בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האוריום" של שרון אס: מורכב ויפהפה

שרון אס יוצרת ז'אנר משל עצמה בספר החדש שלה, והקריאה בו היא בעת ובעונה אחת חוויה אינטלקטואלית ורגשית יוצאת דופן

תגובות

האוריום

שרון אס. הוצאת מוסד ביאליק, 94 עמ', 68 שקלים

האוריום הוא ספר שירה מורכב ויפהפה, הוא ספר הכתוב בתווך, או אולי ספר הכתוב כתווך. התווך הזה אינו רק השדה הנמתח ונפרש בין הלא-נולד לבין הברוא, או בין השמים והשאול לבין האדמה. הוא גם תנועת אי השקט של מי שנידון לערוך את המסע המייסר בין העולמות האלה לא אחת בלידתו ואחת במותו - אלא הלוך ושוב וחוזר חלילה.

"דבר מה יכנה שירים לאמרפל", פותח הספר בשיר לילד שלא נולד ("השיר הגנוז"). "גרגיר חטה רמון יהלום/שאבד בפלמוניות פחם". טרם מימושו הוא הכל משום שאינו דבר. מי שלא נעור אל הזמן ואל הגוף אלא צנח "במחצית הדר אל התחתיות המוזרות של מי ששמו חרוז לצל/ואין לו דמות חיצון ואיש אינו יכול לדבר בשבחו" - שנולד משמים ו"נותר ברפאים" - כבר לא יהיה בעל "גבול וקצה", מושא לאהבה או לאבל.

מלאכת האבל מתחילה, אם כן, במה שקוי המתאר שלו מאפשרים לזכות בו ולכן גם לאבדו. אולי לכן הספר הזה הוא מלאכת אבל מורכבת מאין כמותה. אין זה אבל על מה שאבד. זהו אבל הכרוך במעבר בין העולמות ובמה שאפשר ונגזל בתוכו גם כשהוא צולח.

"מאז שנולד לי בן הפכתי לבת תמותה", כותבת אס. נוכחותו של הבן בספר הזה אינה רק נוכחותו של אובייקט קונקרטי בשר ודם. זוהי נוכחותו של אובייקט תובעני בתוך הנפש והגוף, כזה הכופה בוקר-בוקר את המעבר החוזר מן העולם הבא לעולם הזה, מן החורג אל הקיים, אל הארצי, אל הנוכח בשפה ובגוף. תינוק, "דבר שאין להמירו בדבר אחר": "הפושע המושיע", גוזל ומעניק, מחיה וממית. להניח לו להפציע הוא להמיר שאול ושמים באדמה ולהניח לאדמה הזאת לפרוץ לתוכה ומתוכה.

"רכנתי מעל התינוק/כשפחת שרותים, כחמורו של בלעם, כזית תחתיו עומד הבית, כמלכה/שדבר לא יתכן בלעדיה ודבר לא נפלא דיו עבורה. רכנתי, וכל השתלשליות שמים, בה/ומשתה של בית, היו בתנועה המרסנת בה הצמדתי את החי על קלפות הסיד הנשברות שלו/לחזי" (מתוך השיר: "המחלל בשערי שחר").

התנועה שבה היא מצמידה את התינוק אל חזה אינה רק תנועה אימהית המגוננת עליו מפני סכנות. זוהי תנועת הריסון של מקהלת האלים, זו הניצבת לצידה סביב עריסת התינוק שעה שהיא גוהרת מעליה. זו התנועה השברירית המאחה אהבה אין קץ עם משאלות רצח קדמוניות, הדרת מלכות עם נמיכות רוח, אימהות עם "סב, התשוקות שאין/להבדיל". זו התנועה ההודפת שוב ושוב כוחות אפלים המאיימים על הרך והמפציע.

"בני בבקרים שטוף עליזות נוטל את יד אמו ומעביר מבלי משים/סף בלתי נראה שם בשר ודם אני נצבת, לא מצירת, תחת השמש והכוכבים/ואני אמו פוסעת אחרי האח ליושבי עולם/נשר ולבנה, והסוד שלי מפניו הוא גדודי הרפאים שאוללים אותי ואכלו/הסוד שלי הם השאריות והחלקים והקריעה לגזרים" (מתוך השיר: "צהריים, אש ללא צל").

כמה כוחות נדרשים כדי להושיט יד לילד כשמה שנראה כרצף פעולות פשוטות כרוך במסע הלוך ושוב אל השאול. איך לשמור על הקטן מפני הכוח הגדול, על הבית מפני טלטלת הצער שאין לו מילים, על ה"ראיה" מפני ה"היות".

"לישן לישן לא לחלום לישן/ינועו שעונים גדולים במאורות/גלגלי שנים עדינים בחשכת לב-כליות/מאה יחלפו בין הירדמות ליקיצה/ולקום - והתבנית אינה מנפצת".

אין זו העצלות שהיא מאשימה את עצמה בה, זו שבשלה היא אומרת לעצמה שלא תזכה "בתהילת עולם". זו עייפותה של מי שלילה לילה ניטל עליה "להתי לצורת חיה שלמות צורה שהיא תכן"; להכריח "שמים להשמיע קול מישור".

זו עייפותה של מי שמשאלתה היא "להיות הברוא-פותח-הדלת-בפני-מי/שלילותיו לא צרים על זכרונות, לא מגרשים אותו/מבהל מעל עצמו לפתח ספר, אולי שם יחדלו הקולות".

במובן זה הכתיבה אינה רק מסע לידתו של הילד הזה, אלא גם המעטפת המאפשרת את קיומו, תיבת התהודה הלוכדת את הקולות במלוא עוצמתם, זוהי "משקלת-נגד לצער המתגלגל מצד לצד" (מתוך השיר: "מן הידיד הגיע ספר"). לידת הילד פירושה לקבל זו בצד זו מלאות וריק. את מתת החיים ואת מתת המוות. לא מקרי הוא שהמסע הזה, שהחל במי שלא הצליח להיוולד - נגמר במקום שבו "הלדה הוטחה במות". הסצנה המצמררת האחרונה הזאת, סצנת הפרידה, היא גם סצנה של איחוד. היא הרגע שבו השניים הלפותים יחדיו גולים אל מקום ריק מנפש, מקום שבו אין עוד פיצול בין קטבים ואין עוד תנועה ביניהם, מקום שבו המום אינו מוטל עוד בחי.

"בליל הלב הפועם החליק/יצור חש מכנף/מטה מבעלות על חייו/למאבק בזה שנושא את עצמו בעצמו/אבן כאב החוסמת קול

...בזריחה השתררה הגלות העמקה/של הגוברים ולו פעם אחת על מך א-מפצל והטלת מום היתה מכל עבר - אות/להשתכנות הכח הגדול". כוחו העצום של הספר הזה הוא בשפה שהוא מציע כמחווה של איחוד העולמות. שרון אס לא רק יוצרת כאן ז'אנר משל עצמה - אלא מצדיקה את חד פעמיותו הצדקה שלמה. הקריאה בספר הזה היא בעת ובעונה אחת חוויה אינטלקטואלית ורגשית יוצאת דופן וגם טלטלה שהיא מחוץ לכל חשיבה; הליכה אל הפנים ואל מה ששוכן מעבר לכל פנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו