בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואל רוחך תשוקתך

משוררת קשמירית בת המאה ה–14 ומשוררת חסידית בת ימינו מוצאות נתיבים זו אל זו מעבר למקום ולזמן

תגובות

שיר עירום
ללה. תירגמה מאנגלית: הדס גלעד. הוצאת חדקרן, 122 עמ’, 65 שקלים

חוט של חסר
שרה פרידלנד בן ארזה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 78 עמ’, 64 שקלים


“שיר עירום”, פרי עטה של המשוררת הקשמירית בת המאה ה–14 לָלָה, אינו מסמך הגותי יוצא דופן או הישג פיוטי מן המעלה הראשונה. למתעניינים בתורות המזרח הוא אחד מני רבים, מן הסתם. אגב ביקורת מרומזת על הקיבעונות המוסדיים של הזרמים הדתיים העיקריים בזמנה - הינדואיזם, בודהיזם ואיסלאם, בין השאר - ללה מציעה חיפוש פנימי סובייקטיבי, שסופו, באופן פרדוקסלי אולי, ביטול ההבחנה בין האני האישי ליקום כולו, משמע איחוד מלא שמחה עם האל המגולם בטבע, בתודעה הטהורה ובדופק החיים עצמם. משהושגה אי־הבחנה זו, גם הקדושה המושגית מאבדת ממשמעותה. “במצב זה אין כל שיווה/ או כל איחוד מקודש// רק שמץ דבר זע/ חלומי, על דרך דוהה”.

מתרגמת הספר, הדס גלעד, כצעירים ישראלים רבים לפני ואחריה, נסעה להודו, ושלא כרבים, ביקשה “להתחבר למקום ולעצמי” דרך שירה דווקא. בחנות ספרים קטנה ברישיקש מצאה את “שיר עירום” והתאהבה בו. את הספר תירגמה לאורך שנים מן הגרסה האנגלית של קולמן ברקס. תרגום שלא משפת המקור נחשב לרוב למשגה תרבותי או גרוע מכך, אבל במקרה הזה אפשר להעלים עין. הרי לא בתורת הספרות מדובר, אלא בבקשה להתנער מדוֹגמות. “איזו הבנה צומחת מקריאה?/ החלטתי שלא הספרים יכריעו/ בחיי”, כלשונה. אמנם לעתים עולה החשש כי משהו אובד בדרך מסנסקריט לעברית, אבל לרוב שפתה של גלעד יפה דיה למסור את רוח הדברים. “יש הרוחצים בבריכות הקודש/ ולעולם לא ייטהרו.// אחרים/ טורחים במלאכות הבית/ וחופשיים הם מכל מעשה”, או “אין אתה או אני, אין חפץ/ להתבונן בו, אין התבוננות!/ הכל הוא זה”.

דווקא משום שהדברים האלה נשמעים נדושים כמעט, מגולמים כבר בשפת הניו אייג’ הרווחת, מעניין לבחון את האופן שבו הם יכולים לשרת קוראים בני זמננו. “מי שניחנו בכישרון להלך באוויר/ אלה שביכולתם לצנן אש/ להקפיא זרם/ לחלוב פרת עץ/ אינם אלא להטוטנים”, ללה מזהירה. מצד אחד, היא שרה שיר הלל לחירות, לזרימה החופשית בזרם החיים ‏(“אדם הוא מי שרוטט בהוויה... מדוע לא נהלך עירומים?”‏) ולהיכרות אינטימית עם “האמת על אודות אלוהים”. מצד אחר, דרכה אינה סוגה בשושנים. “בהיותי עם מורי, שמעתי אמת/ שפצעה את לבי ככוויה.// הכאב העדין שבראיית/ דבר מה שאהבתי כאשליה”. אמנם להדיוטות “הקוראים בכתבי הקודש כתוכים”, היא מציעה לקרוא “כל רגע חי/ כנבואה”, אבל עיון בשיריה מלמד שבעצמה הצליחה בזאת רק בקושי, לשעה קלה, אם בכלל, ולרוב חשה כי “כל מעשי לחינם הם/ כמים הנמזגים/ על צלחות חימר שטרם נאפו”.

מובן שאלה הם פני הדברים. הדרכתה הרוחנית של ללה שואבת את תוקפה מכמיהתה אל הלא מושג, מניסיונה שלה למצוא מזור לנפשה הפזורה, ידועת המכאוב. במלים אחרות, הנחמה שאפשר למצוא בדמותה אינה בהוראתה הישירה, אלא דווקא בהסרת הילת ההארה הדבקה בה, ובתורות המזרח הרחוק בכלל. הרי האשליה כי המצוקה הנפשית והדלות הרוחנית הם חולי מערבי בן זמננו, פרי טכנולוגיה מנכרת וחומרנות העולה על גדותיה, מתפוגגת כשמבקשים לה מזור בקשמיר של המאה ה–14. מזור זה, אם נרשם אז, רק חושף את נצחיותה ואל־זמניותה של הבעיה, של החסר שברוח. במלים אחרות, הכישלון - אי היכולת להיות חופשי ומאושר, כציוויה של המאה ה–21 - אינו אישי. יש בכך מן הנחמה, ומכל מקום, גם את חוכמתה של ללה אפשר להפנים רק אחרי ההכרה בזאת, ולא מתוך נהייה אל גן עדן אבוד, מלאכותי.

במידה רבה, אותה נהייה אל רוחניות סובייקטיבית, אל דת של צמיחת פנימית ופיתוח התודעה, המזוהה לא אחת עם הודו ותרבותה, באה לידי ביטוי גם בגל השירה היהודית־הדתית החדשה, במשוררי “משיב הרוח”, למשל. בהקשר זה מעניין לקרוא בספרה של שרה פרידלנד בן ארזה “חוט של חסר”, דווקא משום שמשהו בו חותר נגד זרם זה, חרף הקרבה ביניהם. אמנם בן ארזה, חוקרת חסידות המתגוררת בירושלים ‏(ולא בהתנחלות, כרבים ממשוררי הזרם‏), מבקשת לתאר בשירתה תהליך של צמיחה אישית וגיבוש קול עצמאי, ואף יש בה ממד פמיניסטי, אבל ניכרת בה זיקה הדוקה הרבה יותר אל המסגרת המסורתית, אל המצוות והמקורות כעיקר וכנקודת משען. אין בשירתה, למשל, תיאורי טבע כביטוי לאלוהות אימננטית, ואין בה חתירה להתגלות כתופעה פסיכולוגית פנימית. לעומת זאת, היא מרבה לעסוק בשאלות של טהרה ונידה, במדרשים ובהלכות, בשושלת אבות. לשונה, יותר מכל, מחזירה, מבחינתו של קורא חילוני מודרני, משהו מהמסתורין והזרות שבעולם החרדי, כפי שהוא נתפש מבחוץ. כך, למשל, במחזור שירי טהרה כביכול, הנפתח בבית מעורר מחשבה, “ציפור לא עוף לא שור לא אופנים לא שרפים לא קודש לא.// במצולות עולם שרוע רעיון־אדם/ ויצא האור בדמי/ בלא העיר/ אור גדול בגולם ולא יסף”.

לקוראים שאינם אמונים על עולם זה יש יתרון נוסף בספרים כ”חוט של חסר”, והוא מפגש עם מקורות שאינם זמינים לו בדרך כלל. עיבוד של בן ארזה למדרש של רבי צדוק הכהן מלובלין, למשל, הוא פנינה קטנה, המתכתבת עם שירת ללה כאילו לתרבות ולזמן ולגיאוגרפיה אין משמעות בכלל - “הקדושה בטבעה נשפעת ללב האדם לשעה בלבד, ואחר כך נעלמת. אז נוהה הלה אחריה, ומתוך חשקו והשתוקקותו וגעגועיו הבאים מחמת ההסתלקות, נקבעת הקדושה בלב ונבלעת בו” - ואולי כך, אכן, הם פני הדברים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו