בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"איריס הבר": האם האל הוא עוזרד או אצבעונית

לואיז גליק פונה בשיריה לאל, או אל העדרו, והוא משיב לה למרבה הפליאה. קובץ שירה זה מעמיק ומחזק מאוד, גם אם תוכחת האדם אינה נענית בו במלואה

2תגובות

איריס הבָּר
לואיז גליק. תירגמו מאנגלית: מכבית מלכין ויואב ורדי. הוצאת כרמל, 134 עמ’, 79 שקלים


“סוף חורף/ על פני העולם הדומם, ציפור קוראת/ מקיצה יחידה בינות ענפים שחורים” - התמונה המרטיטה הזאת היתה יכולה להיות שיר שלם, אבל המשוררת האמריקאית לואיז גליק אינה כותבת הייקו. היא מתבוננת מזהירה בטבע, אך אינה מסתפקת ברישומו. אידיאל הזן של היות הדבר לעצמו, ללא שיירים מטאפוריים, האידיאל של מלאות המתגלית בענף בודד, של קיום נפשי בהווה מוחלט, מתנפץ לרוב על קרקע המציאות. על כן, הענף, הדממה, הציפור שגליק משרטטת, אינם הם עצמם, אלא הד לגן אחר, לגן שגורשה ממנו. מאותו גירוש קדום נגזרת שירתה האלגורית, המדובבת את הטבע, המבקשת למצוא בו משמעות או זעקה אילמת של חוסר משמעות. גליק אינה מבקשת דיאלוג עם הבריאה, אלא עם הבורא.

לואיז גליק עושה את שעושים משוררים. היא משוטטת בגן ומשוחחת עם אלוהים. בדרך פלא, ספרה זוכה הפוליצר, “איריס הבָּר”, בתרגומם ההגון של מכבית מלכין ויואב ורדי, מצליח לצקת חיים חדשים בנוסח הזה, וגם תוקף. זה קובץ שירה מעמיק, מטריד, ובדרכו - מחזק מאוד, גם אם תוכחת האדם אינה נענית בו במלואה. ומהי התוכחה? לא הגירוש לבדו, אלא הזנתה המתמדת של הכמיהה לגן, לפשר, לשלמות. “אב בלתי מושג, כשלראשונה/ גורשנו מגן עדן, אתה יצרת/ רפליקה, מקום שבמידת מה/ שונה מגן עדן/ ומטרתו ללמד לקח: מלבד זאת/ אותו הדבר - יופי מכל עבר, יופי/ ללא תחליף - אלא/ שאנחנו לא ידענו מה הוא הלקח”.

פנייתה הישירה של גליק לאל היא נדירה. לרוב, היא פונה אל העדרו. “אינני יכולה לאהוב/ מה שאיני יכולה לתפוש, ואתה אינך מגלה/ בעצם כלום: האם אתה כמו עץ העוזרד/ תמיד אותו הדבר באותו המקום// או אתה יותר כמו האצבעונית, הפכפכה ‏(...‏) השתיקה הזאת מקדמת את האמונה/ שאתה צריך להיות כל הדברים, האצבעונית ועץ העוזרד/ הוורד הפגיע והחיננית הקשוחה - לא נותר לנו אלא לחשוב/ שלא ייתכן שאתה קיים. האם זה מה שאתה רוצה?”

תשובות הבורא ניתנות עד מהרה. “כשיצרתי אתכם, אהבתי אתכם/ עכשיו אני מרחם עליכם”, הוא פותח, “נתתי לכם כל שי/ כחול מבוקר אביב/ זמן שלא ידעתם להשתמש בו/ רציתם יותר, את השי האחד/ השמור לבריאה אחרת”. לא רק בקשת הדעת וחיי הנצח, המונעת מברואיו להבחין בחסד העולם בן החלוף, מאכזבת את האל. תוכחתו חודרת אל התחום הפסיכולוגי והמוסרי. “כל אחד מכריז על/ צורך כלשהו, שלמות כלשהי/ ולשם כך, חונקים זה את זה/ בשדה הפתוח ‏(...‏) לא נועדתם/ להיות מיוחדים”; וגם: “ציפיתי ליותר משני יצורים/ שניתנה להם בינה: אם לא/ שבאמת תדאגו זה לזו/ לפחות שתבינו/ שהצער מתחלק ביניכם, בין כל בני מינכם, כדי/ שאוכל לזהות אתכם, כשם שכחול עמוק/ מסמל את בן החצב, לבן/ את סיגלית היער”.

הצער הוא איפוא סימנו של האדם. החסד ניתן בידו, אבל גם הפיתוי לבקש יותר. זה טיבו. תודעתו מציבה אותו בעמדה יוצאת דופן בטבע. הוא מיצורי הגן, אבל גם גנן בעצמו. הדיאלוג של גליק עם אלוהיה מתנהל בגינה ממשית שהיא מטפחת עם בעלה ובנה. דוברי שיריה הם לעתים קרובות פרחי הגן, הפרג, השושן, החבצלות. חלק מלקחיה קשורים להקשבה ולמתן הקול לנידחים שבהם, ללפופית, לחיננית, לעשב המכשפה. אלה מעמידים את האדם במקומו: מכאן, כנברא זעיר ובכל זאת בעל ערך; משם, כאדון יהיר, הנאחז באדמה ומבקש חיי נצח, אף על פי שהזעירים בעשבים זוכים בנצח מתוך הבנתם השקטה שהם חלק ממכלול, ממהות החורגת מקיומם הרגעי.

אפשרות אחת לחרוג מן הרגעי היא האמנות. מעניינת גישתה הדו־ערכית של גליק אליה. האל מצהיר באוזני האדם, המבקש מיתוס, “עייפתי מלספר סיפורים, לכן נתתי לכם את העיפרון והנייר”. אבל גם כתיבת האדם מעוררת בו תוכחה. “כל מה שהייתם מסוגלים לעשות הוא להתייפח/ רציתם שהכל יסופר לכם/ וכלום לא יעלה במחשבתכם”. כדי לעזור ליוצר העניק לו את הטרגיות שבקיום, שבתורה מולידה את הטרגדיה שבכתב. רק אז האל שבע רצון. “לעולם לא תדעו את גודל/ הנחת שלי לראותכם יושבים שם ‏(...‏) מחזיקים בעפרונות שנתתי לכם/ עד אשר בוקר הקיץ נעלם בכתיבה”. אלא שגליק, בתורה, הופכת את היוצרות ומפנה תוכחה מקבילה לאל עצמו. “כמו המשוררים, האם ייאוש מעורר אותך, האם יגון/ מניע אותך לחשוף את הטבע שלך?”

יגון האדם נחוץ לאל. צער העולם נחוץ למשוררים. הצער נובע מבקשת גן עדן לא מושג. רק לבעלה של גליק השקפה אחרת. “נוח אומר שזאת/ טעות של דיכאוניים, להזדהות/ עם עץ, בעוד הלב המאושר/ משוטט בגן כמו עלה נושר, סמל/ של החלק, לא של השלם”. החלק, ולא השלם, האין זו חוכמת ההייקו? אולי, אבל אין החוכמה האחת מוציאה את האחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו