בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פכורים": להיות או לא להיות תמסח

מיטב השירים בספר מלמדים כי יש כוח מיוחד לפואטיקה של יהודה ויזן, החותרת כביכול תחת מבני הכרה ושפה שגורים ומחלצת מתוכם אמת רגשית מהדהדת

2תגובות

פכורים

יהודה ויזן. הוצאת עכשיו, 54 עמ’, 52 שקלים; סליחה על שאני קיים - בנימין אלקובי. הוצאת פרדס, 161 עמ’, 49 שקלים

את האמביוולנטיות הבסיסית המניעה את קובץ השירה השלישי שלו, “פכורים” - אמביוולנטיות המתעוררת גם בקריאה בספר - מבטא יהודה ויזן בעצמו, לא פעם ולא פעמיים. היטב הוא ממחיש אותה בשורות עקרוניות כמעט, “זכור - חולש פסגות איננו איש רגיל, אך גם איננו מיוחד - הוא איש / וזאת אינה סגולה כי חוב”. אין ספק כי הוא רואה בעצמו חולש פסגות - כמשורר, כעורך כתב העת “דחק”, כמי שמבקש להגביה את שיח הספרות המקומי. עם זאת, למי מופנית גישתו האליטיסטית במוצהר, המרדנית־השמרנית, ואת מי תשרת, למי הוא בעל חוב?

בתשובה, כביכול, ויזן מחזיר את מבטו שוב ושוב אל האדם שבמישור. התנועה בין שפתו הקשה, המורכבת והיפה להפליא לפעמים - נכסו העיקרי - ובין קשיי היום־יום של מושאי מבטו מבלבלת לא אחת. “המודע למודע מתבונן ורושם/ והסרך מתחכם לפניו - פכורים המה.// בערב החג, בערב החג היית מאמינה/ מתייפחת השכנה - עזב פתאום/ בדלת הנושים בדואר הנושים בטלפון נושים עדיין יום”. על אשה מוטרדת מינית הוא כותב, “איך לחצות חדר מדרגות/ כשבכל הדלתות איש/ מאונן בעד העינית ‏(...‏) בינך ובין מי/ מפטיר לך הנהון מחויך בצאתו/ נסרך לחוץ אל הקיר בגב ריחו”. שיר יפה מאוד על אמנות התרגום, המוקדש באהבה ניכרת לר”ס, נחתם אף הוא בשורות המעוררות אי נוחות, “סגן־עד אוהב כשמודים לו/ הוא מגרגר”.

כמשורר, ויזן אינו מחויב בהכרח למושאי שירתו ולא אל קהל קוראיו, כי אם אל אמנותו - בלבד או בעיקר. השאלה אם אמנותו עצמה יוצאת נשכרת או מופסדת מהאמביוולנטיות הזאת נענית ב”פכורים” באופן חלקי בלבד. מיטב השירים בספר מלמדים כי יש כוח מיוחד לפואטיקה של ויזן, החותרת כביכול תחת מבני הכרה ושפה שגורים ומחלצת מתוכם אמת רגשית מהדהדת. בשירים אחרים נדמה כי אסטרטגיה זו משרתת בעיקר את רצונו של ויזן בבידול ובטענה לא תמיד משכנעת על מהותה של השירה - תמסחית נאצלה ומבודדת, נחשקה ונרדפת. זו השאלה משיר שבו הוא מתאר את העורך הוותיק ג”מ ‏(יחסו החמקמק של ויזן לאדם שבשיר מתקיים אפילו בבחירה בראשי התיבות של גבריאל מוקד, ולא בפנייה ישירה אליו, בשמו המלא‏).

את גישתו זו מדגים אולי טוב מכל תרגומו ל”שיר יין” של ו”ב ייטס, המובא בספר. שורותיו הצלולות, המודרניות והאנושיות כל כך של ייטס, ““I lift the glass to my mouth/ I look at you, and I sigh נעשות אצל ויזן, “כוסי אשא אלי הלוע/ אתן בָּבָתי בך בדוה”.
אבל יש ב”פכורים” גם שירה מצוינת, כמו השיר הפותח את הקובץ. אולי לא במקרה שיר זה מייצג את שירתו של ויזן במיטבה, שכן הוא נוגע הישר בלב האמביוולנטיות שבה, בצורך להתבגר ובצער המלווה אותו, בילדים העומדים ברגע המכריע שבו הם עדיין עולם לעצמו, שפה לעצמה, והחיכוך עם החוץ מאיים על שלמותם - מאיים, אבל פחות מההורים, המבקשים לגונן עליהם בתבניתם: “הילדים מרוצצים ראשם בנדנות/ התירו זאת/ כברתם. ואחדים יהיו להריסות ואחדים לבני אדם, ואחדים מעט מזה ‏(...‏) אין כמו ילד ששכח, ראו/ כיצד, כיצד יזכור, כיצד את אגרופיו יסגור/ לכשיהיה מוכרח. לכשיהיה בטווח/ איוּם. כמה יפליא במכותיו בטווח איום, יהיה/ איוֹם, ושוב כמו אז בנדנדות ידע/ כיצד אדום”.

בקוטב האחר מתקיימת שירתו של בנימין אלקובי, שאין בה כל סתום והיא חותרת לבהירות מחשבה וניסוח. ואולם גם ספרו שלו, השמיני, “סליחה על שאני קיים”, נפתח בהרהור על מהותה של השירה, הנראית לעתים כאדם אחוז שרעפים, ה”ממלמל או מפזם לו צירוף מקרי ומגובב/ של מלים”. מעניין שזאת נקודת המוצא שלו, שכן ניכר באלקובי שהוא רואה בשירתו כלי שקוף להבעת רעיונות והמרחק בינה ובין הפרוזה אינו רב. יופיה בפשטותה, בניסיון החיים והסקרנות הרעננה של אדם שאינו צעיר עוד, המשתקפים בה.

מכל מקום, רק לכאורה מוסר בספרו המסתורין מעל אותה סוגיה. מתוך הדיוקן העצמי רחב היריעה שאלקובי משרטט בספרו עולה שוב שוב השאלה על משמעותה של השירה. מה היא בשבילו? “חשוב לי להתגונן מפני החיים. אתה/ מבין עכשיו, חשוב לי להתבונן, להתכונן לקראתם בכל/ רגע ער, ללא רגע דל, חשוב לי לחשוב כל הזמן שבעולם”, היא תשובה אחת. “אני שומע מוסיקה מן העולם, כלומר רק/ בעולם אני יכול לשמוע את המוסיקה הזאת/ אני שומע צעקה, אני שומע בכי ‏(...‏) אני יכול לחקות את המוסיקה, לעשות כגון יופיה. אך לא אוכל לחקות את יפי הצעקה ולעשות כמוה, האם בכלל יש יופי/ בצעקה?” היא תשובה אחרת, ובלבה שאלה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו