעף ובלי חמלה

אבל במבט מצודד ומעט משועשע

אני יודעת מה זאת אהבה

בסך הכל רציתי לבדוק את כושר הביטוי שלך

וכושר ההבעה שלך בעברית

וגם רציתי טיפת זעם וחמלה

כדי לקיים את המתח,

שלא נתחיל לשעמם זה את זו

ולא נריב ואחר כך נתנצל,

זה אוכל אותי,

אני יודעת מה זאת אהבה.

למשל, אני אוהבת אותך.

רביקוביץ משימה בפי בנה עידו דווקא את ההיגיון הרומנטי, שלפיו הבנת האהבה מבוססת על החוויה האמוציונלית, וכל ניסיון להעלותה למודע ולתופשה במלים מועד לכישלון. לעומתו, קולה של רביקוביץ בשיר מייצג דווקא את הרציונליזם, התובע הגדרה - משימה שמצריכה רק כושר ביטוי וכושר הבעה בעברית. אפשר גם לקרוא את הדיאלוג הזה באירוניה עצמית על הניסיון להגדיר אהבה. אך האם רביקוביץ מצליחה להגדיר אהבה? מבחינה מסוימת, התשובה היא לאו מוחלט. בניסיון להגדיר מציעה רביקוביץ רק דוגמה. היא חוזרת על שגיאתו של מנון, שהשיב לסוקרטס על השאלה "מה היא סגולה טובה?" במענה: "הרי אומץ הלב הוא בעיני סגולה טובה, ויישוב הדעת וחוכמה ונדיבות רוח ועוד הרבה מלבדם". על כך השיב לו סוקרטס: "שוב מצאנו סגולות טובות לרוב בשעה שביקשנו אחת... ואולם את האחת העוברת בכל אלה אין אנו יכולים לגלות". כמו משוררים אחרים, גם רביקוביץ יודעת רק לתת סמינים באהבה.

אולם רביקוביץ מחדשת בראותה את המושג אהבה לא כאהבת בני זוג זרים, אלא כאהבת הורה לילדו, שזו אהבה הצומחת מן הקשר, ולא להפך. תפישה זו של רביקוביץ את האהבה מבוטאת גם בשיר אחר שלה בספר, שבו היא מספרת שאמה חסרה לה דווקא בליל חג האהבה. לו היה מדובר ביצירה מדעית-פילוסופית היתה רביקוביץ נכשלת בהגדרת האהבה, אך כיוון שבשירה עסקינן, הפגם דווקא מאדיר את יופיה של שירת האהבה. זאת ועוד: הקריאה הרומנטית של השאלה עלולה כיום להיראות בחברה החילונית כקריאה היחידה האפשרית. אבל רביקוביץ מערערת על הקריאה הזאת, שהרי "אהבה" מתארת גם את הקשר בין המאמין לאלוהיו. ב"מפיצי ההשכלה" כותב מנדלי מוכר ספרים: "שאל נא איש עברי: מה היא אהבה? ויגדך: כי עלינו המצוה לאהבה את ה' ולאהוב לרעינו כמונו, ככתוב, אבל כי יאהב בחור בתולה ונקבה תסובב גבר, זאת לא ידע. אהבה כזאת להם לבושת וגם לחרפה, ואתה שחוק לרבים תהיה אם תשמע על פיך".

זו תפישה מאוחרת של רביקוביץ, שעומדת בסתירה לתפישתה הקודמת את האהבה, כפי שהתגלתה בשירה "האהבה האמיתית": "והאם אנחנו אוהבים את ילדינו, / לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו / ולרוב גם זו במידה מצומצמת כמו שעץ הדר אוהב את התפוז, / ומעבר לזה שורת אי הבנות / האוכלים בכל פה באהבה האמיתית. / והאם אנחנו אוהבים את עצמנו, / ממש כאהבת דוד את יהונתן? / מוטב שנאמר דיבור של אמת/ ולא כפי שקונן דוד על יהונתן./ את עצמנו אנחנו אוהבים במסירות/ קשובים לעצמנו קשב מוחלט..." בשיר הזה, האהבה הטהורה אינה אהבת הורה לילדו, אלא אהבת האדם לעצמו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ