ארז שוייצר
ארז שוייצר

בעוד אלף ימים
גלית סליקטר. הוצאת הליקון/ מודן, 72 עמ’, 68 שקלים

יפו, כשהייתי רחוק
שבתאי מג’ר. הוצאת ספרי עתון 77, 81 עמ’, 65 שקלים

חזקה מאוד הכניסה ל”בעוד אלף ימים”, ספר הביכורים של גלית סליקטר כמשוררת. “בעולם יש מקום רק ליתומה אחת ולכן עלי להידחק בין רבים ורהוטים ממני”, היא פותחת אותו, נחושה ונואשת כאחד. קולות רבים מתאבכים בחלל, מבקשים להישמע, נדחקים לעבר מקור נעלם של מענה והזנה וקיום. אבל אם על פי פתגם מזרח־אסייתי אחד, בעולם יש רק תינוק מושלם אחד וכל אֵם היא אמו, סליקטר אומרת כי כשהחסר ההורי דומיננטי, כל אחד ואחת נעשים ליתום היחיד בעולם. רהיטותם של יתומים אלה, כלשונה של סליקטר, רומזת כי כוונתה אולי למשוררים, ליוצרים המשוועים להכרה, אבל עד מהרה הספקולציה הזאת מפנה את מקומה למציאות קונקרטית יותר. “כדי להזמין מכל גז עלי לצלצל לפזגז ולהמתין עשר דקות על הקו”, היא ממשיכה, “בינתיים אני ממשיכה לכתוב בשקט הנחוץ עד שהמרכזנית עונה ומבקשת: הגבירי את קולך”.

רבים, כולם, עסוקים בקשיי היום־יום, מבקשים פשר, זקוקים לחסד הורי. ספרה היפה של סליקטר אינו דובר בשמם - הוא אישי מדי. אבל מודעותה להיותה אחת מרבים חשובה, לא רק כמרשם־נגד לנרקיסיזם האורב לפתחה, אלא גם כי הוא מדגיש את אופי מלאכתה. זיכרונות ילדות, חרדה מפני הזמן החולף, הורות טרייה, אובדן - החומרים המזינים את שיריה של סליקטר שכיחים מאוד, נדושים כמעט. הטיפול בהם דורש זהירות, מצד אחד, והגברת הקול, מהצד האחר. סליקטר, הכותבת פואמות קטנות בפרוזה, נעה במיומנות בין שתי האפשרות: אין לטעות בחיוויה רמי הקול, המדויקים - “חיות הטרף שבגוף וחיות הטרף שבראש: הזִקנה דולקת אחריכן”; “הנעורים, חזירים, ברשותכם הכל ולא כלום” - כשם שאין להפחית בערכם של ספקותיה, של התבוננויותיה המגומגמות, של חרדותיה: “האותיות נדחסות זו אל זו בבהלה מפני החושך”; “שמונה קראו לה אמא, כגוזלים פערו פיותיהם והיה קולם עלוב ורחוק ממני מאוד. למי אכפת. ‏(לי‏)”.

חרדה ובקשת מגן מניעות את “בעוד אלף ימים”. הזמן נע בו בשני ערוצים, מילדות לזקנה ומדורות עבר לדורות שיהיו, מהיות ילדה להיות אם. ואולם בין תודעה חריפה של כיליון ודאי, ללא שאר ‏(שוב ושוב סליקטר מנסה לבדוק אם עדיין תקף הנוהג לקרוא לצאצאים בשמות הוריהם‏), ובין זיכרונות ילדוּת שהתמימות ממנה והלאה, בנהר השוצף הזה אפשר בכל זאת למצוא רגעים של חסד; “כשהייתי בת עשרים הבטתי בהם/ דרך הדלת הפתוחה:/ סבא, כמו תמיד, חיבק את סבתא/ מתוך שינה”, הוא אולי היפה שבהם. אחרים נולדים מתוך הבנאליה המופלאה של ההורות, שבכוחה לעתים לרכז את התודעה בהווה, בהדרו הזעיר. חסד אחר הוא ההכרה בשלמות שבחסר, בחריפות הנולדת בכאב. על בתה כותבת סליקטר, “האם הייתי מתחלפת איתה?/ מוותרת על להיות נטושה”.
מכל מקום, נדמה כי משימתה העיקרית של סליקטר היא בניית גשר מעל אותו נהר, שגדותיו לידה ומוות, בדידות ושייכות. זו מלאכה אין סופית - “הגשר קורס. אני ממשיכה לחצות”, היא כותבת - והשירה מסייעת בה. ואולם אותה שירה, הגברת הקול, האם היא מזינה את החיים או מסמנת את התהום שבמרכזם?

גלית סליקטר. הנעורים, חזירים, ברשותכם הכל ולא כלום

סליקטר חותמת את ספרה במפגש מיתי למחצה עם איילות, החוצות כביש סואן “עטורות כתרי ערפל”. “פרא האיילות אינו תחום/ בזמן או בשירים”, היא מציינת, “הן אינן זקוקות למוסיקה/ כדי לחיות”.

האור בהיעלמו

והנה בספרו היפה, השונה כל כך, “יפו, כשהייתי רחוק”, שבתאי מג’ר כותב, “זמירות ספרד שוטטו בין קירות הבית ביפו, נמסכו בדמי ויצקו/ תווים בלשוני/ מנגינתם לא פגה גם אחרי שנים, נושאת בי חלומות/ מעבר להרים ולרצונות”. מג’ר, יליד יפו “של הבולגרים”, פסיכולוג במקצועו, עוסק אף הוא באינטנסיביות בזיכרונות ילדות, באובדן ובמוות, בהמשכיות ובקטיעה, אבל המוסיקה שהוא שומע מרמזת על מלאות, לא על חסר, ועל שקט המצטבר כנגד שאון הזמן. “מחר יימחק שריד אחרון מעל האדמה/ ובמלים פשוטות וחדות ייאמרו ברכות אשכבה/ ועורבים יחוללו מעל הראשים./ הם פה לתמיד”, הוא כותב.
אין לטעות בנינוחות לשונו ובישירותה, וגם לא בהתרפקותו על טעמיה וקולותיה של יפו הישנה, עיר נעוריו. בעצמו מג’ר יודע להזהיר מנוסטלגיה, מתמימות. “נסו בלי אסלה/ נסו בלי מראה/ נסו בלי מכונית/ נסו בלי עט/ נסו בלי מחשב/ נסו בלי ספר ‏(...‏) נסו בלי הים/ רק אתם והשמים// והחיה/ שלוטשת בכם עיניים”.

מג’ר, בדרכו הצנועה, מחזיר מבט אמיץ לאותה חיה אורבת. ספרו עשוי פכים זעירים, דיוקנאות צנועים, אבל יש בו גם ביקורת נדיבה ונוקבת על אדם וחברה ‏(“בעיניה לחלוחית של נידונה/ לעצב אינסופי”, הוא כותב על פרה המובלת לשחיטה, “נחיריה פעורים ופיה משמיע געייה/ מקצה המכלאה/ עד קצה כל הדורות”‏), ובעיקר, יש בו התבונה של הנישאים על נהר הזמן, ובמקום להתנגד לזרם, שואבים ממנו את כוחם, שכן “רק האור בהיעלמו מחזיר אלי מידה/ של הבטחה, בתוככי החשכה המשתלטת”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ