בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוחם השחרור של המוסיקה

קובץ המאמרים על מלחין האוונגרד האמריקאי ג'ון קייג' מופיע לקראת השנה המאה להולדתו, כש"האפקט הקייג'י" כבר "הדביק" את האמנות המערבית. אפילו בישראל

21תגובות

John Cage, October Files No. 12, ed. Julia Robinson, MIT Press, 2011

הוצאה מיוחדת של אסופות מאמרים בחסות "אוקטובר" - כתב עת יוקרתי לענייני תרבות ואמנות - היא, כהצהרת העורכים, פעולת "התנגדות למגמות האמנזיה והאנטי-תיאוריה בזמננו". כתב העת הופיע בשנות השבעים על רקע מחלוקת והוסיף ללבות אותה, בדרכו, אבל אמנזיה ואנטי-תיאוריה (בעצם, אנטי-אינטלקטואליות) לא היו אופנה לוהטת בימים ההם. אפשר שגם היום, בסביבתו הקרובה של כתב העת, הן מתונות יותר מאלה המוכרות לנו בישראל. מעידות על כך האסופות הקודמות, שעסקו בעבודותיהם של ריצ'רד סרה, רוברט ראושנברג, רוי ליכטנשטיין או ריצ'רד המילטון, והאסופה החדשה - "קובץ אוקטובר" מס' 12 - המוקדשת למורשתו של ג'ון קייג'.

את שוחר המוסיקה הישראלי עלולה לתקוף סחרחורת אם יעבור במהירות רבה מדי משפע הנתונים והתובנות בחוברת - הישר למודעות הפרסומת המקומיות, המציעות לו "מטעמים וטעימות" (בתזמורת הפילהרמונית הישראלית), מנה של "צ'ילי קונ-צ'רטו" (בתזמורת הקאמרית), או סוף שבוע במלון נוצץ, שבו יתחכך בווירטואוזים אמיתיים ויקבל על כך גושפנקא של "מפגשים מהסוג האינטלקטואלי". קריאה חוזרת, נינוחה ומעמיקה, ב"קובץ אוקטובר" הנוכחי תהיה משב אוויר מרענן ותרופת נגד.

הקובץ מופיע לקראת 2012, שנת המאה להולדתו של קייג' והשנה העשרים למותו. אירועים רבים מתוכננים לשנה זו בארצות הברית ובאירופה. נראה ש"האפקט הקייג'י", כפי שכותבת בקובץ החדש איוון ריינר (רקדנית וכוריאוגרפית שהיתה מקורבת מאוד לקייג'), אמנם "הדביק" את האמנות המערבית. ומדוע אמנות, לא רק מוסיקה? יותר מכל מוסיקאי אחר בזמנו הקפיד קייג' על שיח ושיג עם ציירים, אנשי מחול, קולנוע ניסיוני ו"פרפורמנס-ארט".

דווקא בתיווכם של אלה הורגשה השפעתו גם על הציור הישראלי של שנות השישים והשבעים. במידת מה גם על המחול בישראל - אם נחשוב, לדוגמה, על רחל כפרי, שהשתלמה בלהקת המחול של מרס קנינגהאם (קייג' היה מוסיקאי הבית של הלהקה). המוסיקה הישראלית כמעט לא הגיבה. "האפקט הקייג'י" התגלה בה במהוסס, בעיקר בתחומי ביניים של מיצב-מצג-סביבה. יוסי מר-חיים היה המלחין הישראלי היחיד שעסק בכך בעקביות. לידו, לזמן קצר, גם מיכאל ברולסקי (לפני שהיגר לגרמניה).

האם המוסיקה בישראל שמרנית יותר מן האמנויות האחרות בארץ? האם התשתית המרכז-מזרח-אירופית, שעליה התבססה כאן המוסיקה הקלאסית, לא יכלה לקלוט את קייג' - הלא-אירופאי בעליל - גם כשקלטה שמץ שבשמץ מן האוונגרד ה"קונטיננטלי"? ואולי חברה מבודדת, נוטה להסתגר, נלחמת על הישרדותה ועל זהותה הקולקטיבית, ממילא אינה מסוגלת להיענות לאתגר של קייג' - הומניזם גלובלי, אינדיבידואליות נחרצת עד כדי אנרכיזם, "משחקיות" המסרבת להכיר בהייררכיות ובסדר כהלכתו?

כדאי לבדוק מתי בוצעה יצירה מאת קייג' בישראל בפעם הראשונה. כך או כך, רוב יצירותיו, ויצירותיהם של בני חוגו הניו-יורקים (כריסטיאן וולף, ארל בראון, מורטון פלדמן), לא בוצעו כאן. השיח הישראלי סביבם, אם הוא מתעורר לרגע, עתיר דעות קדומות וקלישאות. מאחוריו מסתתרת, במקרה הטוב, היכרות רופפת עם החומר המוסיקלי עצמו. מי שעוקף את השיח הזה ומקשיב, מקשיב באמת, למוסיקה של קייג', מגלה בה עושר גדול: מנגינות קונסוננטיות, רכות, כמעט עממיות; קולאז'ים סבוכים של רעש ושתיקות; ציטוטים מיצירותיהם של מלחיני העבר; מקצבים ספק-פולחניים ולידם צלילים ארוכים, מדיטטיביים, "אקזוטיים"; יצירות לכלי נגינה ולקולות אנוש מול יצירות ל"חפצים" או לחומרים מן הטבע; יצירות מתוכננות בקפידה, ולעומתן התרחשויות מבוימות רק למחצה, על גבול התיאטרון, או מעבר לגבול הזה (מתוך "סביבה" ולתוכה).

במחצית השנייה של שנות השבעים היה נדמה ש"האפקט הקייג'י" מהדהד גם במוסיקה הישראלית. בירחון קצר הימים "מושג", בעריכת אדם ברוך, נפגשו יוצרים צעירים בתחום הציור, התיאטרון, הקולנוע, התקשורת והמוסיקה, שעיניהם נשואות בעיקר לאמנות האמריקאית ולשלוחותיה, ופרשנים מיומנים. גדעון רוזנגרטן - מוסיקולוג, פסנתרן, מרצה ונושא תפקיד בכיר בקול ישראל - פירסם ב"מושג" מאמרים, ראשונים בסוגם בישראל, על מוסיקות חדישות. גם על קייג'. בעשור ההוא הביאה ג'ואן פרנקס-ויליאמס, מלחינה ואשת רדיו, יצירות מעין-קייג'יות ורעיונות קייג'יים מארצות הברית לישראל, והשתיתה עליהם סדרה מתוקשרת במוזיאון תל-אביב, "מוסיקה בממד חדש".

ב-1982, זמן לא רב לפני הקונצרט האחרון בסדרה, התקיים בה ערב מיוחד ליום הולדתו השבעים של קייג' (לא בנוכחותו, כמובן). "פטריות" - יצירה מאולתרת בחלקה הגדול, בהשתתפות בטי אוליברו, נועה גיא, יוסי מר-חיים והמשורר אריה זקס - בלטה כתרומה ישראלית מקורית, גם אם צנועה. עוד קודם, ב-1977, התארחו קנינגהאם ולהקתו בפסטיבל ישראל. קייג' לא נלווה אליהם, אך שני מוסיקאים משמעותיים מאוד בסביבתו, דייוויד טיודור ודייוויד ברמן, באו. בפסטיבל האמנות "תל-חי 80" (ביוזמתו ובניהולו של אמנון ברזל) הופיעו הצ'לנית שרלוט מורמן, דמות ידועה באוונגרד האמריקאי - גם כמשתתפת בכמה מיצירותיו של קייג' - ואלן קאפרו, הדובר המרכזי של אמנות ה"הפנינג" (שקייג' היה אביה הרוחני).

האופציות סומנו כאן, אך שום קו ישר לא נמתח מהן. כמה מן הנפשות הפועלות עזבו את ישראל; כמה מהן כבר אינן בין החיים. משהו פוסט-קייג'י, שונה במקצת, צומח בישראל בשנים האחרונות, לא במסגרות ממוסדות אלא בפרינג'. דיון רציני על התופעה המקומית הזאת, על שורשיה ועל אפשרויותיה - היכן הוא? "קובץ אוקטובר" החדש אומר לנו: יש משהו לחתור לקראתו. אין זה "מדריך האזנה" אלא אוסף מאמרים תיאורטיים ומאמרי פרשנות. רבים מהם הופיעו בעבר במקומות שונים, אולי נשכחו, ויש טעם בכינוסם. משמח לגלות אפילו את האי-הסכמה בין הכותבים. היינץ-קלאוס מצגר, במאמר מ-1959, מעלה על נס את תחושת השחרור שהעניק קייג' כשהציע הגדרות חלופיות למוסיקה, ליצירה מוסיקלית, למלחין, למבצע, למאזין. מצגר, כדאי להזכיר, היה פעיל במסגרות רדיקליות במוסיקה הגרמנית, אך גם עמיתו של המנצח גארי ברתיני בבית האופרה בפרנקפורט. ביוזמתם נכנס קייג' להרפתקה האופראית-אנטי-אופראית שלו, "אירופרה" (Europra). ברתיני כמעט-כמעט הביא את ההפקה הגרמנית לתל-אביב, וכמעט כצפוי - זה לא קרה.

ג'וליה רובינסון, עורכת הקובץ, מנתחת במאמר מיוחד את הרצאותיו של קייג' כמופעים, שבהם הג'סטות המוקפדות, חלוקת הזמן, השימוש באבזרים, אפילו הלבוש, הם מסר - לא פחות מהטקסט. מאמר מאת המלחין הגרמני-ההולנדי קונרד בהמר, מ-1967, הוא התקפה גורפת על קייג', לא הוגנת אך מעוררת השתאות בשנינותה. מי שבקיא ברקע של בהמר אינו מופתע. המאמר מזכיר לנו את התנגדותו הלוהטת של האוונגרד האירופי לקייג' ולחוגו ה"אקספרימנטלי" (זה היה התיוג המקובל). עוצמת הוויכוחים ההם נחלשה בינתיים, אבל מורשת קייג' תוסיף לעורר אי-נחת. אם כך, אין לוותר עליה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו