"איזה כיף לראות את הנולד"

יעקב שי-שביט לוכד ומתרגם בשיריו את המתח שבין לשון "גבוהה" ל"נמוכה" לפער שבין אלוהות לזיתים

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

כל נחלי נמשכים מן הים והים עודנו מלא, מאת יעקב-שי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, 80 עמודים

שירה, כמו כל שיח, בנויה על המשך ועל מחיקה של המשכים אחרים. השבירה והרצף הם עניין פשוט מאוד להסבר. למקרא כמה משיריהם של המשוררים הצעירים היום אפשר לראות עד כמה מאומץ החיפוש אחרי רצף חדש, שאינו "זך מול אלתרמן" (כלומר "מוסיקת התחביר לעומת מוסיקת המשקל והחרוז"). חיפוש כזה צריך, תמיד, למצוא לו רצף שאינו מאיים לבלוע את המשוררים החדשים. גם משום כך עדיין אין המשך לאבות ישורון או ליונה וולך וגם לא ליהודה עמיחי: העוצמה והנוכחות של מה שהם עשו לשירה העברית מערערות את היכולת לשכון לבטח לידם. מצד שני, הרצף המתחיל בנתן זך צפוף ודורש תמיד עוד ועוד אמצעים מוסיקליים מודרניסטיים.

אחת האפשרויות לרצף אלטרנטיווי הוא פנחס שדה. אני חושב, למשל, על שירים של משורר צעיר ושמו יאיר אסולין, שכתב בין השאר: "בימים אשר היתה פשטות / הקיז אב דם בנו / למען ייוודע בעמים כי יהודי הוא, / וכעת דמות אשה עולה לפני / ובידה קערת מים חמים ומטלית לחה / כאומרת בני, הגיעה שעתך להתכסות בתכריכים", אפשר לייחס את השורות הנפלאות הללו (ואפילו את העיסוק המזוויע בברית המילה) למסורת האצ"גית: "בימים אשר היתה פשטות", או "למען ייוודע בעמים כי יהודי הוא". אבל החלק השני של הבית הזה, על מר המוות שלו, נשען על הרומנטיקה של פנחס שדה (אף הוא תלמיד של אצ"ג): "וכעת דמות אשה עולה לפני / ובידה קערת מים חמים" וכו'.

הרשימה הזאת אינה עוסקת בצעיר יאיר אסולין, אלא במשורר מבוגר, יעקב-שי שביט. שביט היה מורה, ואחרי צאתו לגמלאות החל לפרסם שירה. גם בספר שיריו הנוכחי אפשר למצוא את שבחי העברית הספרותית. לא, לא זו המתחרזת ולצורך כך מגביהה את עצמה עד שאף אחד אינו זוכר מה בדיוק חיבר בין שתי שורות מתחרזות. אני מתכוון לדחיסות שהעברית הספרותית, לא רק השירה, נושאת עמה, דחיסות שאינה מרפה, בעיקר בפאזה ההיסטורית שהחלה עם ה"השכלה" (בצד מעשה הסילוק הנורא של כל מה שלא היה "טהור", מעשה סילוק ששיאו היה ברנר ושנאתו ליידיש). רק אבות ישורון, בכתיבתו, עמד על נוראות הסילוק (ומובן שאת עגנון צריך לקרוא על רקע הסירוב הגמור לשחק לפי כללי המשחק של "העברית הציונית").

הדחיסות של העברית הספרותית המודרנית קשורה בהיות השפה העברית "דתית" בעברה. יוצריה, למן העברית המשכילית, דרך מנדלי מו"ס, ברדיצ'בסקי וממשיכיהם, התעקשו לעשות שימוש בטכניקות שהיו נקוטות בכתיבה הדתית, כתיבה שלא היתה אף פעם טהרנית, ועירבה תמיד לשונות אחדות בתוכה (למשל יוונית ולטינית אצל חז"ל; וראוי לקרוא שו"תים של רבנים מהמאה ה-18 כדי לראות את המעבר מעברית ליידיש ובחזרה). בקיצור, יוצרי העברית הספרותית העתיקו את הטכניקה מהספירה ה"דתית" (מסורסת כמובן מהארמית והיידיש), ונטעו אותה בספירה של שפת תרבות חילונית. מה נשאר מ"הטיהור המשכילי"? העוצמה של חיבור ה"קדוש" עם ה"לא קדוש".

אי אפשר לתרגם את הכפילות הזאת למה שכל מיני מומחים לתרגום מנסים תמיד לעשות: לתרגם את הכפילות לדיון על "גבוה" ו"נמוך". הדיונים על ה"גבוה" (שפה ספרותית, ר"ל) וה"נמוך" (שפה מדוברת, לא עלינו) חוטאים בסוג של נתינות קולוניאלית. מה פלא שעוסקים בכפילות הזאת תמיד מומחים אקדמיים לתרגום, כאילו העברית אינה יכולה להיוודע אל עצמה, אלא בידי מי שאמונים קודם כל על העברתה לשפות זרות, או להפך. צמד המושגים "גבוה" ו"נמוך", לא רק שהוא יחסי מדי, כלומר מחזיק מים, אלא שאין הוא יכול לתאר יחסים ביותר משפה אחת. הגובה בשפה האנגלית (נניח, אפליה בין מלים שמוצאן סקסוני למלים שמוצאן לטיני) אינו יכול להיתרגם לתיאורי ה"גבוה" וה"נמוך" של האיטלקית, למשל, שבה לא נרגע עדיין מעשה הסילוק של שפות רבות בחצי האי לטובת הרנסאנס הפיורנטיני; או של הגרמנית, ש"הצליחה", באמצעות סמכותיות לותרנית, לדרוס כל ביטוי אשר אינו שייך לחינוך הנאות של "גרמנית גבוהה" (במכתב יפה מציריך ב-1949 כותב ברכט לבנו בארצות הברית על עיבודו החדש ל"אנטיגונה", והוא מבקש מן הבן לשים לב לסגנון השוואבי שהלדרלין השתמש בו בתרגומו ל"אנטיגונה"; ברכט מציין בצער: "בכך בוודאי כבר לא תוכל להבחין").

בקיצור, כל שפה מערבית כזאת, בעלת רצף תרבותי של 400 שנים, לפעמים קצת יותר, נושאת עמה מעשי סילוק וניכוס שונים לגמרי בטיבם, כולם בתחומי המעמדות השליטים. כל ניסיון לאפיין את היחסים בשפה באמצעות השוואה מבנית בין שפה לשפה, מתוך הזנחה גמורה של ההיסטוריה המיוחדת לשפה, נידון לכישלון, או למצער - נידון להיראות כמו שנראים לימודי הספרות אצלנו בעזרת הבלשנות המבנית.

הנה, שיר עדין מאוד של יעקב שי-שביט על האינתיפאדה: "חמש צנצנות של זיתים כתושים וכבושים / שני קילוגרמים שני קילוגרמים באחת / זיתים כבושים ממסיק אוקטובר / אפס שלוש בארץ זית שמן / שלוש שנים לאחר הרעש". הצירוף "שני קילוגרמים שני קילוגרמים באחת" איננו רק שילוב של מלים "לועזיות" בעזרת מבנה סיפור תיבת נוח, על כל המשתמע מהמבול. הנוכחות של "אפס שלוש" מוסיפה גוון מוזר, אולי צבאי, לתיאור קניית הזיתים. חשוב מאוד לא רק להדגים את הטריוויאליות הגמורה של מושג ה"גבוה" מול מושג ה"נמוך", אלא להראות עד כמה סופו של השיר, בעזרת צמד המלים "לאחר הרעש", כלומר לאחר זוועת תחילת האינתיפאדה, בסתיו של 2000 (חצי מיליון כדורים נורו במפגינים ובמיידי אבנים בפרק זמן קצרצר), מגביה אותו למרומי המטאפיסיקה שלו. נוכחים כאן, בעזרת הביטויים "לאחר הרעש", הפסוקים הידועים ממלכים א', מין דיאלוג של העלאת אפשרויות ושלילתן: "והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה', אחר הרעש אש, לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה". כל מה שנאמר בפסוק המצמית הזה, אחד מניסיונות השיא של המקרא לתאר את האלוהות, מגיע לשיר של שביט באמצעות שתי המלים "לאחר הרעש".

שתי המלים הללו כבר הופיעו בשפה העברית, ובכל זאת שום שיר לא הצליח לגייס את המתח בין ההסבר שמקבל אליהו, לעומת "יורשיו" של אליהו בתרבות שלנו. המתח הזה בין האלוהות שאיננה רעש ואיננה אש ואיננה רוח, אלא דממה דקה, על רקע הזיכרון של הזיתים, כנוכחות ארצית, פלשתינית, נעשה כולו בלשון "גבוהה". מי שאינו מצליח לתאר את המקומות השונים שמהן מגיעה "הלשון הגבוהה" אינו יכול לעשות דבר בשירה העברית. הנה כך מסתיים השיר:

עצי הזית אינם עוד. ימים רבים

הושחתו מפני האדם

לא מהם אוכל בשנה הבאה שבעה זיתי

סגולה בוקר בוקר

כנגד המלחמה

אין צורך להשקיע הרבה הסברים על מנהגי אמא לתת לנו שבעה זיתים (במקום ביצה אחת), אבל גם כאן, נוכחות העולמות שמהם מורכב הדימוי אינה נבנית לרגע מתוך סטייה מה"גבוה". ובכל זאת, ה"גבוה" עצמו הוא קולאז'. הביטוי "ימים רבים" בא אלינו מהמקרא (שגור מאוד) והביטוי הנפלא "מפני האדם" (במשמעות "בגלל האדם"), מופיע, למשל, אצל הרמב"ם וגם בספרות הדתית המאוחרת יותר (ובמדרש מופיע הצירוף בלי ה' הידיעה: "מפני אדם".

שביט חי את הנוף בתוך העברית. האופן שבו הוא נפגש עם הים של תל-אביב מצליח להעלות את הים מאותו הבל של "ישראליות" לים של כל מי שכינה את הים הזה "הים שלנו", מאז הרומאים. הנה כך הוא כותב על הכחול הזה:

גל צעיר תכול שקוף ניעור מולי ומתחייך -

איזה כיף לראות את הנולד.

הביטוי "לראות את הנולד", בעזרת המשמעות העברית (התקנית!) של "איזה כיף", מקבל את מלוא עוצמתו השירית מול הים. מה שנולד מן הים, מה שנולד בכלל, וכמובן מה שמגולם בביטוי הלקוח ממסכת אבות על החכם הרואה את הנולד, וכמה יפה הביטוי הזה, בהתפרקותו לכל המשמעויות של "לראות את הנולד" מול כחול הים, במורד פרישמן. הנוכחות של חורבן החלום הציוני, הנופים שלנו, מחמוד דרוויש (המצוטט מפעם לפעם), ובעיקר יפי השימוש בשפה העברית, כמו שניסיתי להדגים, הופך את מחזורי השירים הללו לנפלאים כל כך.