בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נעורים יפים": לחקור את הבשר החי

גוטפריד בן היה מראשוני האקספרסיוניסטים הגרמנים, דמות רבת ניגודים, ניהיליסט פרובוקטיבי שתמך במשטר הנאצי עד שהוקע על ידו

תגובות

נעורים יפים
גוטפריד בן. תירגם מגרמנית: אשר רייך. הוצאת כרמל, 98 עמ’, 84 שקלים


רופאים לא מעטים היו לסופרים ידועי שם. כשחושבים על הבולטים שבהם, על צ’כוב, למשל, או על ויליאם קרלוס ויליאמס, מותחים איזה קו בין משלח ידם לכתיבתם. הקרבה לייסורי אנוש, ההיכרות הישירה עם הסבל והחולי שהם מנת חלקם של רוב בני האדם, כמו מרחיבות את מנעד ההתבוננות שלהם בקיום הארצי, מעניקות לכתיבתם סוג של תוקף, של ניסיון, ובעיקר, מפתחות את החמלה ויכולת ההבחנה שבה. במלים אחרות, עבודת הרופא, שעיסוקה הרשמי בגוף, מעניקה לסופר חריר הצצה ולעתים אף מבט חודר אל תוככי האופי האנושי, אל פנים הנפש, אם רוצים.

ואולם המשורר־הרופא הגרמני גוטפריד בן ‏(1886–1956‏) לא ביקש למהר לשם, אל גן הסוד. מבטו התעכב קודם כל על המעטפת, על הגוף המדמם, השסוע, המרקיב. מעטים בספרות הגילויים המזעזעים והבוטים כל כך של מציאות הגוף כבשירתו המוקדמת. “פיה של ילדה ששכבה/ זמן רב בסוּף/ נראה מכורסם/ מעט.// כאשר פרצו לחזה שלה/ נמצא הוושט/ חרור.// לבסוף גילו מתחת לסרעפת/ קן של חולדות צעירות. אחת מהן/ שכבה מתה. האחרות חיו/ מהכבד והכליות ואת הדם הקר ינקו.// כך בילו נעורים יפים בגופה”.

אלה, ולא אחרים, אותם “נעורים יפים” שהעניקו לאסופה החדשה משירת בן את שמה האירוני. אין למצוא בשיריו של בן לא רומנטיקה, לא נוסטלגיה, לא הומניזם, לא מרפא. אפשר למצוא בהם, בתרגום האמן של אשר רייך, ביטוי מרטיט, מרהיב אלמלא היה מרתיע כל כך, לאופל שבלב האדם, בפרט ובכלל. גוטפריד בן, שכתב על מוסר האמן, “אתה נושא את עוונות עצמך/ את דם עצמך אתה נושא/ אתה רשאי רק לעצמך להצהיר/ על מה מבוסס טבע־מוות הממאיר”, פעל בצומת מכריע בספרות האירופית. הוא היה מראשוני האקספרסיוניסטים הגרמנים, דמות רבת ניגודים, שינקה מסיפורי התנ”ך ומהמיתולוגיה הגרמאנית־הוואגנרית כאחד. הוא היה תאב שררה ומתבודד, ניהיליסט פרובוקטיבי שתמך בהתלהבות במשטר הנאצי עד שהוקע על ידו בשל שירתו “המנוונת”, אמן לשון בחסד, שלא התכחש לאפילה שבתוכו וידע להפיק ממנה פיוט מפעים. גם אם אינו גדול המשוררים של המאה, כפי שמכתיר אותו רייך, אין ספק שהוא יכול לשמש אחד מסמליה. בעצמו הצהיר, בשיר המתייחס לסופר ארנסט יונגר, שעבר מסלול דומה של היקסמות ופרידה מהנאציזם, “מבפנים אנחנו לרוב פרודים/ בכל זאת חולקים את הזרם, אור השעות./ הנה הכיוון - הטירוף, קצה הרוח, הפצעים/ הקרויים בפינו: המאה העשרים”.
הסתירות בדמותו של בן באות לידי ביטוי גם בשירתו. דווקא באפקט המזעזע שבשירי “חדר המתים” המוקדמים שלו יש איזו פנייה לאדם, ראיית זולת, אומץ וצלילות דעת ‏(“האחיות רוחצות אותם, כפי שרוחצים ספסלים/ כאן סביב כל מיטה כבר תופח החריש./ בשר משתטח להיות אדמה. להט מוכן לדעוך/ מיץ מסכים לנזול. האדמה קוראת”‏). לעומת זאת, בשירתו המאוחרת, שנכתבה לאחר הפניית העורף ללהט הנאצי, יש איזו התכנסות אנוכית בד’ אמות, אסתטיקה משתכללת והולכת ולעתים גם ממד רומנטי־מיתי מרתיע. יש בה גם רגעים של חשבון נפש ואיזו מלנכוליה אמינה, נוגעת ללב.

קטבים אלה ניכרים גם בפרשת האהבים של בן עם אלזה לסקר שילר, אהבתו הגדולה, היחידה כככל הידוע ‏(עם עליית הנאצים לשלטון ניתק עמה את קשריו, מיותר כמעט לציין‏). השיר “מדונה” נכתב כנראה עליה, ויש בו רמז לגאולה שבן אולי האמין בה לרגע, הגאולה שבאהבה האקסטטית: “העולם מת. השמים מזמרים/ ברביצה על זרמי כוכבים/ בהירים ובשלים. צלילים עולים/ מלבי.// תשועה עד תום ויפה פתאום/ שרה להקת הטרף של דמי/ הללויה”. על סוג אחר של תקווה או חסד רמז בן במשיכתו אל התרבות ההלנית, אל הים התיכון, “שם בתוך ניחוח התפוזים/ אפילו ההריסות שורדות/ ללא דמעות וקללות”.

מכל מקום, המוות, האכזריות האנושית וחוסר התוחלת שבקיום נשארו גיבורי שיריו לאורך כל הדרך. אף על פי שהיה בו גם איזה מזג מיסטי, נדמה שרק לעתים רחוקות התפתה לראות במוות יותר מקץ סתמי לסבל ‏(באירוניה אופיינית כתב, “הגרוע ביותר הוא/ לא למות בקיץ/ כשהכל בהיר וצלול/ והאדמה קלה לעידור”‏). ובכל זאת, אֵלים, כוכבים ואמיתות נצחיות ‏(שיש להאמין בהן, כלשון עצתו, בלי לנסות אותן יותר מדי‏) מופיעים בשירתו עוד ועוד ככל שמתקרב יומו ממש. כשדמיין את הערב האחרון של חייו, סיכם, “יותר לא היית, אבל זאוס, וכל הכוחות, היקום, גדולי הרוח, כל השמשות, המוחות, נבראו גם עבורך ‏(...‏) ליל מנוחה”. האם חיוב החיים בדיעבד הולם את מי שהכיר מקרוב את ריח הדם והרקב ונפשו חלפה כפי שחלפה בליל העלטה האירופי של המאה שעברה? ישפטו כל קורא וקוראת לפי השקפתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו